ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

9 פליטים מאפריקה נקלטו כסטודנטים - וחולמים על הבית

תאריך: 29.1.11 מקור: גלובס, צאלה קוטלר

כמו בדרמה הוליוודית מתקתקה, שבסופה ימורק המצפון החברתי ויראה שגם החלשים יכולים להשתלב במעוז האליטות, כך התחיל הסיפור הזה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ישב לו יונתן דיוויס, סגן הנשיא לקשרי חוץ וראש בית הספר הבינלאומי, בקפיטריה של המכללה. את השולחנות בקפיטריה מפנים פליטים מאריתריאה, מסומליה ומסודן. באחת מארוחות הצהריים, לפני שלוש שנים, אזר אומץ אחד מהם, זאמארת שמו, ופנה לדיוויס בשאלה הזויה משהו, נוכח שכר הלימוד הגבוה מאוד: האם הוא יכול להתקבל ללימודים במרכז?

דיוויס הרים את הכפפה, והיום זאמארת בעיצומה של השנה השלישית בלימודי תקשורת בבית הספר הבינלאומי על-שם רקנאטי, שבו לומדים 1,400 סטודנטים משמונים מדינות. ממוצע הציונים שלו עומד על 85, והוא היה הפליט הראשון שנקלט בתוכנית שבה הלימודים נערכים באנגלית. מאז הצטרפו נוספים ומספר הפליטים השוקדים על תארים אקדמיים במוסד עומד על תשעה. כך, להוציא את מכללת עתיד המכשירה מקצועית פליטים בתל אביב, דווקא המוסד המזוהה עם עושר הוא היחיד בארץ שמפעיל תוכנית ללימודים גבוהים באנגלית שפתוחה גם לפליטים.

"אין כאן שום הנחות אקדמיות", מבהיר דיוויס. "אל כל פליט שמגיע לכאן מתייחסים כמו אל כל מועמד אחד. הם מתבקשים לעבור מבחן באנגלית ולהציג תעודת בגרות - מי שלא סיים בגרות לא יכול ללמוד במרכז הבינתחומי. אנחנו בודקים בציציות, והפליטים שלומדים אצלנו הם ברמה גבוהה מאוד".

- והנחות שאינן אקדמיות?

"תואר בממשל בבית הספר הבינלאומי עולה 34 אלף שקלים. הבינתחומי מכסה קצת יותר מחצי, ואנחנו מקבלים תרומות. הרוב מכוסה, אבל זה לא חינם. הייתי רוצה לתת לכל אחד שכר לימוד חינם ואלף דולר בחודש למחיה - זה יכול להיות פנטסטי. אבל מובן שגם לעבודה יש ערך חינוכי חשוב מאוד".


קשה שלא לזהות את הניצוץ בעיניו של דיוויס בעודו מדבר על הפליטים. הוא מכיר כל אחד מהם באופן אישי, גאה בהם, ומכיר את סיפור הבריחה המשותף לכולם שכולל ניתוק מהמשפחה, רעב, פציעות וכלא. "יש פה המון סיפורים כואבים", הוא מספר. "לדעתי, זה שסטודנטים שלומדים בבינתחומי ומגיעים מפרופיל גבוה בחברה, לומדים עם פליטים, ומכירים אנשים שבאו מתופת, זאת חוויה של פעם בחיים. נוצרת אינטגרציה חשובה. זה לא אנחנו שעשינו טובה לפליטים שלומדים כאן, אלא שהפליטים הם שעשו לנו טובה".

"תכתבי שאני אשמח להיפגש עם כל ישראלי שיש לו מקום בלב לפליט", הוא מבקש, "אני אשמח לדבר איתו על תרומה שתיועד אך ורק לפליטים במרכז. אני מאמין שאם אפשר לתת כתף צריך לתת כתף. "אם פליטים מגיעים לשערינו ורוצים ללמוד והם סטודנטים טובים, אנחנו צריכים לקבל אותם".

יצאנו לפגוש חמישה מהפליטים שלומדים ממשל בישראל. הם לבושים היטב, מתערים בנוף הסטודנטיאלי ויצרו חברויות. עכשיו זוהי תקופת מבחנים והם מסורים ללימודים, מתפלפלים בענייני דמוקרטיה וזכויות אדם. הם מוקירי תודה, ונחשבים לסיפור הצלחה בקרב הקהילה שלהם. המשותף להם הוא הרצון לחזור למולדתם ולהנהיג את הקהילה שם לעתיד טוב יותר. הנה הסיפורים שלהם.

"חולם להחליף את הדיקטטורה"

אדם בשאר | שנה שנייה בלימודי ממשל

בן 23, הגיע מסודן בספטמבר 2005

מתגורר בהרצליה

רקע: הגעתי לכאן עם עוד שלושה ילדים; עברנו דרך סיני וזרקו אותנו לכלא בישראל. עשינו שביתת רעב כדי לברוח משם. עבדתי בלול בצאלים, ומשם הגעתי לכפר הנוער ימין אורד בחוף הכרמל. לפני שנתיים עברתי להרצליה.

ממשל: רציתי ללמוד משהו שקרוב לתחום של הקהילה. יש משפחה שאני מכיר בעין הוד, והם אמרו שיש מקום שאפשר ללמוד בו אנגלית. ד"ר חיים פרי מימין אורד דיבר עם דיוויס, ובתוך שניות הוא אמר שאני יכול לבוא וללמוד פה. הגעתי. יש לי משפחה מאמצת מרמת אביב. אני מגיע לעשות איתם חגים ושבתות, הם מסייעים לי בתשלום על שכר הדירה.

חלום: לחזור לסודן ולהחליף את הדיקטטורה. חשוב לי לעשות שם שינוי, ולקחת חלק בעולם.

השכלה: כשהייתי קטן חלמתי להיות רופא, אני עוד אלמד גם את זה. מאז שאני קטן אבא שלי אמר לנו שהלימודים זה חשוב. הוא עצמו לא למד, כי בתקופה שלו הבריטים שלטו ולא שלחו ילדים לבתי ספר מחשש שהם יתנצרו. הוא אמר שבגלל שהוא לא למד הילדים שלו ילמדו, ושלח את כולנו לבתי ספר.

פרנסה: אני עובד בעיריית תל אביב בתור מגשר שלוש פעמים בשבוע. אני מגיע לבתי ספר ועוזר לילדים ולהורים שלהם שהגיעו מאפריקה, ויש להם פערים בשפה או בתרבות. בגלל תקופת המבחנים הבאתי חבר שגם הוא יודע עברית, כדי שימלא את המקום שלי.

שואה: נסעתי עם משלחת של הבינתחומי לפולין. היה לי מעניין מאוד, כי למדתי היסטוריה יהודית ורציתי לראות את כל המקומות האלה. זה היה עצוב מאוד גם בגלל שקרה משהו ב-1945, והיום גם קורה משהו באפריקה אבל אנשים לא מסתכלים על זה.

אמונה: נולדתי למשפחה מוסלמית ולמדתי בבית ספר מעורב של מוסלמים ונוצרים, בישראל למדתי בבית ספר יהודי דתי; ככה שזה שילוב של שלוש הדתות. אני מאמין באלוהים, כן, אבל קודם כול אני מאמין שלכל אדם יש זכות לחיות.

האג: הקמתי את ארגון בני דרפור שמסייע לפליטים, והגשנו תביעה בהאג על פשעי מלחמה נגד נשיא סודן. מצאנו עדים שיעידו ויצא צו מעצר. אני שמח שעשיתי את זה, ועוד עם עזרה של עורכי דין ישראלים.

פוליטיקה: בסוף 2009 התחיל הבלגן. עד אז אולמרט ולבני אמרו שמדינה יהודית לא יכולה לשתוק על רצח העם בדרפור. אבל הממשלה השתנתה, ויש ממשלה חדשה שהגיעה למסקנות לא נכונות.

"גם לסטודנטים הישראלים קשה"

אפרם סלומון | שנה שנייה בלימודי ממשל

בן 27, הגיע מאריתריאה בסוף 2007

מתגורר בשכונת התקווה

רקע: הגעתי לבד בלי משפחה לישראל. כשהגעתי עבדתי במשך שנה ב"ידיעות אחרונות" כמנקה. החלטתי שאני חייב ללמוד, ובדקתי מה האפשרויות ללמוד באנגלית בישראל. שמעתי על הבינתחומי. האנשים בידיעות מאוד עזרו לי וכיוונו אותי. התחלתי תהליך קבלה, והתקבלתי.

השכלה: חינוך זה המפתח לכול. אם מקבלים השכלה והופכים למשכילים אפשר גם לשנות.

ממשל: חשבתי שזה המסלול הנכון לכישרון שלי. עברתי מבחנים והשגתי ציונים טובים. אני נהנה מהלימודים, ויש אווירה בינלאומית. אני מרגיש בבית, אפילו שאני רחוק מהבית.

הישרדות: אני עובד בארגון למען פליטים בשם ARDC במשך שלושה ימים בשבוע. בהתחלה התנדבתי, ועכשיו הם מעסיקים אותי. מבחינה פיננסית קשה לכסות את המחיה, ואנחנו נאבקים בזה. הרי גם לסטודנטים הישראלים קשה. כל יום אנחנו קמים עם סימן שאלה של מה נעשה הלאה.

חלום: כולנו מוכנים לחזור הביתה כשתהיה יציבות. עכשיו זה לא הזמן הנכון לחזור כי יש שם חיים של עינוי. אז כשנהיה בטוחים שיש לנו הכלים ההכרחיים לחזור ולהוביל את הקהילה בעצמנו, נעשה את זה. בינתיים צריך לחכות ולבנות את עצמך מאפס.

שינוי: יש פליטים שמתים מרעב בתחנה המרכזית בתל אביב כי הם לא יכולים לעבוד. הם ישנים בתחנות אוטובוס ומתחת לגשר, ואין להם שקל בכיס - זה גם פשע נגד האנושות. אני בוכה כל הזמן על זה. עכשיו אני לא יכול להביא לשינוי, אבל אני מקווה שאחרי הלימודים אצליח לשנות את זה.

פוליטיקה: כשמסתכלים על מצב הפליטים בתל אביב זה פשוט נורא. כלום לא טוב, כלום. המדיניות היא שמתייחסים אלינו בהתעלמות, ובכל בוקר הממשלה מתעוררת עם מדיניות חדשה ועם רעיון חדש. זה לא אנושי. אני לא מבין איך מדינה שנבנתה על-ידי פליטים היא נגד פליטים. האצבע המאשימה היא לממשלה ולא לאנשים.

סטטוס: חשבתי שכשאצטרף לבינתחומי הסטטוס שלי ישתנה ואקבל ויזת סטודנט. הגשתי בקשה, אבל אמרו שלא יכולים לתת לי. אני מחפש עורך דין שיטפל בזה, כי יש לי אח באנגליה ואני רוצה לבקר אצלו ואני לא יכול. לא ראיתי אף אחד מהמשפחה שלי כבר שבע שנים.

"מרגיש שזה הבית השני שלי"

דאהר סעיד | שנה שנייה בלימודי ממשל

בן 25, הגיע מסומליה באמצע 2007

מתגורר בהרצליה

רקע: גדלתי בכאוס, במלחמה ובגזענות. איבדתי כמעט את כל המשפחה שלי בסומליה, והגעתי לישראל עם אחי. העבודה הראשונה שלי הייתה בקפיטריה בבינתחומי. ככה למדתי להכיר את המקום, ואחרי שנתיים בדקתי איך אני יכול ללמוד בישראל וגיליתי שזה המקום היחיד שאני יכול ללמוד בו באנגלית. כולם אומרים לנו שאנחנו בני מזל שאנחנו לומדים כאן, וגם אני מרגיש כך.

חלום: להיות אדם משכיל ולהצטרף לבינתחומי היה החלום. יש כאן סטודנטים מרחבי העולם, ורציתי ללמוד ממשל ופוליטיקה. עבדתי קשה בשביל להצטרף לתוכנית הזאת, ואני חושב שזה הצעד הראשון שעשיתי כדי להשיג את החלומות שלי. החלום השני שלי הוא לחזור לקהילה באפריקה ולעזור ולהנהיג אותה שם.

ישראל: תמיד ארגיש קשר לכאן, אני מרגיש שזה הבית השני שלי, אני מרגיש מקומי. וגם אם אחזור לסומליה ישראל תהיה חברה שלי. לישראל אין בכלל יחסים עם סומליה, אז כשאהיה נשיא סומליה אני בוודאות אכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

פוליטיקה: אני מכבד ולעולם לא אשכח את האנשים בישראל, אבל הממשלה מתייגת אותנו כמהגרי עבודה בלתי חוקיים. אני הגעתי לישראל כדי להציל את עצמי, פשוט ככה, רק בשביל זה. הממשלה טוענת שהגעתי מסיבות כלכליות, המסמכים שלי לא מאפשרים לעבוד או לקבל ביטוח בריאות. המדיניות הישראלית כלפי הפליטים היא שאין מדיניות.

דמוקרטיה: אומרים שצריך לשים אותנו במחנה בנגב, כאילו אנחנו מאיימים על התרבות הדמוקרטית של ישראל. אני מאיים על הדמוקרטיה של ישראל? זה לא הוגן להאשים פליט שאיבד את המשפחה שלו ונמלט לכאן שהוא פוגע בדמוקרטיה, זה גורם עצב.

חברים: אני מגיע לבינתחומי בכל יום ויש לי הרבה מאוד חברים, אני מכיר את כולם. החברה הישראלית יפה ונפלאה. אני חוגג חגים ויצא לי להיות בהרבה חתונות יהודיות שהן מאוד יפות. כשאני אתחתן אני גם רוצה להביא רבי (צוחק).

הישרדות: כולנו במצב דומה. אנחנו לומדים ועובדים וחיים מבלי להיתמך על-ידי אף אחד, אין לנו משפחה. הבינתחומי מכסה חלק משכר הלימוד, ואני מחפש מלגה או תורמים. אני מחפש תמיכה כדי שאוכל להמשיך להתמסר ללימודים. אני רוצה להצליח בלימודים, וכשאין לך אישורים לעבוד זה עוד יותר קשה. אני בטוח שאם מישהו יקשיב לסיפור שלנו הוא ישמח לעזור.

"זה מאוד מלחיץ להיות רעב"

דיגי הבטנישל | שנה ראשונה בלימודי ממשל

בן 24, הגיע לישראל מאריתריאה באוקטובר 2007

מתגורר בשכונת התקווה בתל אביב

רקע: הגעתי לכאן לבד, אין לי משפחה. חציתי את הגבול מסיני ברגל בלילה, נפצעתי ברגליים. התחלתי לעבוד כשוטף כלים בקפיטריה פה, ואז עזבתי לתל אביב. למדתי עברית באולפן בשכונת התקווה. עכשיו אני גר עם חמישה אנשים. בשנה שעברה החלטתי להצטרף לתוכנית כי אחד החברים שלי התחיל ללמוד פה וסיפר לי עליה. החלטתי שעדיף ללמוד מאשר להרוג את הזמן בלעבוד.

השכלה: מאז שאני זוכר את עצמי אבא שלי דיבר על השכלה ואמר כמה זה חשוב. הוא עצמו היה חקלאי ולא ידע כלום, בקושי לכתוב, אבל הוא עודד אותי להצליח בבית הספר. המשכתי לקולג' באריתריאה ללימודי עסקים וכלכלה, שם למדתי שנתיים, ואז עזבתי את המדינה.

ממשל: לא ידעתי הרבה על מדיניות וממשל, היום אני מאוד נהנה מהלימודים. אני לומד נושאים כמו היסטוריה של המזרח התיכון, היסטוריה מודרנית, גלובליזציה, פוליטיקה בינלאומית. למדתי להבין למה הבעיות גדלות ואני בטוח שזה יעזור לי מאוד כשאסיים את הלימודים.

שכונת התקווה: יש תושבים שלא רוצים שנגור לידם וגם אומרים שלא להשכיר לנו דירות כי אנחנו עושים בעיות. אני לא חושב שזה טוב. כולם יודעים שהיהודים הם פליטים בעצמם, גם אנחנו. לא הגענו לכאן בשביל להרוויח כסף אלא בשביל למצוא מקום בטוח מהבעיות שברחנו מהן. אני ברחתי כדי להציל את החיים שלי, הגעתי לישראל כי אלה היו הנסיבות.

סטודנטים ישראלים: יש לי הרבה חברים ישראלים, חלקם מהקמפוס והם נחמדים מאוד: שואלים תמיד לשלומי ואיפה המשפחה שלי, נותנים לי את מספרי הטלפון אם יש לי בעיה. הם אנשים טובים.

פוליטיקה: לממשלה היום לא אכפת מהפליטים. אני תוהה למה בכל פעם שמדברים עלינו הם מציירים תמונה גרועה. הם צריכים להבין איך הבעיות נוצרו - אם לפליט אין מסמכים לעבוד ברור שזה יגרום בעיות, כי אם אין לך כסף אין לך כלום. לכן חייבים ללמוד מקצוע ולהשכיל. אנחנו אנשים כמו כולם, אף אחד לא רוצה לעבוד 15 שעות ביום בניקיונות.

הישרדות: כשהגעתי לכאן היו לי הרבה בעיות. לא היה לי בית, אפילו לא היו לי בגדים או נעליים - מצאתי ברחוב ולבשתי. היה חודש שלא החלפתי בגדים אפילו פעם אחת. היו ימים שאכלתי רק בערב כוס חלב וביסקוויט. הייתי מאוד רעב; לכל הפליטים בישראל יש הזיכרונות הרעים האלה בראש.

חלום: קודם כול לבנות את עצמי. זה הזמן שלי ללמוד כדי לעזור אחר כך לקהילה. זה הזמן לקבל כישורים. אני לא יודע מה יהיה הלאה, אני רק יודע שאני בונה את העתיד שלי.


לוח זמנים: בסמסטר הראשון למדתי שלושה ימים בשבוע ובסמסטר הבא אלמד ארבעה ימים. יש לי עכשיו שבעה מבחנים. בימי שישי ושבת אני עובד כטבח. אני צריך להוציא הרבה כסף על אוכל ועל נסיעות. לפעמים אני אוכל רק פעם אחת ביום בקפיטריה, בשעה שתיים בצהריים, וזה לכל היום. זה מאוד מלחיץ להיות רעב.

"אני עובד בניקיונות במשרה חלקית"

טדי אספהא | שנה ראשונה בלימודי ממשל

בן 28, נשוי 1, הגיע מאריתריאה בנובמבר 2007

מתגורר בפרדס כץ

רקע: הגעתי לישראל לבד בלי המשפחה. כמו כולם, גם אותי זרקו בתחנה המרכזית בבאר שבע והייתי צריך למצוא את הדרך למקלט בתל אביב. שמעתי על חברים שהצטרפו לבית הספר, ראיתי באתר מה הדרישות והחלטתי להגיש בקשה. רציתי ללמוד פה כי ראיתי שהם מתקדמים ומשיגים הישגים, אז חשבתי למה לא אני.

השכלה: בדור הנוכחי ובעידן הזה השכלה זה הכול. אתה חייב להיות בעל מידע כדי להתקדם בחיים. להיות אדם בלי השכלה בתקופה הזאת זה כמו להיות קופסה ריקה. אתה חייב לקבל חינוך כדי להשיג את המטרות שלך, לגעת בחזון ולבנות את העתיד.

משפחה: אני אבא ויש לי ילד בן שנה, וזה יותר מורכב עבורי. קוראים לו אליעזר, יש לו שם יהודי. אנחנו נוצרים, וחיפשנו שם בתורה וחשבנו שזה השם המתאים. מדברים על לבנות מחנה לפליטים בנגב. נגיד שנצטרך ללכת לשם. זה יהיה מאוד קשה לגדל את הילד; לאיזו אידיאולוגיה הוא יגדל? איזו השכלה הוא יקבל שם? יש הרבה שאלות שעולות.

פוליטיקה: אני חושב שהאנשים בישראל לא שכחו מה זה להיות פליט, אבל הממשלה שכחה. לאנשים פה יש לב חם, ואי-אפשר לבטא במילים את כל מה שעשו בשבילנו. לדעתי אנחנו עדיין בחיים רק בזכות האנשים, אחרת היו זורקים אותנו מכאן מזמן.

בני ברק: יש קהילה של פליטים בבני ברק, ואני מייצג אותם. רצינו להכניס את הילדים לגני ילדים ולבתי ספר. יש אצלנו ילד בן 5 שלא ראה עד היום גן או כיתה. אבל לא רוצים לקבל אותנו לגני הילדים שלהם. זאת בעיה - הילדים חייבים ללמוד ולתקשר עם ילדים כדי ללמוד את השפה.

הישרדות: אני עובד בניקיונות במשרה חלקית 11 שעות ביום בימים שאני לא לומד בהם, ובערבים יש לי עבודה נוספת בניקיון. זה לא מספיק למחיה, אז אני צריך תרומות או לעבוד יותר קשה על חשבון הלימודים. כולם יודעים כמה יקר לגדל ילד בישראל - יש קול ששואל אותי כל בוקר מה יהיה בסמסטר הבא.

עולם: כשאני נכנס לבית הספר אני שוכח הכול - את העבר ואת הבעיות, אני מרגיש אדם חדש כשאני מגיע לכאן. אני מכיר אנשים מכל מיני מדינות, ולומד תרבויות שונות ושומע על מקומות בעולם. יש למשל מישהו מפריז שסיפר לי איך הם מעבירים את הזמן שם, ואני יכול לדמיין. יש אנשים שרוצים שאספר להם על אריתריאה והם נדהמים; אנחנו יושבים ומספרים להם.

לוח זמנים: בסמסטר הבא אלמד ארבעה ימים בשבוע, עכשיו יש לי שבעה מבחנים. בית הספר עוזר לנו בהרבה דרכים, כמו בתשלום חצי משכר הלימוד. לחצי השני אנחנו צריכים למצוא מלגות או תרומות, או לשלם בעצמנו. זה קצת קשה בשבילי, כי יש לי אחריות גם למשפחה שלי.

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000618363