07.07.22, ארסמה טעמה ומוסי רז, הארץ
פגשתי את ארסמה טעמה בת ה–20 בכנסת, בדיון שעסק בילדים של מבקשי מקלט. היא דיברה על החלום שלה להיות רופאה. אף על פי שהמציאות שהצטיירה בדיון היתה קשה, היא וחברותיה הצעירות שהשתתפו בו הביעו אופטימיות ושמחה על ההזדמנות שלהן להשמיע את קולן. "באמת הרגשתי שהקשיבו לנו וראו אותנו", ארסמה אומרת. בשנה האחרונה נדמה שלאחר שנים יש הישגים קטנים לטובת מבקשי המקלט, אך גם נראה שכל צעד קטן קדימה נדרס מפני הצעדים שמשרד הפנים מנסה לצעוד אחורה. אף על פי כן לא דמיינתי אפילו ברגע אחד שעל הקשיים שדובר בהם בדיון יתווסף נוהל דרקוני חדש, שמאיים לרמוס את החלומות של ארסמה וחבריה.
ארסמה היא ישראלית לכל דבר. "אם הייתי יכולה הייתי מתגייסת", היא אמרה, "ישראל זה הבית שלי, כאן החיים שלי". יש לה שישה אחים קטנים, והיא סייעה לגדל אותם בזמן שהוריה עבדו מסביב לשעון כדי להתפרנס. בעת האחרונה התחילה ארסמה לעבוד במשרת מגשרת במרפאת "רופאים לזכויות אדם" ביפו, ושם היא מתווכת את צורכי המטופלות דוברות התיגריניה לרופאות דוברות העברית, ולהפך.
היא הגשר שלהן בדרך לטיפול המיטבי שהן ראויות לו. לדבריה, "בהתחלה לא הבנתי את המשמעות של התפקיד הזה. אבל כשנשים פנו אלי והודו לי על העזרה שלי, הפנמתי כמה חשוב שאהיה שם. גם הן וגם הרופאים שמחו על האפשרות להבין זה את זה טוב יותר. אם החוק הזה ייכנס לתוקף, ב–1 באוקטובר אני אצטרך לעזוב את העבודה שלי. לא אוכל יותר לעזור לקהילה שלי וכמובן שגם הפרנסה שלי תיפגע".
הנוהל תפס אותה בהפתעה: "אני לחוצה, מפוחדת ופגועה. איך אוכל ללמוד באוניברסיטה אם לא יהיה לי איך לממן את שכר הלימוד, ומה יעודד אותי ואת החברות שלי ללמוד אם ממילא לא נוכל לעסוק במקצועות שנלמד?"
חזרה למעלה
