איך משקפת האמנות של מבקשי המקלט את פני החברה הישראלית?

כשצגאי ברהה, מבקש מקלט מאריתריאה בן 44, נתן למטופלת שלו בהוסטל למתמודדי נפש ופיגור שכלי את הציור שצייר של שניהם, היא נעה בתנועות ריקוד מרוב התרגשות. צגאי צייר את הציור במסגרת סדנה לאמנים מבקשי מקלט שהעברתי בשנה שעברה, יחד עם חוקרת ההגירה הצרפתיה ד"ר קארן אקוקה והאמנית-אקטיביסטית ענבל אגוז. בסדנה חקרנו ביחד עם האמנים והאמניות – צגאי ברהה, סלאם ממוש, נאקה פיטיה וטספעלם פיסהא – את סוגיית המבט: שאלנו איך הם רואים את עצמם, את הסביבה הקרובה שלהם ואת החברה הישראלית?

במפגש שהתייחס לחברה הישראלית, צגאי הסביר שבעוד שישראלים רגילים לראות את מבקשי המקלט כמנקי רחובות וכשוטפי כלים, כשהם מבקרים בתערוכות שלו, הם פתאום רואים אותו באור אחר, כאמן וכיוצר. בציור "עזרה ואנושיות" רואים אותו עומד לצד המטופלת שלו היושבת בכסא הגלגלים ומניח יד מרגיעה על כתפה. משני צידיהם, קירות המוסד האפורים כמו סוגרים עליהם, אבל מאחורי דמותו של צגאי יש פתח לחורשה ירוקה, כמו כדי לרמז על הרוגע והאור שהוא מביא עמו מבחוץ אל תוך המוסד. משני צידי הציור מתנופפים דגלי ישראל ואריתריאה, המצביעים על החיבור בין שתי התרבויות.

טספעלם פיסהא גם הוא מבקש מקלט מאריתריאה, בן 39. בימים הוא עובד כפועל בניין. לפני שהוא מסייד את קירות הבניין, הוא מצייר עליו עם מברשת הצבע והסיד. לאחר העבודה, הוא יושב בבית הקפה "שאפה" ביפו ומצייר במחברתו ציורים מיסטיים ונרטיביים בסגנונו האישי והמיוחד. הוא אוהב לראות את מבטיהם הבוחנים של האנשים סביבו המתעניינים בציוריו.

כשנשאל איך הוא רואה את החברה הישראלית טספעלם בחר לצייר את רגע כניסתו לישראל. לאחר שברח משירות צבאי לכל החיים תחת השלטון הדיקטטורי באריתריאה, הוא חי במשך שנתיים במחנה הפליטים באתיופיה. משם נדד לסודן וצפונה למצרים עד שהגיע לגבול הישראלי. הוא הלך עם קבוצת אנשים קטנה בלילות ובשבילים מחוץ לערים, ללא מים ומזון. בציור "גבול סיני" (בתמונה הראשית) הוא מתאר את היריות של החיילים המצרים שירו עליהם כשניסו לחצות את הגדר לצד הישראלי. מהצד השני של הגדר עומדת משפחה חרדית המגישה לו מזון ושתייה.

בציור טספעלם מבטא את הכרת התודה שלו לחברה הישראלית ולמדינת ישראל על המקלט שהוא מקבל כאן. כאדם נוצרי, יש לישראל מקום חם בליבו. עם זאת, בריאיון שערכתי איתו לאחרונה, הוא סיפר לי שלא הצליח לחדש את רישיון השהייה שלו (רישיון 2א5 שמאפשר שחרור מהכלא בתנאים מגבילים עד שיתאפשר גירוש למדינת המוצא) בגלל שרירות ליבו של פקיד רשות ההגירה. הוא אמר לי שזאת הפעם הראשונה מאז שהגיע לישראל שהוא הרגיש שהוא פליט, שאין לו אותן זכויות כמו לישראלים.

בנוסף, רישיון השהייה הרעוע שלו והעובדה שלא בודקים את בקשת המקלט שלו (כמו גם את הבקשות של קרוב לעשרים אלף האריתראים האחרים שחיים בישראל), מונעים בעדו מלצאת הארץ למדינה בה יוכל להיפגש עם אימו. היא בת 75, הוא לא ראה אותה כבר שני עשורים והוא מפחד שלא יזכה עוד לראות אותה.

לעומת נקודת המבט של צגאי וטספעלם השייכים לדור שהגיע לישראל כבחורים בוגרים, סלאם ממוש, מבקשת מקלט חצי אריתראית–חצי אתיופית שנולדה בסודן, הגיעה לארץ עם הוריה כקטינה בת 8. סלאם, בת 24, היא בוגרת תואר ראשון בחינוך ובאמנות בסמינר הקיבוצים ועומדת לעבור עם משפחתה לקנדה בקרוב, במסגרת מסלול הגירה באמצעות תמיכה של אזרחים קנדיים שבאמצעותו עוזבים את ישראל אריתראים רבים. סלאם, שמגדירה את האמנות שלה לרוב כא-פוליטית, בחרה לצייר מבקשי מקלט העומדים בהפגנה.

פניו של המפגין העומד אל מול הצופה צבועים בלבן והוא מחזיק שלט לבן ללא כיתוב. את הציור היא ביססה על תמונה שמצאה מאחת ההפגנות בתל אביב. לגבי הפנים הצבועות, היא אמרה שבכל יצירותיה היא מציירת "אנשים שחורים", לא מסיבה פוליטית או עיסוק בגזע, אלא מפני שאלו האנשים שהיא רואה סביבה – המשפחה והחברים שלה. למרות זאת, במכללה, חברותיה ללימודים והמרצים היו מפרשים את ציוריה כעוסקים בגזענות. כתגובה, בציור הזה, היא בחרה לצייר אדם שחור צבוע בלבן כדי להבחין בין הציור הזה – פוליטי ושעוסק במצב מבקשי המקלט בישראל – לבין ציוריה האחרים.

לאורך השנים מבקשי המקלט נאלצו להפגין נגד גזרות שונות של הממשלה במסגרת מאמציה "להמאיס עליהם את חייהם" כדברי שר הפנים לשעבר אלי ישי. לכן, השלט שמחזיק המפגין נותר לבן וללא כיתוב, מוכן לכל גזרה חדשה. סלאם, שגדלה והתחנכה בישראל, מספרת שגדלה עם תודעה פוליטית ושהיא חווה בעיקר כעס על מדיניות הממשלה נגד פליטים. לאור הנסיעה הקרובה לקנדה, שם תקבל מיד תושבות קבע ולאחר מכן אזרחות, היא כבר לא מרגישה "פליטה".

כמו סלאם, גם נאקה פיטיה, מבקשת מקלט בת 27 מדרום סודן, מציגה נקודת מבט מפוכחת. נאקה, שהגיעה לארץ כקטינה וגדלה בנהריה, הייתה מלווה בילדותה את אמהּ להפגנות בתל אביב נגד החלטת הגירוש של מבקשי מקלט לדרום סודן. דרום סודן נוסדה ב-2011 לאחר הפרדתה מסודן, אך לאחר הקמתה פרצה בה מלחמת אזרחים. למרות המלחמה המתמשכת, ב-2012 נאקה גורשה יחד עם אמה, אחיה ואחותה לדרום סודן. משם, הם נמלטו לסודן ובהמשך לאוגנדה, שם שהתה במשך שנה. היא הצליחה לשוב לישראל עם אשרת לימודים, והשלימה תעודת בגרות מלאה בתיכון בינלאומי בכפר הירוק.

האקטיביזם שבו עסקה לפני הגירוש הוביל אותה ללמוד לתואר ראשון בלימודי ממשל באוניברסיטת רייכמן. ביחס לשאלת יחסה לחברה הישראלית, בחרה נאקה לצייר את הנוף הנשקף מנהריה: את הים, הגבעה ובראשה הכנסייה. היא הסבירה שכשתחושות קשות מציפות אותה, היא הולכת לים להירגע. הציור הוא גם מקום המפלט שלה מהעיסוק הפוליטי, המקום בו המחשבות נשארות בחוץ. מותשת מהמאבקים הפוליטיים, בציור "כנסיית הלב הקדוש" נאקה בחרה במבט הצופה אל הים, כמו עומדת בגבה אל החברה הישראלית ומשקיפה אל האופק, אל מחוץ לישראל. אמה של נאקה ואחותה חיות היום במצרים וממתינות להליך יישוב מחדש בצפון אמריקה. נאקה מקווה להתאחד איתן בשנים הקרובות באמצעות הליך איחוד משפחות.

ארבע נקודות המבט של ארבעת הציירים והציירות – של טספעלם שמכיר תודה לישראל על אף הקשיים, של צגאי המטפל התומך במטופלת הישראלית שלו, של סלאם המבקרת את מדיניות הממשלה ושל נאקה שמביטה אל העתיד שלאחר ישראל – משקפות את המורכבות באופן בו מבקשי מקלט רואים את החברה הישראלית ואת המקום שלהם בתוכה.

בעוד מבקשי מקלט מוצגים לעיתים קרובות בתקשורת באופן אחיד ולעיתים מגמתי, הגיוון בסגנונות הציור וברעיונות שהם נושאים מראה לא רק את כישרונם, אלא גם את העושר התרבותי של האמנים. ציוריהם מאפשרים היפוך של המבט: במקום לדבר על מבקשי המקלט ולייצג אותם באמנות ישראלית, אנו צופים בייצוג העצמי שלהם ומקשיבים לחוויות שלהם בישראל. התבוננות בציורים שלהם, מאפשרת לנו ללמוד על עצמנו כחברה ועל היחס שלנו ל"אחר".