כנופיה של ילדי פליטים זורעת כאוס בשכונת שפירא בתל אביב

ילדי מבקשי המקלט שגדלו בעזובה של התחנה המרכזית והידרדרו לאלימות בנוסח כנופיות אמריקאיות הם מיעוט קטן – אבל מפחיד

זה קרה בשנה שעברה בלילה אחד של חודש יולי בשכונת שפירא בדרום תל אביב. מורל וייס, בן 37, מדריך שיקומי לאוטיסטים בוגרים, ישן במיטתו בשלווה. בת זוגו דאז ישבה מחוץ לבית ועישנה סיגריה. השעה היתה שתיים בלילה כשנכנסה לרחוב חבורה של כעשרה ילדי זרים אפריקאים, גילם נע בין 10 ל–13. הם צעקו, וכשחלפו על פניה היא ביקשה מהם להיות שקטים יותר. הילדים הגיבו באיומים ובקללות מגוונות שביניהן "יא כושית לבנה" ואז דחקו אותה לשביל הצר שבחצר הבית. היא זעקה לעזרה. וייס התעורר.

"יצאתי עם התחתונים לרחוב, לא היה לי מושג לקראת מה אני יוצא. הלכתי כמה מטרים ופתאום אני רואה אותם באים לקראתי בדממה מוחלטת", הוא נזכר. "לא יודע אם יצא לך ללכת מכות פעם, אבל לפני שהולכים מכות, יש איזה מתח באוויר, וייב של מי יעשה את הצעד הראשון. בשלב הזה קלטתי שהם עשרה ואני לבד והתחלתי ללכת אחורה. הם הריחו את הפחד והילד הראשון זרק לבנה על הפרצוף שלי ופתח לי את ארובת העין. מיד אחר כך, כולם אחריו. חטפתי עוד אבן. בת הזוג שלי באה להגן עליי, והם העיפו אותה. בשלב הזה אני רואה ילד עם קרש. הם מאגפים אותי מכל הכיוונים, קופצים עליי עם אגרופים, ואחד, כזה קטן, נותן לי אגרוף באף. תפסתי את בת הזוג, רצנו פנימה. היא התקשרה למשטרה, ואני הלכתי לשירותים וראיתי שאני שותת דם והפרצוף שלי מפוצץ".

המשטרה ואמבולנס הגיעו. השוטרים גבו עדות, האמבולנס לקח את וייס למיון. "תפרו לי את העין, עשו סי־טי, גילו שלושה שברים באף", הוא ממשיך. כמה ימים אחרי התקיפה, כשוייס חזר לרופאה כדי שתחזיר לו את האף למקום, הוא צרח מכאב. בלובי של איכילוב הוא פרץ בבכי. "כמו ילד", הוא מעיד.

מכאב?

"מחוסר צדק, תחושת ההשפלה וחוסר האונים שחטפתי מכות מילדים בני 13 והשאלה למה זה מגיע לי". הזוג עזב את השכונה זמן קצר לאחר מכן.

בוקר אחד לפני כמה שבועות התעוררו דיירי רחוב אחר בשכונת שפירא וגילו שעל רבים מקירות הבתים רוססה כתובת זהה — SSQ. זו לא היתה הפעם הראשונה. הכתובות צצו לפני כשנה וחצי. העירייה מחקה את הכתובות, כפי שהיא עושה ביעילות מסוימת, אבל שבוע לאחר מכן הופיעו שוב, צמוד למשרד השוטר הקהילתי. מישהו שלח מסר.

SSQ זה קיצור של Shapira SQuad — כנופיית ילדים ונערים, רובם ילדי זרים מאפריקה. מנעד הפעולות שלהם רחב — דקירות, שוד מזוין של מבוגרים וילדים, ונדליזם, סחר בסמים, חסימת כבישים ותקיפת המכוניות שעוצרות, וגם סתם מרדפים אלימים אחרי תושבים שמטיילים עם הכלב. אמנם לא כל יום מתרחש אירוע תקיפה, ולא כל תושב הוא קורבן של הכנופיה. אבל גלי ההדף של התקיפות הרבות שכן מתרחשות מתפשטים בדרום תל אביב, גורמים לרבים לפחד ולאחרים לעזוב. אי אפשר לקבוע בדיוק כמה חברים וחברות מונה הכנופיה. תושבי שפירא וגורמים במשטרה מספרים שחלקם גרים בשכונה, אבל אחרים מגיעים מהתקוה ומנוה שאנן, כמו גם מחולון ומיפו. חלקם הקטן בגירים צעירים, בסביבות גיל 20. רובם ילדים ונערים בני 7–16.

חברי הכנופיה פועלים בעיקר בשפירא ובשכונות הסמוכות, אבל לא רק. באוגוסט השנה כמה מהם הטרידו דר רחוב בשתיים בלילה בשדרות רוטשילד. תייר מצרפת שעבר שם התערב, נדקר בגבו ונותר משותק ממותניו ומטה. התוקפים היו נערים, בני 13 ו–14. הדוקר רק בן 15. הם נתפסו, כתב אישום הוגש.

ביוני האחרון ביפו תקפו ארבעה מחברי הכנופיה — במקרה הזה הם היו בני 14 ו–17, ילדי נתינים זרים מטורקיה, אריתריאה והפיליפינים — גבר שיצא לקניות. תחת איומי סכין הם שדדו ממנו את הטלפון ואת כרטיס האשראי. גם הם נתפסו וגם נגדם הוגש כתב אישום.

במקרה אחר, בסוף ספטמבר, תושב שפירא שירד למכולת לקנות חלב הותקף על ידי הכנופיה. הם ריססו עליו גז פלפל ושדדו ממנו טלפון נייד וכ–2,000 שקל במזומן. המשטרה זיהתה אחד מהם כמנהיג SSQ וגם נגדו הוגש כתב אישום. מאז הוא נמצא במעצר בית.

אלא שאף אחד מהמעצרים לא גרם לירידה ברמת האלימות של הכנופיה. באותו החודש חסמו כ–15 ילדים ובני נוער את דרכה של מכונית שנסעה בשכונת שפירא. הם התנפלו על הנוסעים — אח ואחות — ריססו את האח בגז פלפל והכו אותו ואת אחותו כשבידיהם סכינים שלופות. חמישה מהם נעצרו — אחד ממוצא סודני, שני אריתריאי, שלישי פיליפיני וגם שני יהודים ממוצא אתיופי. לאחר זמן מה הם שוחררו ממעצר, ועם הזמן שוחררו גם ממעצר הבית. במשטרה, שזיהתה גם אותם כחברי SSQ, הבטיחו שגם נגדם יוגש בקרוב כתב אישום.

וזה נמשך: בתחילת החודש הגיעו כשבעה קטינים חברי SSQ לגינת לוינסקי שבשכונת נוה שאנן הסמוכה לשפירא, כשהם רכובים על קורקינטים ואופניים חשמליים. הם הקיפו גבר סודני שישב על הספסל ואז שדדו ממנו את האופניים שלו באלימות ובאיומי סכינים. גם הפעם נעצרו שני קטינים, וגם נגדם יוגשו ככל הנראה כתבי אישום.

המשטרה מודעת לתופעה אבל לא מצליחה להשתלט עליה. "כדי שבשום נקודה בדרום תל אביב אף קבוצת נערים לא תציק או תתקוף או תשדוד, אני צריך לפרוס מאות שוטרים שיעמדו 24/7 בכל פינת רחוב. זה לא מציאותי", אומר גורם משטרתי שבקי בפרטים. "הגברנו את הנוכחות שלנו בנקודות המועדות לפורענות, ואנחנו משתפים פעולה עם סל"ע (סיירת הביטחון של העירייה — י"פ), אבל בשטח הזה משתוללת כמות פשע שמספיקה לחמש תחנות".

"בחודשיים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר היתה פה רגיעה יחסית", אומר נועם ברקוביץ', בן 52, 22 שנה בשפירא. אחרי שהתקיפה אותו הכנופיה בשנה האחרונה, הוא ראה לדבריו עלייה דרמטית בפעילות שלהם. "השכונה מבעבעת, וכולנו מרגישים את זה", הוא אומר. "לא רק אנשים קיצונים כמו שפי פז (פעילה נגד זרים — י"פ) אומרים את זה, אלא גם מצביעי שמאל מובהקים. כולם אומרים 'סטופ, אי אפשר יותר. חייבים לפעול לפני שהעסק הזה מתפוצץ לנו בפרצוף'".

"יש פה בעיה אמיתית, קשה ומורכבת", אומר אחד מתושבי השכונה, שמבקש לא להזדהות. "ברור לכולם מי הילדים, ולמה הם ככה. ברור שהם בלי אופק, בלי תעודת זהות כחולה, שהם גדלו במחסני ילדים, בהזנחה, בלי סמכות הורית, ושהם מחקים חברי כנופיות בארה"ב. גם ברור לכולם שאם הילדים האלה לא היו זרים, הרווחה היתה מתערבת בצורה הרבה יותר אינטנסיבית. עיריית תל אביב קראה לאנשים לבוא לגור בשפירא ואז זנחה את השכונה. עכשיו רואים התחלה של עזיבה. הדבר הטוב שיצא מהסיפור הזה, הוא שחברנו כמה אנשים מהשמאל והימין כדי לנסות לפתור יחד את הבעיה".

איך אתה מרגיש כלפיהם?

"לבי עם ההורים שלהם, ובמידה מסוימת גם איתם, אם כי קשה מאוד להרגיש אמפתיה למי שתוקף אותך. עם זאת, תושבי השכונה על כל גווניה הפוליטיים הולכים לכיוון שבו הם אומרים: חברים, אם אתם לא מסוגלים לגדל את הילדים שלכם בקודים התנהגותיים תקינים, אל תהיו פה. אני חושש מאוד שלא רחוק היום שבו מישהו מהשכונה ייקח את החוק לידיים".

מטרים ספורים מזירת התקיפה של וייס נמצא קפה שפירא, בית הקפה הראשון בשכונה. הקים אותו יונתן ברגמן, פעיל חברתי שיצר פנינה של תרבות, שפיות ופריחה בלב הכאוס של דרום תל אביב. אלא שכאשר הלילה יורד והקפה נסגר, הרחבה שלו מושכת אליה את ילדי הזרים משבט הצופים של השכונה, וגם נרקומנים, דרי רחוב וסוחרי סמים. אליהם מצטרפים לעתים גם חברי SSQ.

כמה מלקוחות בית הקפה מספרים בביטחון שהכנופיה צצה בשכונה לפני כארבע שנים. "הם היו אז שישה־שבעה נערים בנים, וכמה בנות, והם עדיין לא כינו את עצמם SSQ", מספר אחד מתושבי השכונה הוותיקים. "הם היו מיקס, קיבוץ גלויות — היה שם נער ערבי, נער פיליפיני, נער אריתריאי ונער ישראלי. היינו מוצאים אותם בבוקר, אחרי שישבו כאן כל הלילה. חלק מהם סחרו כאן בסמים, קיבלו שקיות ממכוניות שעצרו. בלילות היו מכות ודקירות וריסוסי גז פלפל. באותה תקופה המשטרה לקחה את העניין ברצינות, ביצעה מעצרים ובסוף הצליחה לפרק אותם. חלק מהם התמתן, חלק התגייס לצה"ל וחלק מת. אבל החליפו אותם ילדים חדשים, שהם אלה שהתחילו לרסס את קירות השכונה בשם SSQ. הרבה צרות היו לבית הקפה בגללם. לפני שנתיים וחצי בערך היתה באזור קטטה מטורפת, ואחד מהם הגיע לבית הקפה מפוצץ בגז פלפל כשהוא מדמם מדקירה. יונתן הבעלים טיפל בו".

ברגמן, 50, הוא מחלוצי הג'נטריפיקציה בשפירא. הוא גדל בצפון תל אביב, אבל לפני 20 שנה מצא טעם ויופי בשכונה שאותה הקימו לפני בדיוק 100 שנה עולים מבוכרה וסלוניקי. הוא אומר ששמע כבר סיפורים רבים כמו זה של וייס. גם לו יש סיפור משלו. "פעם, כשהם היו יושבים כאן ואני הייתי מנקה אחריהם, הם היו צוחקים עליי, מחקים אותי. זה מאוד פגע לי בעסק, כי אנשים פחדו לשבת כאן. אבל לאט־לאט הם ראו שאני לא גזען, שיושבים בקפה אנשים מכל הצבעים, שאני עובד קשה, והרגשתי שיש בינינו איזו תקשורת, אבל בשנתיים האחרונות הילדים הפכו לנערים, מספרם גדל ואני מרגיש שהעניינים הסלימו".

הם תקפו גם אותך?

"לפני חצי שנה מצאתי את עצמי בורח מ–20 ילדים וילדות בני 8–10. הם חסמו לי ולשני הכלבים שלי את הדרך בטיול ערב. עקפתי אותם, צחקתי איתם והם צחקו איתי, אבל כשחשבתי שנגמר אחד מהם זרק אבן והם התחילו לרוץ אחריי וניסו לפגוע גם בכלבים. הם צעקו לי דברים כמו 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם'. למזלי אני רץ מהר יותר, ולכן הצלחתי לברוח".

מה אתה חושב שהם רצו ממך?

"הם גדלים מגיל צעיר בחוץ, הם חסרי מעמד, אין להם עתיד, והחוץ שבו הם גדלים הוא כל הזוהמה האנושית שמגיעה מהתחנה המרכזית, שהיא מקור כל הצרות. הילדים האלה גדלים על קרקע מזוהמת והזוהמה הזאת נדבקת".

במרחב איילון של המשטרה מכירים כ–15 מחברי הכנופיה שמעורבים בחמישה תיקים שונים. כשנער בן 16 פגש בכמה מהם בדיזנגוף סנטר באחד מימי חופשת סוכות בשנה שעברה, זה נגמר ברגעים ארוכים של פחד והשפלה. "בני נסע עם שישה מחבריו לבלות בעיר", מספרת אמו, בת 51 מרמת גן. "חבורה של 30 ילדים כבני 13 התחילה להציק להם. בני וחבריו עלו על האוטובוס הראשון שראו, אבל הכנופיה עלתה עליו גם. כשהם ירדו בעזריאלי, הם ירדו אחריהם והחבורה של בני התפצלה. הם הצמידו את הבן שלי וחבר שלו לקיר, קיללו אותם, איימו והשפילו, צילמו את זה והעלו לסטורי. לחבר הם גנבו את הטלפון, בני חטף אגרוף בבטן, ובגלל שצילמו אותו, הוא מפחד שימצאו אותו".

אם אחרת סיפרה לי כיצד חברי הכנופיה תפסו את בנה ואת חברו, בני 11, כשהיו בדרכם לחוג כדורסל. "הם תפסו אותם בגרון ואיימו עליהם שלא יסתכלו לכיוונם", אמרה. כמה שעות אחר כך, הילד הלך עם אמו ברחוב והחוויר כשראה את חברי הכנופיה. "בדיוק היתה שם ניידת של סל"ע", סיפרה האם. "אין להם סמכות ממשית באירועים כאלה כי זה באחריות המשטרה, אבל ביקשתי מהם שידברו איתם והם עשו איתם שיחה קצרה. מדי פעם אני רואה שמעכבים אותם ומדברים איתם, אבל זה לא משהו שמצליח להשפיע על התמונה".

כנופיות הילדים של דרום תל אביב אינן מוגדרות על ידי המשטרה כארגוני פשע. לא כל הילדים שמשייכים את עצמם ל–SSQ הם בהכרח עבריינים ואין מוח שמנהל את העסק. מסיבות אלה, מסביר מקור משטרתי, שם הכנופיה לא מופיע בכתבי האישום נגד חבריה. "הם לא משפחת חרירי", אומר המקור. "לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע לתוקפים, כי הם קטינים וקשה לזהות אותם. אין להם תעודות מזהות ואין להם טביעות אצבע במשטרה".

ב–2007 החלו להיכנס לישראל מסיני עשרות אלפי אזרחים אפריקאים, בעיקר אריתריאים וסודנים, שנמלטו מדיקטטורות וממלחמות אזרחים. עד 2015 נכנסו לישראל כ–64 אלף מהם. רובם הגיעו לדרום תל אביב, שם הם לא נקלטו בקלות, בלשון המעטה. המקומיים זעמו על מה שראו כלא פחות מפלישה זרה שהביאה עמה אלימות, פריצות, שימוש מוגבר בסמים וקריסת תשתיות. פז הובילה את הקו המיליטנטי נגדם וקראה שוב ושוב לכלוא אותם או לגרש אותם, אבל לאחר שנסגר מתקן חולות, המצב בדרום תל אביב הוקפא מבחינות רבות. הזרים נותרו בלימבו — הם פה, אבל חסרי מעמד ונטולי אופק.

בעוד שברמה הלאומית אימצה הממשלה מדיניות של אי נקיטת מדיניות, ברמה המוניציפלית דברים התנהלו באופן שונה. עיריית תל אביב — עשירה, ליברלית ומלאת כוונות טובות — אמנם הכילה את האוכלוסייה הלא קרואה ששטפה את שכונות דרום העיר, אבל גם עשתה כל מה שיכלה כדי לבודד אותה שם. כך למשל היא בנתה בתי ספר חדשים ויפים לילדים הזרים ויישמה מדיניות של הפרדה בפועל. בבתי הספר שבהם הם מהווים רוב מוחץ, הילדים האלה לומדים עברית עילגת ורבים מהם לא מצליחים לרכוש כלים להשתלב בישראל הנורמטיבית. לפני שנה וחצי עיריית תל אביב החלה בפיילוט של שילוב ילדי זרים בבתי ספר בצפון תל אביב, אך בינתיים השתלבו בו רק כמה עשרות.

התסכול המתמשך מהמצב גרם לרבים מבני קהילות הזרים לסלול לעצמם נתיבים משלהם. בשנים האחרונות משפחות אריתריאיות רבות עזבו לקנדה, ועל פי נתוני רשות האוכלוסין, מספר הזרים נטולי המעמד בישראל עומד על כ–22 אלף בגירים. ב–2022, מעריכים בעירייה ובמשטרה, היו לאוכלוסייה הזאת כ–8,500 ילדים, 6,500 מהם חיים בדרום תל אביב. רובם המוחלט נולד בישראל ורבים מהם גדלו כאמור במחסני הילדים הידועים לשמצה שצצו בדרום העיר, והעניקו מסגרת לילדים שהוריהם עבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה.

רבים מהילדים האלה סבלו מהזנחה הורית קשה ובגלל צבע עורם הם מסומנים מיד כזרים. כשהילדים הללו עומדים על דעתם, הם מגלים שדרכם בחברה הישראלית חסומה: אלה מהם שמוגדרים כמבקשי מקלט יכולים לעבוד באופן חוקי, אך הם לא יכולים לקבל רישיון נהיגה, לעבוד בכל עבודה שדורשת רישיון פורמלי מהמדינה וגם לא להירשם ללימודים אקדמיים. אחרים, שמוגדרים חסרי מעמד, הופכים עם הגיעם לגיל 18 לשוהים בלתי חוקיים ונתונים בסכנת גירוש.

"אנחנו מאוד מוטרדות מזה", אומרת גל פילק, מנהלת מסיל"ה במינהל השירותים החברתיים בעיריית תל אביב, שמדגישה שמדובר באחוז קטן מאוד מילדי הקהילה. "הראשונים להיפגע הם תושבי השכונה, אבל עוד קודם לכן אלה הילדים עצמם שמעורבים בהתנהגויות סיכוניות. גם הילדים של מבקשי המקלט וחסרי המעמד שלא מעורבים בסיפור הזה נפגעים. אנחנו מסתובבות הרבה בשטח בניסיון לאתר ילדים בסיכון, להציע להם ולהורים שלהם עזרה. עבור ילדים או משפחות שמגיעות לטיפול נבנית תוכנית מותאמת למשפחה, ובמקרים קיצוניים אף בוחנים פתרונות של הוצאה מהבית. יש הגירה מתמשכת של מבקשי מקלט מהקהילה האריתריאית, בעיקר לקנדה, כאשר בישראל נשארת האוכלוסייה המוחלשת יותר. ללא מעמד או עתיד חיובי נראה לעין, המצוקה של האוכלוסייה תסלים ובעקבותיה התופעות המדוברות".

גורם במשטרה מסכים שרק מעטים מאוד מבין ילדי הזרים הם עבריינים, "אבל מספיק שאחוז קטן עושה בעיות וזה מאוד מורגש. יש שם ילדים מקבוצות מיעוט שונות ויש ביניהם ברית מדוכאים".

למה זה קורה?

"כי אין להם עתיד. התחברות לכנופיות היא תופעה נפוצה בקרב קבוצות חלשות בכל מקום בעולם. הם מנוכרים להורים שלהם, והם מנוכרים לסביבה שלהם. אלה ילדים בלי נוסטלגיה, כי אין להם זיקה למדינות המקור כמו שיש להוריהם. הם נולדו כאן, אבל כאן הם לא שייכים. אז הם מחקים את תרבות הכנופיות בחו"ל. כשילדים ישראלים מדברים על גיוס ותוכניות לעתיד, זה זר להם. המקום היחיד שהם יכולים להתגייס אליו זה לעולם הפשע".

בשבת אחת לפני כמה שבועות נסעתי במכוניתי בשפירא ועברתי בצומת הסמוך לגינת דה מודינה, שהיא מרכז ידוע של פעילות הכנופיה. הפעם ראיתי חבורה קטנה של ילדים משחקים. כשראו אותי מיד הם התארגנו לחסום את דרכי. עקפתי את האופניים שהם השליכו על הכביש וחלפתי על פניהם לאט. ביקשתי שיזיזו את האופניים, כי זה מסוכן. "לכי תזדייני", ענה בשקט ילדון הקרוב לחלוני, "כושלאמשך", הוסיף.

"לפני כמה חודשים, בערב שבת, חזרנו מארוחת ערב אצל אבא שלי", מספר אחד מתושבי השכונה. "במכונית היו אשתי, שני הבנים שלי ובתי, תינוקת בת שנה. הגענו לצומת של דה מודינה. מולנו על הכביש עמדו כ–30 ילדים בני 7–12, רובם ממוצא אריתריאי, אבל היה שם גם ילד פיליפיני. הם עמדו עם הפנים אלינו ולא נתנו לעבור. אני מאט, הם מקיפים את הרכב ואז דופקים עליו. התינוקת מתחילה לבכות. אשתי אומרת: 'תנעל את הדלתות' ושנייה אחר כך הם מנסים לפתוח אותן".

פחדת?

"כעסתי מאוד. זה מה שקורה עכשיו? ילדים מאיימים עליי מטר מהבית שלי? יצאתי אליהם, רציתי לדבר איתם. הם מתחילים לקלל אותי: 'יא שמאלני, יא נאצי'. כשהתחילו לזרוק עליי בקבוקים, הבנתי שאני בנחיתות וברחתי. היה כבר מקרה שבו עצרו ילד מ–SSQ עם סכין ואחרי שהוא היה לרגע במעצר בית ראינו אותו בשכונה. זכרתי גם את זה כשברחתי מהם".

ילדי SSQ לא גדלים רק ברחובות אלא גם בטיקטוק ובאינסטגרם. כך למשל יש לכנופיה משפירא ולחבריהם משכונת התקוה שמכנים את עצמם MTF חשבון טיקטוק משותף עם כמעט 60 אלף עוקבים. בזמן האחרון הם פירסמו בין היתר סטוריז שבהם הם מכים זה את זה (כולל בעיטות בראש), מתפרעים ברחובות ובועטים בדלתות בשכונה.

ביום שבו נעצרו שניים מהם בחשד לתקיפה ושוד בגינת לוינסקי, חלקם העלו תמונות של נער עם אימוג'י של לב שבור ושלשלאות. את כל הסרטונים מלווה תמיד מוזיקת ראפ והם מתייחסים לעצמם כ"משפחה", מגדירים את עצמם כ"Da gang members", ולפני כשלושה חודשים גם פירסמו שיר בסגנון UK Drill, סוג של גאנגסטא־ראפ אלים שמגיע מבריטניה. את השיר, ששמו "New Opp", אפשר לשמוע בספוטיפיי. Opp פירושו יריב.

כיצד מתמודדת הקהילה הזרה עם חברי הכנופיה שצמחו מתוכה? בחוסר אונים ובדאגה גדולה. "יש כאן לא מעט עסקים זעירים של חברי הקהילה והחבורה הזאת פוגעת בהם גם", אומרת אחת מתושבות שכונת שפירא. "אני יודעת את זה, כי חבר אריתריאי שהיה בעל מכולת כאן, ועזב מאז לקנדה, סיפר לי שהם היו נכנסים לעסק שלו, מעיפים דברים מהמדפים, לוקחים מה שבא להם. זו פשיעה לשם פשיעה, ובכלל לא משנה להם למי ואיפה הם עושים את זה". "אנחנו יודעים טוב מאוד מי הם ה–SSQ האלה", אומר ברהה טעמה, מורה ופעיל חברתי בן 42 שהגיע לישראל מאריתריאה לפני 16 שנה. "אני בעצמי נתקלתי בהם לפני שנה בקטטה בשפירא. היו בערך 20 מהם. הם לא תקפו אותי פיזית, רק קיללו, אבל פחדתי מהם. ניסינו, כמה חברי קהילה, ללכת לדבר איתם במסגרת עמותת 'תקווה חדשה' שהקמנו לפני שלוש שנים. זה הולך להתפוצץ על הראש של כולנו".

הצלחת לדבר איתם?

"לפני כמה חודשים מצאתי אותם בקפה שפירא. שאלתי אותם: 'למה אתם נותנים לממשלה סיבות להמשיך להתייחס אליכם ככה?' הם אמרו שככה הם, שזה מה שהם מכירים, שאין להם בשביל מה ללכת לבית ספר, כי מה ייצא להם מזה? הם מרגישים שהם לא מספיק בני אדם, לא שייכים לשום מקום והם מפתחים כעס ושנאה".

הערוץ המרכזי שדרכו מתעדכנים תושבי השכונה על מעלליהם היומיים של חברי SSQ הוא קבוצת ווטסאפ משותפת לסל"ע ולתושבים. בקבוצה מותר לדווח אך ורק על מה שבאחריות סל"ע — הפרעות לסדר הציבורי, השחתה, לכלוך, בעיות תברואה ותחזוקה. לעתים קרובות הדיווחים זולגים לתחומי המשטרה והרווחה, ואז הם נמחקים על ידי מנהל הקבוצה — הסייר השכונתי מטעם סל"ע דניאל מנובלה.

התלונות שחוזרות על עצמן שוב ושוב מספרות הרבה על השכונה רוויית הסתירות: מצד אחד נבנים בה בתים חדשים שמחליפים את בתי הקרקע הישנים והיא מתהדרת בשני בתי קפה מלאים בצעירים, ביוזמות קהילתיות יפות ובמגוון רחב של בני אדם. מצד שני יש בה סוחרי סמים שמוכרים את מרכולתם בגלוי ואינספור צללים מהלכים שמעשנים, מזריקים ומסניפים, ואחר כך נושרים כעלי שלכת על המדרכות, הספסלים, תחנות האוטובוס, בתוך ערימות זבל ואפילו בצמתים. יש כאן זונות וזנאים ולא מעט אנשים על כל הספקטרום של האומללות האנושית. ילדי שפירא ראו והריחו כל מה שילדים לא אמורים לראות ולהריח.

התסכול והייאוש של התושבים מהרשויות הם עוד דבר שאפשר ללמוד מהקבוצה. מניסיוני, הטיפול של מוקד 106 הוא אטי ולעתים קרובות בלתי יעיל. זה לא מפתיע — רק ניידת אחת של סל"ע פועלת בכל השכונה. התושבים מדברים על זה כל הזמן — למה אין פקחים, למה אין שוטרים, למה אין רווחה ולמה כל אלה לא עובדים יחד, ועול ההתמודדות עם המצב הבלתי נסבל מוטל רק על כתפיהם.

מדי יום הסייר מעלה לווסטאפ תמונות של גינת דה מודינה ופינות חמד אחרות בשכונה, מציין שהמקום נקי ואין נרקומנים או פורעים. מדי יום אותם המקומות מככבים שוב בקבוצה, עם אותן הבעיות. הגרפיטי של SSQ, שנמחק מקירות, מופיע שוב, נמחק שוב, וחוזר חלילה.

שוב ושוב מדווח בקבוצה על תקריות של אלימות וונדליזם, שרבות מהן מיוחסות לחברי הכנופיה. "עוד אירוע של זריקת אבנים על רכב. כמעט תאונת דרכים ליד הגינה", כתב מישהו בחודש שעבר; "שוב בא פקח של העירייה ועשה נו־נו־נו לילדים. כשנסע ראיתי אותם צוחקים. מרתיח. כבר חודשים אנחנו מבקשים פקח של העירייה קבוע בגינה. כנראה שדמנו הפקר".

פגשתי את מנובלה לפני כמה שבועות בגינת דה מודינה. השעה היתה 11 בבוקר. במקרה יצא שעמדנו לצד מתקן משחקים שעליו מרוססות האותיות SSQ. מנובלה הוא דמות מוערכת בקרב התושבים. הם אומרים שלבו במקום הנכון, שהוא עושה מעל ומעבר, במסגרת המגבלות. באותה נשימה הם גם אומרים שהמגבלות גדולות מדי, ולכן התוצאה בסופו של דבר היא פלסטר קטן על פצע גדול.

השיחה עם מנובלה היתה מבלבלת, מכיוון שמנקודת מבטו, מצבה של השכונה השתפר בחצי השנה האחרונה. השיחה היתה גם מאירת עיניים כי שיקפה היטב את הנתק בין העירייה לשכונה. "הבעיה הרבה יותר קטנה משעושים ממנה", חיווה מנובלה את דעתו על הכנופיה. "עשיתי עבודת שטח. באתי לכאן יום אחד בערב על אזרחי, כי הם לא יעזו להתקרב לאדם על מדים. ולא קרה כלום".

אבל כמעט מדי יום אני רואה תלונות ודיווחים של התושבים בקבוצה על החבורה הזאת. רק בשבוע שעבר הם דיווחו על זריקת אבנים על רכב שבו נסעה אישה בהריון.

"לא ידוע אם מי שעשה את זה שייך לכנופיה. יש פה תושבים שרואים ילדי זרים עושים רעש, ופותחים אירוע. בשום מקום אחר אף אחד לא פותח אירוע על רעש של ילדים".

"ביקשנו מהעירייה לראות את הנתונים לגבי האירועים, אבל לא קיבלנו", אומר ברקוביץ', תושב השכונה הוותיק. "העירייה גיבשה קבוצה של כחמישה מתושבי שכונה, ומדי כמה חודשים יש פגישה שלנו עם כ–20 מנהלי אגפים. יש שם נציגי סל"ע, מסיל"ה, חינוך, משטרה. כל אחד מציג בפנינו כמה ומה הוא עשה. החבר'ה האלה מאוד טובים במצגות פאוורפוינט. אתה יוצא מהפגישות האלה בתחושה שוואלה, יש פה עשייה. אבל אז אתה חוזר הביתה, הימים חולפים ואתה רואה שההצלחה שהם יכולים להתהדר בה, במקרה הטוב, היא שאין החרפה במצב. העירייה אומרת שהיא משקיעה בשכונה יותר משאבים מכל שכונה אחרת ביחס לגודל שלה. זה נכון, אבל מצד שני הבעיות שלה הרבה יותר גדולות.

"אחי גר בבבלי (שכונה בצפון תל אביב — י"פ), יש לו ילדים טיפה יותר קטנים משלי אבל אין לו בעיה לשלוח אותם לבד למרכז הקהילתי כי הוא יודע שהם יגיעו בביטחה. כשהילדות שלי יוצאות החוצה, לעומת זאת, אני שוקל אם לא חשוך מדי, לאיזה מקום הן הולכות, אם יש להן טלפון ביד, אם חבורת ילדים שתראה את הטלפון תגנוב אותו מהן. על עצמי אני פחות מפחד, אולי זה מבנה נפשי, אבל אני יודע שגם אותי יכולים לרסס בגז פלפל, לתקוף ולשדוד".

תגובת עיריית תל אביב־יפו: "העירייה אינה מוסמכת לטפל בעבירות פליליות. אף על פי כן, אנו מסייעים למשטרה לממש את אחריותה על הגברת הביטחון האישי של התושבים, ומספקים מענה עירוני שאין לו אח ורע ברשויות אחרות. חלק מהפעולות העירוניות שננקטות: פורום עירוני שמתכנס באופן קבוע זה כמה חודשים, מאז שהתגברה תופעת בעיית השוטטות, ויצר מערך של מענים עירוניים שפועל בשפירא. (בין היתר) פועלת סיירת סל"ע בשכונה בכוחות מתוגברים, סייר קהילתי נותן מענה ישיר לתושבים. 82 מצלמות ביטחון מוצבות ברחבי השכונה — מספר שעתיד לגדול בעתיד הקרוב.

"זאת ועוד, מסיל"ה יחד עם גורמים עירוניים נוספים, פועלת להגברת המוגנות של הילדים והנוער ולהפחתת התנהגויות סיכוניות. בנוסף, עובדת סוציאלית ולצִדה מגשרת שפה ותרבות מהקהילה האריתריאית נמצאות בקשר שוטף עם גורמי האכיפה, מגיעות לגינות בשעות הערב, מאתרות ילדים ונוער בסיכון, יוצרות קשר עם המשפחות ומפנות במידת הצורך להמשך טיפול.

"יש לזכור שסוגיית שוטטות בני הנוער והילדים מבקשי המקלט היא נגזרת של סוגיה מדינית. לצד המענים העירוניים, יש צורך בקביעת מדיניות ביחס לילדים ונערים אלו, שכיום אין להם מעמד או עתיד ברור. עיריית תל אביב־יפו פנתה לכל שרי הפנים בשנים האחרונות כמה פעמים על מנת להסדיר את מעמד מבקשי המקלט, דבר שלא נעשה לצערנו עד היום והוביל למצב הקיים".

ממשטרת ישראל נמסר: "בשכונת שפירא פועלים כוחות משטרה רבים ומטפלים בכל דיווח על אירוע או תלונה. לגבי חבורת קטינים שמכנה עצמה SSQ, הנושא מטופל בהיבט הפלילי על ידי המשטרה אך נדרש גם טיפול רווחתי על ידי גורמי הרווחה השונים".