ארסמה יכלה להיות ילדת הפוסטר של דור העתיד, אבל לממשלה לא אכפת

כמי שרואה בסוגיית החטופים מבחן סולידריות לחברה האזרחית בישראל, הופתעתי ושמחתי לקבל מחברה צעירה, מתנדבת שירות לאומי במועדונית בדרום תל אביב, תצלום של ילדה חמודה בת שבע, לבושה בחולצה צהובה ומורה באצבע על המדבקה שעליה, עם המספר המציין את מספר ימי השבי. האם נערכה בבית הספר של הילדה פעילות בעניין החטופים? האם נדרשו הילדים לבוא בחולצה צהובה? לא. למדתי שזו היתה יוזמה פרטית של הילדה.

אבל ההפתעה אינה מסתכמת בכך. מראה הילדה — גוון עור שוקולדי, צמות על כל הראש — מסגיר את מוצאה. היא ילדה פליטה מסודאן — אקרא לה כאן בשם הבדוי ארסמה — שהגיעה עם אמה לישראל כתינוקת, ורואה עצמה כישראלית לכל דבר. כאמה, גם היא שולטת היטב בעברית, שהיא לה כשפת אם שנייה, ומתעניינת ומעורה במה שקורה פה. למעשה, אמה של ארסמה לא מסתפקת בהתעניינות: בתחילת המלחמה היא התנדבה במטה למען החטופים, ומאז שלומם מעסיק אותה ומדאיג אותה. זו אשה מרשימה שהמצוקה שחוותה מיתרגמת אצלה לאכפתיות, לאהבת אדם, ואלה הערכים שעליהם היא מגדלת את בתה.

ארסמה, עם חיוכה מאיר הפנים, עם הרצון האדיר להשתייך ולתרום, יכלה להיות ילדת הפוסטר של דור העתיד. אלא שמדינת ישראל אינה מעוניינת בכל הטוב שיש לארסמה הקטנה והמוכשרת לתרום. במדינת ישראל ארסמה היא אחת מכ–8,200 ילדים וילדות שנולדו כאן להורים שהגיעו מאריתריאה ומסודאן, ומוגדרים כ "צעירים שאינם בני הרחקה", וככאלה, הם חסרי מעמד. לגרשם אי אפשר, ולקבלם כאזרחים — אין רצון. ארסמה, שלא בחרה היכן להיוולד, עתידה לגדול בישראל בלי זכויות בסיסיות, בהן חופש התנועה (הוצאת רישיון נהיגה), חופש העיסוק והלימוד (האפשרות להשתלב בלימודים אקדמיים), קבלת שירותי רפואה ועוד. בהעדר זכויות אלה נשללת ממנה האפשרות לחיות בכבוד ולתכנן את עתידה במדינה היחידה שבה היא מרגישה בבית.

כאמור, ארסמה איננה היחידה, והיא יחסית בת מזל, שכן יש לה אם שאינה רק עובדת ומתפקדת היטב, אלא גם מציבה לבתה דוגמה ומופת שהלוואי וכל ילד וילדה היו זוכים להם. רוב רובם של ילדי הפליטים חיים בקרב משפחות שנחרבו אם בשל המצב שבגינו יצאו לחיי פליטות או מחמת הפליטות.

כעת, בתוך המשבר האזרחי הממושך שיצרה המלחמה, נדחק הטיפול בילדי הפליטים, ומצבם שממילא היה מעורער מחריף והולך. יותר ויותר מהם נושרים מהלימודים, משוטטים ברחובות, ונתונים לסכנת התמכרות לסמים ועבריינות. בין כלל הארגונים העוסקים בנושא קיימת תמימות דעים ששורש המצוקה הוא בכך שהם גדלים בלא מעמד וזכויות, ותוך חוסר ודאות מוחלט באשר לעתידם. אם רק יוסדר מעמדם, מצבם יוטב פלאים, אפשרויות ייפתחו בפניהם ובעיקר — הם יחדלו להרגיש מנודים ובלתי רצויים, ורבים מהם, המצהירים על רצונם לתרום לחברה, בוודאי יעשו זאת.

ב–16 באוקטובר פירסמה הוועדה הבינלאומית לזכויות הילד בדו"ח שלה על ישראל המלצה לאפשר הליך חוקי להענקת תושבות קבע לילדי מבקשי המקלט. עוד קודם לכן, באוגוסט, נדון הנושא בוועדת הצעירים של הכנסת בראשותה של נעמה לזימי — ח"כ שהיא מופת לחריצות ולאכפתיות. גם שורה ארוכה של נשות ואנשי בריאות הנפש, בריאות הציבור ומומחים נוספים, פנו במכתב לשר הפנים ולשר הרווחה, ולא נענו ישירות.

החודשים עוברים, והילדים והילדות גדלים, הופכים לנערים ולנערות, לאנשים צעירים. ככל שהם מבינים את מצבם, כך כאבם גדל ואיתו הייאוש, התסכול והזעם. אני מסתכלת על התצלום של ארסמה, על החיוך הענקי שלה, נותן האמון, ועל עיניה החכמות, העצובות. בקרוב מאוד היא תבין שכמו החטופים, גם היא לא מעניינת את ממשלת ישראל. האם יימצא בקרבנו ציבור שיילחם למענה ולמען חבריה? האם יימצאו בממשלה הזאת יהודים שייזכרו כי צווינו לאהוב את הגר?