"היחס לפליטים הוא חלק מהמדרון החלקלק של צמצום המרחב הדמוקרטי בישראל"

12.01.23, עופרה רודנר, הארץ

ללא קטגוריה

מדיניות ממשלת ישראל

קהילת מבקשי מקלט

טלי אהרנטל, מנכ"לית עמותת א.ס.ף, בוחרת חמישה ספרים על פליטים ומסבירה מה למדה ממילן קונדרה וחנה ארנדט על זכויות אדם ואקטיביזם פוליטי. מתוך מוסף הספרים של עיתון "הארץ".

בזמן הקרוב אמור להיכנס לתוקף נוהל שאמור "להגביל העסקה" של פליטים בישראל. מה משמעותו?

זו מדיניות חדשה שנועדה להתעלל בקהילה, או כמו שאלי ישי ניסח את זה כשהיה שר הפנים: "עד שתהיה לי אפשרות לגרש אותם אני אכלא אותם ואמאיס עליהם את חייהם". לאחרונה איילת שקד, שרת הפנים היוצאת, פירסמה נוהל שמגביל את התעסוקה של מבקשי המקלט מאריתריאה, סודאן ואוקראינה ב–17 ערים, שאלה כל הערים שבהן מתגוררים הפליטים. ובכולן, הנוהל מאלץ את הפליטים לעבוד בארבעה מקצועות בלבד: מלונאות, בניין, חקלאות וסיעוד מוסדי. זה הולך לפגוע דרמטית בפליטים והמטרה האמיתית היא לסמן את הזמניות שלהם ולהמשיך להתעמר בהם ולדחוק אותם עוד יותר לאבטלה ועוני. זה הולך להשפיע דרמטית גם על מעסיקים כי גם ככה יש מחסור קשה בעובדים. המעסיקים לא מבינים איך ייתכן שרשות שאין לה הידע והסמכות לקבוע מדיניות כלכלית משיתה עליהם גזירות. השלכה נוספת, היות שלמבקשי מקלט אין סיכוי אמיתי למצוא עבודה בערי הפריפריה, היא שהם יסכימו להעסקה לא מדוּוחת בתנאים פוגעניים. אנחנו בעמותת אס"ף (ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל) הגשנו עתירה לבית המשפט המחוזי נגד הנוהל הזה, בשותפות עם ארגון קו לעובד, והשופט החליט שעד 15 בינואר המדינה תודיע מה עמדת השר החדש. כרגע הנוהל אמור להיכנס לתוקף בפברואר.

הספר הראשון שבחרת הוא "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל. הגישה שלו לטראומה היתה יכולה להיחשב לחתרנית היום.

פראנקל הוא ניצול שואה, והוא גם מוסר בספר הזה את העדות שלו. הוא מדבר על הכוח של האדם לצאת ממשברים בתהליך של תודעה עצמית ועל החופש להעניק משמעות לחיים. הגישה שלו מתחברת עם מה שאנחנו עושים בעמותת אס"ף. כי מהניסיון שלנו, אנחנו רואים שלא די בהפסקת האיום המיידי בשביל שאדם יוכל לשקם את חייו. צריך להסיר גם את האיום על מה שהופך את החיים לבעלי משמעות. צריך סביבה תומכת ויציבה בשביל לממש את הפוטנציאל האישי, ויכולת לתכנן את המחר. המדיניות בישראל עושה בדיוק ההיפך. עוד לפני שנכנס הנוהל החדש, משרד הפנים אומר למבקשי מקלט: מי שבא לחדש ויזה, צריך להוכיח שהוא הורה לקטין שנמצא במערכת החינוך. ילדים בני 15–16 מבינים שאין להם עתיד פה, וגם לא להוריהם. כשמפשיטים אנשים מהזכויות הכי בסיסיות שלהם, זה גוזל מהם את הסיכוי לחיים בעלי משמעות ולמעשה ממשיך את הטראומה. אחד ממבקשי המקלט שפנו אלינו ניסח את זה כך: "אני לא מפחד שהחיים שלי ייגמרו, אני מפחד שהם אף פעם לא יתחילו".

זה מחבר אותי לעוד ספר שבחרתי, "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט. ארנדט חוקרת את התגבשות התנאים והכוחות בעידן המודרני, שבעצם מובילים להתפתחות של תופעת הטוטליטריות ובין היתר היא מדברת על היעדר נִראות. היא טוענת שכל השיח על זכויות אדם מוגבל לשיח אזרחי. בסוף, אדם שהוא לא אזרח לא באמת יכול לחיות חיים ממשיים מלאים, כי הוא חסר נראות פוליטית. כי בעצם זכויות אדם הן זכויות אזרח. מקרה הבוחן של פליטים בישראל מדגים בדיוק את זה — למשל, הנוהל שפתאום איילת שקד מנחיתה מלמעלה, או העובדה שהם לא זכאים לשירותי רווחה ולשירותי בריאות. ההגנות שחלות עלינו כאזרחים אינן חלות עליהם.

את חושבת שהמדיניות של ישראל ביחס לפליטים בעשורים האחרונים בישרה את ההידרדרות של הדמוקרטיה בהמשך?

אני בהחלט חושבת שהמדיניות של ישראל כלפי הפליטים היא חלק מהמדרון החלקלק של צמצום המרחב הדמוקרטי בישראל והפגיעה בזכויות האדם. ההתעמרות בפליטים התחילה כבר מזמן, ומההתחלה היא היתה אלימה מאוד. ישראל חתומה על האמנה של האו"ם ולכאורה מכירה בסכנת החיים של הפליטים ומוכפפת למדיניות של "אי־הרחקה לאריתריאה ולסודאן" או לאוקראינה. אבל בעצם הפליטים מחזיקים באשרות שצריך לחדש מדי חצי שנה או שנה, וישראל מונעת מהם הכרה כפליטים. כלומר, היא לא בודקת את בקשות המקלט שהם מגישים. מבקשי המקלט בישראל חיים בלימבו. אין כאן מערכת מקלט מתפקדת. וזה קשור לספר הבא ברשימה, "לוינסקי פינת אסמרה". זה הספר הראשון ולמעשה היחיד שביקש לבחון את המדיניות הממשלתית בישראל ואת השלכותיה באופן מקיף ומגוון מאוד. ערכה אותו עו"ד טלי קריצמן־אמיר, אחת החוקרות של מדיניות הפליטים בישראל, שמתה בשנה שעברה. טלי היתה מסורה למאבק וגם תמכה באופן אישי ופרטני במבקשי מקלט ממש בימיה האחרונים.

על מה מספר דייב אגרס בספר "מהו המה"?

הוא מתאר את הפליטות של ילד מאז שהוא היה בן 7 — דרך מחנות פליטים שהוא בילה בהם במשך 13 שנה באתיופיה ובקניה, ועד שהוא קיבל מעמד בארצות הברית. הספר מצליח לזקק את התמצית של חוויית הפליטות: ביום אחד נחרבים חייך ולא חוזרים לעולם, גם כשאתה מגיע לחוף מבטחים. יום אחד אתה פשוט צריך להתחיל לרוץ. אגרס מתמקד בתופעה שהפליטים מכנים אותה "הילדים האבודים" — הילדים שנקלעו לתלאות האלה, חלקם מתים מרעב וצמא או נטרפים בדרך על ידי חיות, וחלקם מגויסים לצבאות כבשר תותחים או נופלים לסחר בבני אדם ולאלימות שאי אפשר לתאר. אבל אני חושבת שבספר הזה יש גם תקווה, וחוסן משפחתי וקהילתי. אלה קהילות חזקות בצורה בלתי רגילה.

למה הכוונה?

אלה אנשים ששרדו תופת ובסוף פה הם קמים בבוקר, מגדלים את הילדים שלהם ודואגים לאחרים. הסולידריות בקהילה שלהם היא משהו שאנחנו יכולים ללמוד ממנו. רוב האנשים שאנחנו מטפלים בהם לא חיים ברחוב. המשפחות עוזרות להם ומוצאות להם מקום. אם כי ברור שככל שהשנים עוברות והדיכוי האלים מתמשך, יש יותר ויותר תופעות שוליים של שחיקה של החוסן הקהילתי והאישי.

את הספר של מילן קונדרה שבחרת, "ספר הצחוק והשכחה", ביקשת לשמור לסוף.

לא סתם קונדרה נשאר לסוף. אני אתחיל בלכסח את הספר הזה בתור אשה — הדרך המחפצנת והכמעט מיזוגינית שבה הנשים מתוארות בו היא קשה לעיכול. אבל זה אחד הספרים הראשונים שזכורים לי מהנערות שהותירו בי חותם משמעותי. זה רומן שמורכב מכמה סיפורים, שחוט השני העובר ביניהם הוא גלות, פרידה, געגועים, מעברי גבול, הרצף שבין תקווה לייאוש והמון תלישות. והוא עזר לי להסתכל באופן ביקורתי על סוגיות של חופש ודיכוי. הוא גם חיבר אותי לחוויית הפליטות וההגירה של הוריי — אמי ברחה לפה מהסובייטים באביב של פראג ואבי עלה לכאן לבד; ושל הסבים שלי, שאיבדו את משפחותיהם בשואה וחיו רוב חייהם כפליטים, קודם תחת הנאצים ואחר כך תחת השלטון הסובייטי. הם היו פעילים פוליטיים ואקטיביסטים כל חייהם ושילמו מחירים עצומים על הבחירה שלהם תמיד להשמיע קול ולפעול למען מה שהם האמינו בו.

לקריאת כתבת המקור