"לא נמצאו נסיבות חריגות": הלימבו של מבקשי המעמד על רקע הומניטארי

אדהם (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה) ממתין בצומת בדרום תל אביב למעסיקים שמחפשים עובדים זמניים. עבודה קבועה הוא לא מצליח למצוא, כי הוא חסר מעמד ומעסיקים לא רוצים לקחת אותו מחשש לעבור על החוק. בפברואר 2020 הגיש אדהם, שהגיע לישראל מחוף השנהב וחסה בעבר תחת הגנה קבוצתית מגירוש, בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים, בגין העובדה שנולד לו בן מישראלית, אך מעולם לא קיבל תשובה. מאז הוא תקוע בלימבו. "שנתיים וחצי אני מחכה לוועדה ההומניטרית, אין לי ויזה, ביטוח בריאות עשיתי בעצמי ואני לא מצליח למצוא עבודה", הוא מספר ל"הארץ". "מעסיקים לא מבינים את המצב שאני תקוע בו, חושבים שאני משקר. אני רק רוצה לגדל את הילד שלי כמו בן אדם, כאן בישראל. מה, הם מצפים שאני אקח אותו, ילד ישראלי, איתי לאפריקה?"

סיפורו של אדהם אולי נשמע קיצוני, אך הוא לא חריג. מאות בני אדם בישראל ממתינים להחלטת הוועדה ההומניטרית, הגוף האחראי על מתן מעמד מטעמים מיוחדים. מנתונים שהגיעו לידי "הארץ" ומתפרסמים לראשונה, העומס על הוועדה גדול מאוד: 680 תיקים ממתינים להכרעה נכון לחודש אוגוסט. בהתחשב בכך שבחמש השנים האחרונות, הוועדה דנה בממוצע ב-312 תיקים בשנה, זמן ההמתנה הצפוי לדיון בבקשות חדשות הוא יותר משנתיים. ב-2017 התייחס לסוגיה גם מבקר המדינה וקבע כי השיהוי, שאורכו לעיתים לא סביר, "אינו עולה בקנה אחד עם חובתה של הרשות לבצע את תפקידיה במהירות ראויה". עד להכרעה, נותרים המבקשים חסרי מעמד – ובעיקר חסרי תקווה. אחרי הכל, הם אינם שחקני כדורגל, שההחלטות בעניינם מתקבלות בלשכת השרה תוך שבועות בודדים.

הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים הוקמה באמצע שנות ה-90, במטרה להתמודד עם עלייה במספר מבקשי המעמד שאינם עומדים בקריטריונים על פי החוקים והתקנות הרגילים בישראל (חוק השבות, מי שנישאו לישראלים, מבקשי מקלט ועוד), ומייעצת למנכ"ל רשות האוכלוסין בבואו לבחון בקשות. לשם כך היא מתכנסת אחת לחודש ודנה בכ-25 עד 30 תיקים בכל פעם. חברים בה נציגי משרדי הרווחה, הבריאות, החוץ והפנים, שלכל אחד מהם כוח שווה, ואיתם נציג המשטרה, ובמקרים מסוימים גם נציג ארגון "נתיב". חברי הוועדה כותבים חוות דעת על התיקים המוגשים לעיונם, לרוב בתמציתיות, שתיים-שלוש שורות בכתב יד, לפני שהחומר מועבר להחלטת מנכ"ל הרשות.

באחרונה פורסם ב"הארץ" פסק דין של הדיין דותן ברגמן מבית הדין לעררים, שטרם פרישתו כתב כי "באין הגדרת פרקי זמן מחייבים למתן מענה לבקשות לקבלת מעמד, נוטים פקידי רשות האוכלוסין וההגירה לנקוט מדיניות של היעדר מענה, כך שבקשות קלות להכרעה מטופלות במהרה, אך בקשות מורכבות, או בקשות אשר יש צפי כי בחינתן תוביל למתן מעמד למבקש, אינן נבחנות כלל". חלק מהבקשות ה"קלות להכרעה" הן כאלה שבהן הבקשה למעמד עונה לקריטריונים הקבועים בנהלים מסוימים, ושבהם שיקול הדעת של הוועדה מצומצם יותר, כמו במקרה של הסדרת מעמד קודמת מכוח נישואים, הסדרת מעמד של הורה לילדים ישראלים שהתאלמן מבן הזוג הישראלי, או הנוהל המאפשר לנפגע אלימות במשפחה להישאר בישראל, אם קשר הזוגיות פקע בגלל האלימות.

לפי נתונים שהעבירה רשות האוכלוסין בהמשך לבקשת חופש מידע של "הארץ", בשנים 2017-2021 התקבלו החלטות בעניינם של 1,397 מבקשי מעמד מטעמים הומניטריים, אך רק כ-42 אחוז מהבקשות התקבלו. 58 אחוז נדחו – 812 בקשות, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו. מנתונים שאספה עו"ד גלית לובצקי במסגרת בקשת חופש מידע, עולה כי בין השנים 2017-2020 התערב בית המשפט בהכרעת הוועדה ב-478 מקרים, לרוב עם הנחיה לבחון את הבקשה מחדש.

כך היה במקרה של סופיה, שסיפורה פורסם ב"הארץ", שהוכנסה לישראל כקורבן סחר בשנות ה-90. היא הצליחה לשקם את עצמה ולהינשא לאזרח ישראלי, הקימה איתו משפחה והגישה בקשה לקבלת מעמד, שבעקבותיה החלה המדינה בהליך מדורג לבחינת הבקשה. במרוצת השנים נפרדו בני הזוג, אך היות שההליך בעניינה לא הסתיים, מצאה עצמה סופיה, אחרי 20 שנה בישראל וכשהיא כבר אם לאזרח ישראלי קטין, נדרשת לעזוב את הארץ. לאחר שהגישה ערעור, קבע בית הדין לעררים שעל הוועדה לשקול שוב את בקשתה, והפעם להתחשב בטובת הילד. גלית לובצקי, עורכת דינה של סופיה, הגישה בקשה נוספת, הוועדה התכנסה, ושוב דחתה אותה, בין השאר בטענה כי הילד במשמורת אצל אביו והאם פוגשת בו פעם בשבוע.