ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

תחקיר "הארץ" | "האינטגרציה נכשלה": עיריית ת"א מפרידה בין ילדי זרים לישראלים בבתי הספר

תאריך: 17.12.20 מקור: הארץ, לי ירון

היה זה יום חורף די רגיל בדרום תל אביב, אך בדירה קטנה אחת ברחוב העלייה היתה התרגשות גדולה. בשעה היעודה יצאו נחום בן השש ואמו צגה מדלת ביתם, צועדים יד ביד ברחוב הרועש, שהוא קו התפר בין שכונות פלורנטין ונוה שאנן. היעד שלהם היה קרוב יחסית, בית הספר דרויאנוב בפלורנטין. מרחק של כ-850 מטרים. הם אהבו את המסלול.

האירוע שלשמו התכנסו במבנה בבוקר יום שישי, היה יום פתוח לעולים לכיתה א'. רק כמה ימים קודם לכן צלצל הטלפון של האם צגה ולדבריה התבשרה כי כאן ילמד בנה בשנים הבאות. התקוות שלה התממשו. באותו ביקור בבית הספר, הן גם גדלו. צוות המוסד החינוכי שיווק לתלמידים לעתיד והוריהם את סגולותיו. למשל את הגינה ההידרופונית, את חדר הקיימות ואת חדר האמנות. לקראת סוף היום חילקה אחת המורות מתנות מבית הספר לתלמידי העתיד: עיפרון, קוביות ודף עם אותיות. "זוהי מזכרת", אמרה, "תוכלו לשחק איתה בבית".

קרוב לשלוש שנים עברו מאז הבוקר ההוא בינואר 18' ואותה מתנה צנועה נותרה המזכרת היחידה של נחום מלימודים משותפים לצד ישראלים. חמישה חודשים לאחר אותו המפגש התבשרה אמו, מבקשת מקלט, כי החלום נגוז. הוא לא ילמד קרוב לבית בדרויאנוב. יידעו אותה כי הוא שובץ לבית הספר "קשת" שברחוב המסגר, המרוחק כ–1.6 ק"מ מהבית. "אמרו לי שעשו טעות", נזכרת צגה. "שאלתי למה? הילד שלי לא טוב? אמרו לי ככה זה". טעות מקרית? לא בטוח בכלל. תחקיר "הארץ" מגלה כי עיריית תל אביב־יפו שולחת מאות ילדי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה למוסדות חינוך ייעודיים להם, שבהם אין ילדים ישראלים. גם הסטנדרט הלימודי בהם לעתים שונה. נחום, היום תלמיד כיתה ג', עדיין אינו יודע קרוא וכתוב.

קשת הוא אחד משני בתי ספר חדשים ברחוב המסגר האפרורי. בצמוד אליו נמצא בית הספר גוונים. גודלם זהה, גם אפיונם. הם ממוקמים באזור שבו בעיקר מוסכים ומשרדים. אנשים לרוב לא גרים בו. נתון זה חשוב לאור העיקרון המנחה את אזורי הרישום העירוניים: המרחק הגיאוגרפי מביתם של התלמידים. וכך שני בתי הספר הללו הפכו למעין אזור רישום מסוג אחר. המרחק הרלוונטי אינו רק מהבית, כי אם מתעודת זהות כחולה.

"ברחתי מאריתריאה עם האחים שלי. אח הגיע לארצות הברית, אחד לשוודיה, שניים לגרמניה, אני רואה שכל האחיינים שלי לומדים עם המקומיים, הילדים שלהם יודעים את השפה, משתלבים בחברה בקלות. ורק פה בישראל מפרידים אותנו"

נתוני העירייה הרשמיים המתפרסמים כאן לראשונה מציירים תמונה ברורה: מתוך 2,433 ילדים של מבקשי מקלט ומהגרים בחינוך היסודי, 2,228 (91.5%) לומדים בבתי ספר לזרים בלבד. 205 האחרים משולבים בשבעה בתי ספר לצד ילדים ישראלים בשכונות מגוריהם, ובלבד ששיעורם עומד "במכסה המותרת". לפי מינהל החינוך העירוני, שיעור הילדים הזרים בבית ספר יכול להיות עד כ-30% מכלל התלמידים (בדומה למדיניות משרד החינוך במקרי אינטגרציה אחרים). אם היעד מלא, נדמה שדרכו של הילד הזר לבית הספר הייעודי מתקצרת. עבור כ–450 התלמידים הישראלים הגרים בשכונות התקוה, נווה שאנן ושפירא, התוצאה תהיה אחרת גם אם ייתקלו בסיטואציה זהה. הם עדיין יכירו את המונחים "גוונים" ו"קשת" בעיקר משיעורי ציור.

החוק הישראלי והוראות משרד החינוך בהקשר זה מאוד ברורים. אלה קבעו זה מכבר כי קיום מוסדות חינוך נפרדים, על רקע מוצא — פסול הוא. רשמית, בבניין העירייה שמתנשא מעל כיכר רבין, מסכימים. ההפרדה פסולה. "העירייה מקפידה על רישום על פי אזור גאוגרפי ולא על פי צבע עור", הבהירו בתגובה ל"הארץ" ודחו מכל כל טענות לקיומה של מדיניות הפרדה בעיר. "אין בית ספר לילדים זרים ומבקשי מקלט אלא בית ספר לשכונות התקוה ונווה שאנן", הוסיפו והדגישו כי "מדיניות רישום ושיבוץ במוסדות החינוך בעיר היא אחידה לכולם".

אך לא רק הנתונים והסיפורים האישיים מעידים כי בפועל העירייה אכן מפרידה, כך עושות גם הקלטות שהגיעו לידי "הארץ". שם נשמעים נציגי העירייה אחרת, כמו מסבירים מדוע ההפרדה לא רק קיימת, היא גם נחוצה. "יש מורכבות קהילתית מאוד גדולה בעיר תל אביב, בכל הנושא של אוכלוסייה זרה", מודה שגית שמש, סגנית מנהלת החינוך היסודי להעצמה חינוכית. "קהילות בדרום העיר מדירות והן לא נותנות להם ללמוד בבתי הספר הרגילים. בגלל זה בעצם בנינו בתי ספר שהם בתי ספר של אוכלוסייה זרה". את הדברים הללו אמרה שמש, האחראית בין השאר על העברות בין בתי ספר, בשיחה שקיימה בקיץ. בהקלטה אחרת מהשנה שעברה נשמעת אם מבקשת מקלט שואלת: "למה ילדים בנפרד?". הנמנעת שלה בשיחה היא  שירלי רימון, מנהלת מינהל החינוך בעיר. רימון השיבה לה בפשטות: "כי אין מקום בבתי ספר".

אך יש גם עדות עדכנית יותר, מהשבוע האחרון. היה זה כאשר התקשרה נציגה של העירייה לצגה כדי לבשר לה שחרף בקשתה לבחון זאת שוב, גם השנה בנה נחום יישאר בבית הספר הייעודי. "בית ספר גוונים וקשת, הקימו אותם במיוחד לפתור את מצוקת המקומות שיש באזור של ביאליק ובאזור של הירדן (הכוונה לנוה שאנן ושכונת התקוה, ל"י)". בשיחה זו עימתה צגה את הנציגה עם העובדה שדרויאנוב קרוב להם הרבה יותר הביתה. נציגת העירייה לא סטתה מהמסר. "אני מבינה, אבל דרויאנוב זה בכלל בית ספר מרוחק יותר, זה לא רלוונטי", אמרה לה. "זה לא אזור הרישום שלכם...הייתי רוצה לעזור לך כרגע, אני לא יכולה". ואז הוסיפה, כלאחר יד: "קיבלנו עוד 25 בקשות".

ההפרדה מתחילה בגן

עם או בלי רצון העירייה "לעזור", חוק חינוך חובה חל על כל ילד מעל גיל 3, המתגורר בישראל יותר משלושה חודשים (ללא קשר למעמדו במדינה או לאופן רישומו במרשם האוכלוסין). כמו כן, חוק זכויות התלמיד אוסר אבחנה על רקע לאום, מעמד או מוצא ברישום תלמיד. ורק בדצמבר אשתקד הובהר, במסגרת הנחיות של הממונה למניעת גזענות במערכת החינוך, כי "בעת שיבוץ התלמידים, על הרשויות לפעול ליצירת תמהיל מעורב של תלמידים, בדגש על יצירת אינטגרציה".

ההנחיות הללו אמנם התייחסו לילדים בני העדה האתיופית. אולם גם סוגיית החינוך הנפרד עבור ילדי מבקשי מקלט זכתה לאורך השנים לזרקור: שורת פסיקות שניתנו בשנים האחרונות -  בערים כמו אילת, נתניה ופתח תקוה - לא הותירו ספק: יש לשלב מבקשי מקלט במסגרות מעורבות. המקרה של פתח תקוה הוא הטרי ביותר, רק בחודש שעבר נאלצה העירייה להתחייב בפני בית המשפט המחוזי כי ילדי מבקשי המקלט ישולבו במוסדות החינוך "באופן אינטגרטיבי, כך שלא יהיו מסגרות נפרדות לילדי זרים ולילדים ישראלים".

עו"ד הרן רייכמן, מהקליניקה למשפט ולמדיניות חינוך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מכיר היטב את הנושא הזה. הוא היה זה שהוביל את העתירות נגד עיריות נתניה ופתח תקוה. עתה הוא מתעסק במקרה התל אביבי. לאחר ששלח עשרות פניות לעירייה בשל מקרים פרטניים מהסוג המדובר, בחודש שעבר הוא העלה הילוך. לאחר שחבר לעו"ד טל חסין (מהאגודה לזכויות האזרח) פנו השניים לעירייה בדרישה, בטרם הגשת עתירה נגדה. השניים, המייצגים את פורום ועדי הורים לילדי מבקשי מקלט בתל אביב, כתבו כי יש "להפסיק את מדיניות הסגרגציה בחינוך הנוהגת בעיר". לדבריהם, עצם "קיומם של בתי ספר וגני ילדים נפרדים לילדי זרים ולילדים אזרחי ישראל אינו חוקי, פוגע אנושות בזכותם של ילדי הזרים והוריהם לחינוך, לשוויון ולכבוד, וסותר פסיקה ארוכת שנים האוסרת על הפרדה בחינוך מטעמי מוצא וגזע".

אך ההפרדה מתחילה הרבה לפני בית הספר, עוד בגני הילדים. מתברר כי בעיר תל אביב ישנן 56 כיתות גן נפרדות המיועדות לילדי הקהילה הזרה. "הסיבה היא מספרית", מסבירים בעירייה. "אלו גנים הנמצאים בשכונות התקוה ונווה שאנן, ויש בשכונות אלו מיעוט של ילדים להורים ישראלים. לו היו ילדים להורים ישראלים, היו משויכים גם הם לגנים אלו. בכל מקום שבו ניתן לשלב אנחנו משלבים". עד לפני כשנה, יש לציין, היתה גם הפרדה מיוצאת. במשך כשנתיים הפעילה העירייה חמישה גנים נפרדים למבקשי מקלט בצפון תל אביב, לצד גנים לישראלים בסמוך. מדי בוקר הוסעו עשרות ילדים מדרום העיר לצפונה כדי ללמוד בגנים נפרדים, צמודים לגני הישראלים. "זה היה פתרון זמני ולא מוצלח שבא מאילוץ והופסק ברגע שהדבר התאפשר", אמרו בעירייה. את ההפרדה שם נימקו בשעות פעילות הצהרון. הן היו שונות בין הילדים הישראלים לזרים וגרמו לקושי בהתאמת הצוותים החינוכיים לאורך היום.

"בסוף הצבע מעודד גזענות"

כאשר עולים לבתי הספר היסודיים, מפת ההפרדה העירונית מתחלקת בין ארבעה מוסדות: קשת וגוונים ברחוב המסגר, הירדן בשכונת התקוה וביאליק־רוגוזין בנווה שאנן. האחרון הוא הוותיק והידוע מבין הארבעה. מעין סמל בשכונה המשתרעת בין רחוב העלייה והתחנה המרכזית החדשה, שיותר מ-98% מהילדים המתגוררים בה הם זרים. לא פלא אם כן שכל 430 תלמידי בית הספר היסודי בקמפוס (שבו פועל גם תיכון), הם ילדי מבקשי מקלט ומהגרים. במובן זה, אוכלוסיית בית הספר תואמת את הדמוגרפיה השכונתית והוא עומד במדיניות העירונית של רישום לבית הספר הקרוב.

ועדיין, גם אליו מגיעים תלמידים ממקומות שונים. למשל אברהם בן השמונה. בית הספר הקרוב אליו הוא דווקא דרויאנוב, רק 600 מטרים מפרידים בין הבית שבו גר למוסד החינוכי. שניהם בשכונת פלורנטין. לכאורה טבעי היה שילמד בו. זה גם לא היה תקדים — 32 מבין 41 ילדי מבקשי מקלט המתגוררים בשכונה לומדים בבית הספר. אולם אברהם מעולם לא למד שם. הוא עוד לא ידע זאת כשהוזמן לפני שלוש שנים, כמו נחום, ליום הפתוח בבית הספר. כמה חודשים אחר כך המציאות הזו טפחה על פניו, גם הוא התבשר כי נפלה טעות. במקרה שלו היעד החלופי היה קרוב יותר ועדיין גורלו דומה: לימודים לצד זרים בלבד. "לילד הזה יש כל כך הרבה שאלות, כמו למה הוא לומד רק עם ילדים שחורים?", אומר אביו, אנגוסום. "כואב לי הלב לענות, מה אני אגיד לו, שחושבים פה שאני והוא זה זבל?". מאז התקבלה הבשורה ולאורך השנים שחלפו ניסתה המשפחה להעבירו בכל זאת לבית ספר אחר, מעורב, אך לשווא. לפני כמה חודשים התייאשה, והחליטה לעזוב את תל אביב.

אם בנווה שאנן בלא מעט מן המקרים באי בית הספר המקומי (ביאליק־רוגוזין) הם אכן תושבי האזור, הרי שבשכונת התקוה, הסיפור מסובך יותר. שני בתי ספר יסודיים פועלים משני צדי גן התקוה. שמו האחד הגליל, של השני — הירדן. באחרון לומדים אך ורק ילדי מבקשי מקלט ועובדים זרים, 550 במספר. בבית ספר הגליל לעומת זאת, פחות תלמידים, ויותר גיוון: מבין 323 הילדים הלומדים בו, 67 הם ילדי מבקשי מקלט (21%).

"תופעה של מסגרות חינוך נפרדות לילדים שחורים היא פסולה ובלתי חוקית ויש לעקור מהשורש. אם תל אביב רוצה להיות מגדלור של פתיחות, צדק ודמוקרטיה עליה לשלב ילדים אלו במסגרות חינוך בכל רחבי העיר במקום להיות סמל של הפרדה והדרה"

בעירייה מסבירים כי ילדים ישראלים נרשמים רק לגליל, ואליהם מצטרף מספר מוגבל של ילדים זרים, כדי לא להוביל ל"בריחה" של הורים ישראלים.  "כשיש 20%–30% ילדים מאוכלוסיות שונות באותו בית ספר (בין אם זה ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים בכיתות "הרגילות", בין אם זה ערבים הלומדים עם יהודים) מדד הסובלנות הוא סביר ואף גבוה", מסבירים בעירייה את הניסיון שצברו לאורך השנים במגוון מקומות בעיר, לרבות ביפו. "ואולם, יש אחוז מסוים, שכאשר חוצים אותו, האוכלוסייה הוותיקה בוחרת לא לשלוח את ילדיה, ומחפשת פתרונות מחוץ לשכונה. ואנחנו משתדלים שלא כך יקרה בבית ספר הגליל ובשכונתי שפירא".

בשיחה עם "הארץ" הרחיבה רימון, בנושא זה. "אם אוריד את מספר הישראלים בגליל יהיה שם רוב של מבקשי מקלט - ולא יהיו שם ישראלים", אמרה. "אני שומרת על בית הספר כדי שלילדי השכונה הוותיקים יהיה בית ספר שהם מרגישים בנוח ללמוד בו".

לדבריה, בעבר בבית ספר הירדן למדו ילדי תושבי השכונה הוותיקים, אך בתהליך של 10 שנים הוא שינה את פניו, וכיום לומדים בו אך ורק ילדי הקהילה הזרה. התהליך הזה לא מקרי. מדובר ב"ילדים אפריקאים שנראים אחרת מהילדים", היא אומרת, "בסוף הצבע מעודד גזענות".

ומה קורה כאשר הירדן מלא וה"מכסה" בגליל מתמלאת? נכון, תושבי השכונה הנותרים נשלחים לכתובות המוכרות ברחוב המסגר, בתי הספר גוונים וקשת. את התהליך הזה מכירה היטב רחל טסגארגאוי. כשעלתה לכיתה א' התבשרה כי אין עבורה מקום בבתי הספר של השכונה, ואת לימודיה תחל ב"קשת". אלא שבשונה ממקרים דומים רבים, אמה של רחל, לואם, החליטה להיאבק בכל הכוח. יותר מ–50 פעמים פקדה את משרדי העירייה ודרשה להעביר את בתה ל"גליל", כדי שתלמד קרוב לבית ויחד עם ישראלים. רק כך, הסבירה, תקבל הבת את החינוך הטוב ביותר. "ברחתי מאריתריאה עם האחים שלי. אח הגיע לארצות הברית, אחד לשוודיה, שניים לגרמניה", סיפרה כמבוא לנקודה שהיא רוצה להעביר. "אני רואה שכל האחיינים שלי לומדים עם המקומיים, הילדים שלהם יודעים את השפה, משתלבים בחברה בקלות. ורק פה בישראל מפרידים אותנו".

לואם, בת 26, לא הסתפקה רק באמירות, היא הוסיפה גם מעשים. במשך שלושה חודשים סירבה לשלוח את הבת לבית הספר. לבסוף ולאחר סיוע של עו"ד רייכמן, הצליחה להעביר את רחל לבית ספר הגליל. היום היא תלמידת כיתה ב' שם, וגם לא לגמרי לבד. השנה הצטרף אליה גם אחיה הקטן, יצחק, שהחל שם כיתה א'. "אני רוצה לתת לילדים שלי עתיד, שלא יהיו מנקים כמוני, שיהיו חזקים", הוסיפה האם. "אני יודעת שהחיים שלי הלכו, אבל אני לא אתן שיקחו גם את שלהם".

המקרה של לואם חריג, אך לא בודד. בכמה מקרים שעליהם נודע ל"הארץ", הצליחו הורים שניהלו מאבק עיקש — בסיוע חברים ואנשי מקצוע ישראלים — להעביר את ילדיהם לחינוך מעורב, אך לא לכולם יש את הכוחות או האמצעים להילחם.

כך למשל שכנתה של לואם, טמסקל. שתיהן מתגוררת באותו הרחוב בשכונת התקוה, גדליה. רק כמה בתים מפרידים ביניהן. טמסקל היא אם לשלושה, תלמידי כיתות א', ג', ו־ה'. כולם עושים מדי בוקר את הדרך לצדו השני של האיילון לבית הספר קשת. בשיבוץ היא כבר לא נאבקת, ביום־יום - כן. מדי שבוע היא מוציאה עשרות שקלים על נסיעות אוטובוס לילדים, בכסף שבקושי יש לה. להסעות מהעירייה אין לילדים זכאות משום שבית הספר "קרוב מדי", אז מה אם מפרידים ביניהם האיילון וכבישים סואנים, והילדים עוד לפני גיל ההתבגרות. "אנחנו לא טיפשים", היא אומרת, "אנחנו מבינים שלא רוצים אותנו איתם".

יוצאים בבוקר, הולכים בפחד

בשעות הבוקר ואחר הצהריים קל להבחין בכלי רכב רבים, עמוסים בילדים הישובים זה על זה, לא חגורים, נעים לאורכו של רחוב המסגר. בבוקר הם באים מכיוון מחלף קיבוץ גלויות, אחר הצהריים יעשו את הכיוון ההפוך. אלה הן הסעות הילדים האלטרנטיביות לבתי הספר. גם הנהגים אלטרנטיבים, אלה הם בני הקהילה שלוקחים ומחזירים את הילדים. רישיון אין להם (אסור למבקשי מקלט להוציא כזה בישראל). ביקוש דווקא יש, והרבה. הורים רבים החוששים לגורל ילדיהם הקטנים שצריכים לעשות את הדרך בעורקי התנועה העמוסים של תל אביב, שמים בהם את מבטחם. שמים גם מעט מכספם. מאות שקלים מדי חודש.

מי שאין לו גם את הסכומים הללו נאלץ לראות את ילדיו יוצאים בבוקר מהבית, הולכים בפחד. "אין לי כסף לשלם שכר דירה, ועכשיו אני צריך להוציא כסף כדי שהילד יגיע בשלום לבית הספר במקום ללכת ברגל לאחד קרוב", אומר באמנת אספה משכונת התקוה. בנו, שלומד בגוונים, מפחד ללכת לבית ספר בכבישים הסואנים. בעירייה מודעים לשלל הבעיות של תושבי השכונה המזרחית, לרבות ההסעות. בשל כל אלה, אמרו ל"הארץ", החליטו באחרונה להרחיב את בית ספר הירדן, כדי שילדים מהתקוה לא יצטרכו לעשות את הטיול לעברו השני של האיילון. עתה נותר לראות מתי יורחב בית הספר ולכמה מהילדים הוא אכן יספק מענה.

סוגיה אחת הרחבת בית הספר לבטח לא תפתור, והיא הלימודים בהפרדה. לא בירדן, לא בגוונים ולא בקשת. גם רימון מודה כי העובדה כי שבשניים האחרונים לומדים רק מבקשי מקלט היא "מצב מעוות". אולם היא מסבירה כי זה נעשה מכורח הנסיבות שנכפו על העירייה ("מספר הילדים גדל") והאשמה במצב נעוצה קודם כל בממשלה. "המדינה הביאה אוטובוסים לגינת לוינסקי, הורידה אותם במסודר בדרום תל אביב בלי זכויות", היא אומרת. "היה צריך להוריד אותם ברמת אביב ולא בנווה שאנן... את קוראת לזה מדיניות אני קוראת לזה אילוץ שאנחנו חיים בתוכו".

להורי ילדי גוונים וקשת שבכל זאת מעוניינים בלימודים בכיתות מעורבות, יש לה הצעה אחרת. בשיחה עם חברי ועד ההורים בבתי ספר אלה הציעה להם לפנות לחינוך פרטי. "אפשר לשלוח לבתי ספר פרטיים, שמה משלמים על מה שמקבלים — אבל מקבלים יותר. ויש הורים בעיר שבוחרים לשלם 1,500–2,000 שקל בחודש, 15 אלף שקל בשנה", נשמעה אומרת בהקלטה שהגיעה לידי "הארץ", כאילו שכחה כי שומעיה באים מהאוכלוסייה הענייה והמוחלשת ביותר בחברה.

"ילדים בוגרים - לא יודעים קרוא וכתוב"

רימון אינה הנושאת היחידה באחריות, ישנו גם מי שמחזיק בתיק החינוך העירוני - ראש העיר עצמו, רון חולדאי. כמה מקורות מתוך העירייה סיפרו ל"הארץ" כי חולדאי מודע להפרדה בבתי הספר ואף מאשר את הפרקטיקה הזו. "פעם אחר פעם מתגאה חולדאי, ובמידה של צדק, כי עירו היא מעוז של ליברליות ופתיחות ויצא לכמה מאבקים מתוקשרים נגד תופעות אנטי דמוקרטיות במערכת החינוך", אמר ל"הארץ" עורך הדין רייכמן. "עמדות אלו אינן יכולות לעמוד בקנה אחד עם סגרגציה עמוקה של ילדי מבקשי המקלט במוסדות החינוך בעיר". עו"ד חסין הוסיפה כי "תופעה של מסגרות חינוך נפרדות לילדים שחורים היא פסולה ובלתי חוקית ויש לעקור מהשורש. אם תל אביב רוצה להיות מגדלור של פתיחות, צדק ודמוקרטיה עליה לשלב ילדים אלו במסגרות חינוך בכל רחבי העיר במקום להיות סמל של הפרדה והדרה".

גם בתוך מסדרונות העירייה נשמעים קולות נגד ההפרדה. "אסור שמצב כזה יימשך", אומרת חברת מועצת העיר, שולה קשת, שהיא גם יו"ר ועד שכונת נווה שאנן. לדבריה, ההפרדה היא תולדה "של לחצים מצד גורמים פוליטיים בעירייה" והנפגעים ממנה "אינם רק ילדות וילדי מבקשי המקלט הלומדים בתנאים ירודים, אלא כלל ילדות וילדי העיר שחיים במציאות המנוגדת לערכי השוויון והרב תרבותיות".

ויש עוד חשש, לכאורה כזה שאמור להיות מרכזי כשבחינוך עסקינן: רמת הלימוד בבתי הספר המיועדים לילדי מבקשי המקלט. "אני שומעת מהורים בבתי הספר הללו על מצב קשה של הילדות והילדים", אומרת קשת, "על לימודים ברמה נמוכה מאוד, על ילדות וילדים בוגרים שלא יודעים קרוא וכתוב".

לא רק קשת מודאגת. גורמים במוסדות החינוכיים הנפרדים ששוחחו עם "הארץ" תיארו תמונת מצב חינוכית קשה. ילדים רבים, הם אומרים, אינם מצליחים לשוחח בעברית תקינה או יודעים להשתמש בשפה הכתובה. גם ההורים שותפים לכך. יש בהם כאלה שמספרים על כיתה ה' שלמה של ילדים שעדיין לומדים קרוא וכתוב. אדם המעורה בנעשה במערכת החינוך העירונית, אמר כי "מצב החינוך של ילדי מבקשי המקלט היום הוא לא פחות מקטסטרופה. ילדים מגיעים לכיתה ג' ולא מצליחים להחזיק עיפרון. ילדים שנולדו בישראל, וכנראה יחיו פה עוד שנים רבות, מדברים עברית שבורה ולא מצליחים להגיד משפט שלם".

ואם בכך לא די, דו"ח שהוציאו באחרונה ארגון ספריית גן לוינסקי וא.ס.ף — ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, התריע מפני פערים התפתחותיים ולימודיים חמורים בקרב ילדי מבקשי המקלט בגנים ובבתי הספר. "ההפרדה פוגעת ביכולתם ללמוד את השפה העברית במהירות ובאופן תקין", נכתב. "בנוסף, ההפרדה תורמת לתחושת הניכור של הוריהם ומכאן גם פוגעת במעורבות ההורים בחינוך, דבר הפוגע במוטיבציה של הילדים להצליח; ההפרדה מגבירה את הסיכון שילדים אלה ינשרו ממערכת החינוך ויאמצו התנהגויות מסוכנות, והיא מותירה אותם חשופים לגילויי הגזענות שמושמעים כלפיהם במרחב הציבורי ללא התמודדות נאותה של מערכת החינוך".

מול כל הבעיות והאזהרות עולה השאלה האם הפתרון אינו פשוט — שילוב וקליטה של הילדים בכלל שכונות העיר, בקבוצות קטנות. אפילו היה מעין פיילוט שכזה בתל אביב: משנת 2009 הועברו 120 תלמידים, ילדי מבקשי מקלט מדרום העיר לעשרה בתי ספר בצפונה. היוזמה לא האריכה ימים. זה היה כישלון חרוץ, טוענת רימון. "האינטגרציה נכשלה בכל מקום שבו היא נוסתה, בארץ ובעולם", היא מסבירה. "לקחת ילדים כל כך מוחלשים, שגם נראים אחרת, ולשים אותם בשכונות כל כך חזקות, תמיד זה ילווה בעיקום פרצוף. מסתכלים עליהם עקום... תמיד לוקחים את החלש לחזק ותמיד הוא יוצא מופסד מזה". גם תגובה רשמית של העירייה נוסחה ברוח דומה. "כאשר מספר הילדים מבקשי המקלט בעיר היה נמוך משמעותית ממספרם היום  היה ניתן לעשות את 'הניסוי החינוכי' הזה — שלא צלח".

ואולם, מחוץ לבניין העירייה,  יש גם מי שסבורים שמדובר היה בסיפור הצלחה. "אני מכירה הרבה קשרים שנוצרו, וגם הורים בצפון שתמכו בילדים הללו מבחינה חברתית", אומרת דפנה לב שהיתה ראש מינהל החינוך העירוני בין השנים 2006 ו-2016. "פיזור הילדים תרם לכל האוכלוסיות הוותיקות — בדרום ובצפון — וכמובן לילדים שנקלטו באהבה בכל המסגרות".

מעיריית תל אביב־יפו נמסר בתגובה כי העיר "מתמודדת לבדה עם עשרות אלפי מהגרים וזרים שהמדינה הפקירה בנווה שאנן וסביבה ומסרבת להכיר בהם ובצרכיהם. נאמנה לערכי ההומניזם הרואה בכל אדם זכאי לשירותים ציבוריים ברמה הגבוהה ביותר, עיריית תל אביב־יפו הקימה מערכת עירונית עניפה לטיפול במבקשי מקלט, פליטים וזרים שעליה גאוותה. מערכת זו נשענת על תקציב עירוני של עשרות מליוני שקלים בשנה ובעיקר על מאות עובדי עירייה מסורים המספקים שירותי חינוך, רפואה, רווחה, וסיוע סוציאלי ברמה הגבוהה ביותר.

"לו החיים היו סרט הוליוודי, חברי הקהילה הזרה עם ילדיהם היו מתפזרים בין כל השכונות והערים בישראל ונהנים מההזדמנויות הרבות שהחברה הישראלית יודעת להעניק לאזרחיה. אבל במציאות היום־יומית האמיתית שבה אנו חיים, זרים אלו מתגוררים בכמה שכונות ספציפיות סביב התחנה המרכזית, וכמו כל ילדי העיר גם ילדיהם לומדים בבתי ספר הסמוכים למקום מגוריהם — ואנו דוחים בשאט נפש נסיון לייחס כוונות נסתרות מאחורי המציאות הרישומית הפשוטה הזו.

"חבל שהעיתון בוחר להציג תמונה מעוותת ושקרית אשר לא מייצגת את האיזונים הנדרשים מהעירייה על מנת לתת מענה חינוכי ורגשי מקיף הן לילדי האוכלוסייה הישראלית והן לילדי הקהילה הזרה. העירייה תמשיך להעניק לכלל ילדי העיר חינוך איכותי ופורץ דרך המותאם לצרכיהם הייחודיים, כשרק טובת הילדים — ולא פרשנות מעוותת של הנתונים — עומדת מול עינינו". 

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-MAGAZINE-1.9373825?