גם אנחנו אשמים באלימות של ילדי הפליטים

במלחמת 2014 ("צוק איתן") התפכחתי סופית. אחרי תהליך שהתחיל בילדות בהתנחלות, עבר בתנועת הנוער בית"ר, שירות במל"ל ועבודה בלשכת נתניהו, ונמשך, לפיכך, שנים ארוכות. בשנות ההתפכחות האלה, בעודי לומדת על המזרח התיכון, לומדת ערבית ומכירה, לראשונה בגובה העיניים, פלסטינים, אחד הדברים שהכי הרגיזו אותי זה שאחרי פיגוע המשפחה והחברים היו מבררים בתוכחה אם אני עדיין שמאלנית.

כשהתחלתי להתנדב עם פליטים בירושלים, אותם מכרים שאלו כל הזמן אם אני לא מפחדת. מה שהם בעצם התכוונו, גם לגבי פלסטינים וגם לגבי פליטים, זה שאני נאיבית, שהדעות שלי והמעשים שלי נובעים מאמונה תמימה שכל בני האדם מתוקים ועדינים.

המחשבה ששמאלנות, ובאופן ספציפי יותר מאבקים למען זכויות אדם, נובעים מתמימות, היא לא רק מתנשאת ומזיקה, היא גם מטופשת. בטח שאני מודעת לפוטנציאל האלימות של מדוכאים. בטח שאני מפחדת. בדיוק בגלל זה, בין היתר, אני שמאלנית. אני מפחדת מאנשים מיואשים, מאנשים נטולי זכויות וחירויות, ממי שאין לו מה להפסיד, ממי שמופרד מיקיריו, ממי שסובל.

כמו בכל מאבקי זכויות האדם, גם מי שנאבקים למען זכויות פליטים בישראל, ובטח ובטח אלו מביניהם שגרים בשכונות שפירא, נווה שאנן והתקווה בתל אביב, עושים זאת, בין היתר, כי הם מבינים ששכן מיואש, מנושל ועני עלול להפוך לשכן מסוכן.

בכתבה של יאנה פבזנר במוסף "הארץ" (12.12) מובלטת האמירה, שאפילו מצביעי שמאל מובהקים אומרים "'סטופ, אי אפשר יותר. חייבים לפעול לפני שהעסק הזה מתפוצץ לנו בפרצוף'".

אבל מצביעי שמאל מתריעים כבר יותר מעשור שאסור להשאיר פליטים שנסו ממולדתם בלימבו, עם אשרה זמנית שמתירה להם להישאר כאן אבל לא מסדירה את זכויתיהם. הם מתריעים שגם אם הדור הראשון מרכין ראש ושורד, הדור השני, שגדל בשוליים ללא תקווה, יגיע למקומות מסוכנים.

באותיות הקטנות, בגוף הכתבה, זה ניכר היטב. כולל מדברי גורמי האכיפה: האלימות של הילדים חסרי מעמד ועתיד, דור שני לתלישות ולהדרה, אינה מפתיעה. ואם לא נתעורר, המצב עוד עלול להחמיר. ולכן המסגור של הכתבה כל כך מפספס: זה לא ששמאלנים התעוררו בוקר אחד ונאלצו להודות שיש אלימות בקרב ילדי הפליטים והזרים. בדיוק להפך — הם אלה שכבר שנים ארוכות מנסים לדחוק במדינה למנוע את ההידרדרות הנוראה והצפויה הזאת.

מי שנאבק למען זכויות אדם עושה זאת גם למען עצמו. לא רק כדי שיהיה נעים יותר להביט במראה, אלא גם כדי שלא נצטרך להביט מעבר לכתף בפחד מאלה שאת הזכויות שלהם אנחנו רומסים.

ד"ר בר טוביה היא מנהלת מחלקת מדיניות בריאות בישראל בארגון "רופאים לזכויות אדם" וחוקרת מדיניות מקלט.