07.03.22, זהבה גלאון, הארץ
העולם עומד נדהם מול מתקפת הדמים של המשטר הפוטיניסטי על אוקראינה וגבורת האוקראינים, ועושה כמיטב יכולתו כדי לסייע לאחרונים. לפי הערכות נציבות האו"ם לפליטים, מספר הפליטים מאוקראינה כעת הוא יותר ממיליון וחצי בני אדם. האיחוד האירופי הכריז שיאפשר להם לשהות בתחומיו שלוש שנים, ורק אחר כך יתחיל לברר את מעמדם.
בישראל, מצד שני, איילת שקד היא שרת הפנים, ופליטים אוקראינים המגיעים לכאן —אלה מהם שאינם יהודים, כמובן — זוכים ליחס מחפיר — מגורשים או נדרשים לשלם סכומים גבוהים כערבות. כבר ב-2009 ציין מרכז מציל"ה, שישראל היא המדינה המערבית היחידה בעולם ללא מדיניות הגירה. זכויות הפליטים נקבעות על פי שרירות לבם של שרי הפנים. המדינה סירבה במשך עשור לבחון את מעמדם של מבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן, כי עם קבלת מעמד פליט מגיעות גם זכויות, וכך טורטרו עשרות אלפי בני אדם כדי למנוע מהם הכרה. ישראל הקימה מחנה מעצר וכלאה בו רבים, ואף שללה ממבקשי מקלט 20% משכרם, שלכאורה אמורים היו להיות מוחזרים כשיעזבו את הארץ, ואז הפנתה את מבטה כשקבלנים מנוולים סירבו להחזירם.
כל זה צריך היה לטלטל כל אדם בעל מצפון. שוב אנחנו ניצבים לפני השאלה: כשאנחנו אומרים "לעולם לא עוד", למה אנחנו מתכוונים? האם כוונתנו היא שהזוועות האלה לא יחזרו, או שהן לא יחזרו רק כשהקורבנות הם יהודים? בקצרה, ובמונחים מסורתיים יותר, האם אנחנו אומרים "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", או שאנחנו תוקעים באמצע את המילה "מישראל"?
חזרה למעלה
