גירוש למדינה שלישית

תכנית הממשלה לגירוש מבקשי מקלט בכפייה למדינה שלישית מ-2018 קבעה כי מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה שלא הגישו בקשות מקלט עד תחילת ינואר 2018, או שבקשות המקלט שלהם נדחו, יהיו מועמדים לגירוש ל"מדינה שלישית" (רואנדה ואוגנדה) שהסכימה לקלוט אותם בכפייה. עדויות רבות של מבקשי מקלט שעזבו "מרצון" לאוגנדה ורואנדה הבהירו כי הם לא זוכים לכל מעמד והגנה במדינות אלו; יתרה מכך, הם נתונים למאסר ולחיים קשים בשוליים, ולרוב נאלצים לעזוב למסע פליטות נוסף לאירופה דרך לוב והים התיכון, שמעמיד אותם בסכנות מרובות ואף גבה את חייהם של רבים. מבקשי מקלט שסירבו לגירוש נכלאו במתקן סהרונים.

עם פרסום מדיניות הגירוש החדשה, עמדנו בחזית של קואליציה רחבה של ארגונים שהובילה מחאה ציבורית חסרת תקדים בהיקפה למען מבקשי המקלט בישראל ונגד הכוונה לגרשם. המאבק התנהל בזירה הציבורית, בזירה המשפטית ובתקשורת הישראלית והבינלאומית. במחאה השתתפו מבקשי מקלט, אזרחים מכל רחבי הארץ וכן ארגוני זכויות האדם בישראל.

בעקבות הלחץ הכבד נגד תכנית הגירוש, באפריל 2018 חשף ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו כי רואנדה אינה מסכימה לקבל אליה פליטים מישראל וב-4 באפריל שוחררו מבקשי המקלט שנכלאו בסהרונים בשל סירובם לצאת לרואנדה. בהמשך, גם אוגנדה חזרה מהסכם לקבל פליטים שגורשו בכפייה מישראל. 

זו לא הייתה הפעם הראשונה שעמדנו בחזית מאבק נגד גירוש פליטים מישראל. ב-2012 גירשה ישראל את מבקשי מקלט מדרום סודן, חרף מאבק ציבורי נרחב שהובלנו ולאחר שהעתירה המנהלית שהגשנו יחד עם ארגוני זכויות אדם נוספים נדחתה.