ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

שליח "הארץ" לאוגנדה חושף את השקר הישראלי בגירוש מבקשי המקלט

תאריך: 1.3.18 מקור: הארץ, עוזי דן

שעת צהריים בקמפלה. רחובות בירת אוגנדה שוקקים חיים, התנועה בהם ערה. מלס נראה לא שייך, הוא גם מרגיש כך. "פה אין לי עתיד", הוא אומר ל"הארץ". "אין לי תקווה, אין עבודה, החיים שלי נשרפים". הוא תושב יחסית חדש כאן, חודשיים וחצי, פלוס מינוס, אבל מבחינתו זה רק עניין של זמן עד שישים פעמיו למקום אחר. "אני כבר בן 31, אני מעדיף לנסות מאשר לחיות ככה. בעזרת האל", הוא מצביע לשמיים ולא אל שני הצלבים על חזהו, "הפעם יהיה לי מזל".

בפעם הקודמת, לפני קרוב לעשור, הוא ערק משירות נצחי בצבא אריתריאה והחל לצעוד צפונה. לבסוף הגיע לישראל, בה הוא חי מתחילת 2010 ועד נובמבר האחרון, יותר משבע שנים וחצי, אז נאלץ "לעזוב מרצון". בצד האיום בכליאה אם לא יעשה כן, את הרצון הזה ריפדה ישראל ב–3,500 דולר, במסמכים (בפועל תעודות מעבר) ששווקו ככאלה שיבטיחו מעמד במדינת היעד וזכות לעבוד; וגם בהבטחה בעל פה, מפורשת, שיהיה בסדר — שהוא יוכל להתפרנס ולהשתלב בחברה.

לא רק למלס ולמבקשי המקלט האחרים סיפקה המדינה הבטחות, גם לבג"ץ — כפי שעולה מפסיקתו בעניין באוגוסט אשתקד: היתה שם הבטחה לחירויות, אפשרות לקבל הכרה כפליטים ולפיקוח ומעקב של ישראל אחר קורותיהם של המגורשים.

אולם למלס לא לקח זמן רב להבין כי כל זה לא תקף לגביו, כי מאחורי המלים וההתחייבויות שקיבל לא הסתתר הרבה, אפילו לא דרך ליצור קשר עם מי ששלח אותו לשם. והמסמכים? היה מי שדאג לקחת אותם ממנו כבר כשנחת, להחרים אותם לצמיתות.

את הסיפור הזה שמע "הארץ" לא אחת. מבקשי מקלט שגורשו לרואנדה סיפרו שוב ושוב על הפרת ההבטחות. עתה מגלה ביקור באוגנדה כי גם מי שגורשו לשם או הגיעו למדינה זו בדרכים פתלתלות (רבים עשו את המסע מרואנדה השכנה) חוזרים על אותם התיאורים. עם יותר מ–15 מהם נפגשתי בקמפלה, ועם כמה שוחחתי בטלפון, הסיפור של מלס הוא גם הסיפור שלהם. עם אף לא אחד מהם נוצר קשר כלשהו על ידי מישהו מהארץ לאחר שגורשו, לבדוק את מצבם. ובשורה התחתונה מצטיירת תמונה ברורה שמי שגורש, לא עניין יותר את השלטונות הישראליים מהרגע שכף רגלו דרכה על אדמת אפריקה.

וכך, למלס אין מסמכים; אין לו עבודה כי אין לו מעמד ולמעשה אסור לו לעבוד; חלק מהכסף כבר הלך, היתר יאזל כנראה בקרוב. הוא גם מצר על העובדה שלא הלך לחולות ("עדיף כלא בישראל, שם אני מקבל לפחות אוכל") ובעיקר קורא למבקשי המקלט בארץ לא לבחור באופציית המדינה השלישית.

העברית של מלס מצוינת, ניכר ששהה בארץ זמן רב ושהתערה בה. שלוש שנים עבד אצל מעסיק אחד, ארבע נוספות אצל אחר, בעל מכולת ליד שוק הכרמל. את מעמדו הוא ניסה להסדיר כבר בראשית דרכו. כשהגיע לסהרונים ב–2010 פירט את השתלשלות חייו. הוא עשה זאת שוב כעבור חודש כשיצא משם וקיבל אשרה זמנית, גם כעבור חמש שנים, כאשר הגיש בקשת מקלט. תשובה על הבקשה הוא לא קיבל, כמו רבים אחרים, אך סביב אותה התקופה התבשר כי אשרת השהייה שלו לא תחודש. או אז הציבו בפניו רשויות ההגירה שתי אפשרויות: כניסה לכלא חולות ("תבוא מחר עם התיק שלך") או עזיבה מרצון ל"מדינה שלישית", בלי לנקוב בשמה. מעסיקו הציע לו אופציה נוספת: תמשיך לעבוד אצלי, "רק אל תסתובב יותר מדי". הוא עשה כדבריו עד שלפני כמה חודשים בישר לו מעסיקו כי הוא כבר לא יכול לעזור לו. "החוקים משתנים", הסביר לו, "אני מפחד שיעשו לי בעיות". חודש הוא חיפש עבודה אך לשווא, וגמל בלבו החלטה. "אמרתי לעצמי שלחולות אני לא הולך", סיפר. "עכשיו שנה בכלא ומה אז? שוב אותו סיפור".

הוא החליט לעזוב למדינה השלישית, בישרו לו שהיעד יהיה אוגנדה.

חודשיים וחצי מאוחר יותר, מלס ואני יושבים במרכז קמפלה. שם שמעתי את מה שנכתב למעלה, וגם את ההמשך. כשנחת באוגנדה, יחד עם עוד שלושה מבקשי מקלט, קיבלה את פניהם אשה מקומית. "היא שאלה אותנו אם באנו מישראל ולקחה אותנו איתה", נזכר. "היא אמרה שהיא עובדת עם ישראל. רצינו לקבל ויזה כדי שיהיה לנו אישור על המסמכים שלנו והיא אמרה שלא צריך, שאנחנו באים איתה כשהמסמכים אצלה". זו הפעם האחרונה שבה מישהו הזכיר בפניו קשר כלשהו לישראל, זו גם הפעם האחרונה בה ראה את המסמכים שלו.

הם הובאו למלון בקמפלה ואחרי שלושה ימים התבשרו כי עליהם לעזוב. "שילמו לי עבורכם לשלושה ימים", אמר להם בעל המלון, "תיצרו קשר עם חברים או משפחה או מכרים". אך משפחה לא היתה להם בארץ החדשה, גם לא חברים, מכרים או אפילו שפה משותפת עם המקומיים. הם נותרו להסתדר לבד, ישראל ניתקה קשר.

מה היה עליהם לעשות עתה? היו שיעצו להם לפנות לאו"ם. "תגידו שבאתם מג'ובה (בירת דרום סודאן בה מתחוללת מלחמת אזרחים)", רק לא להזכיר שבאו מישראל. לא בכדי הפנו אותם לאו"ם. אוגנדה נחשבת "גן עדן לפליטים" יחסית לאפריקה ("תוכנית קליטת הפליטים מהמתקדמות בעולם", לפי אמנסט"י, "היחס הטוב ביותר בעולם לפליטים", לפי הפורום הכלכלי העולמי). מאז החלה מלחמת האזרחים בדרום סודאן, הפכה אוגנדה לאחת המדינות עם מספר הפליטים הגבוה בתבל — ובאוגוסט האחרון נחצה רף המיליון. כ–285 אלף מהם מאכלסים את מחנה הפליטים בידי־בידי הסמוך לגבול עם דרום סודאן. מה שהיה עד לפני כשנתיים כפר קטן הפך למחנה השני בגודלו בעולם, ולשוהים בו תנאים לא רעים, יחסית: יש שם גני ילדים, בתי ספר, ולפליטים מותר לנוע ולעבוד, אפילו פיסת אדמה קטנה הם מקבלים.

אך כל זה לא רלוונטי עבור כל אותם מבקשי מקלט שהגיעו מישראל. הם הרי כלל לא הוכרו כפליטים — והמסמכים שהיו להם כבר אינם. למחנה הם לא יכנסו, גם עבודה כנראה לא ישיגו. "20 אנשים במלון שהיינו בו עשו עבודות של חמישה", מספר מלס. "היו כאלה עם תואר מהאוניברסיטה שעבדו בניקיון. אז אותי, הזר, יקחו לעבודה? אין לי מסמכים אבל גם אם היו לי עבודה לא היתה". בינתיים הוא מסתדר, עם שארית הכסף שנותרה ממה שקיבל בארץ. "כרגע יש לי כסף אז אוהבים אותי, זה ייגמר בקרוב".

אוגנדה אולי יותר פתוחה, בטוחה ומקבלת פנים מרואנדה אבל גם יקרה יותר. ודאי עבור חסרי מעמד. מלס מוציא 450 דולר בחודש; 200 על שכר דירה (הרבה יותר ממחיר השוק) ובין הוצאות המחיה הנוספות גם חמישה דולר אחת לכמה ימים, עבור כד מים. בשכונה בה הוא גר אין מים זורמים.

אווירת דרום תל אביב

אחד האזורים המרכזיים בעיר נמצא ליד מסגד קדאפי. בין בתי העסק השונים, גם בית הקפה של מתיאוס (שם בדוי), שהפך אתר עלייה לרגל עבור מבקשי המקלט האריתריאים שהגיעו מישראל, ולא בכדי. במקום קולטים את הערוצים האריתריאים; השילוט, הקפה, התמונות והאווירה מזכירים את אסמרה, או את דרום תל אביב. גם המאכלים. לא פלא שהוא מהווה נקודת משיכה. מתיאוס לא בא מישראל, אלא הישר מאריתריאה, חוקי. הוא מעריך שיש בין 250 ל–300 אריתריאים שגורשו מישראל הנמצאים כיום בקמפלה. "הרוב מנסה לחזור צפונה, אוגנדה זו מדינה קשה מאוד".

על צלחת קיצ'ה, מאכל אריתראי, מגוללים כמה מגורשים מישראל את קורותיהם. אחד מהם הוא דאוויט (שם בדוי), בחור גדל גוף בן קרוב ל–30. שבע שנים הוא היה בארץ עד שקיבל את האולטימטום בסוף 2015, והעדיף את רואנדה וההבטחות לעתיד טוב יותר שנתנה ישראל על פני חולות.

כמו באנטבה, גם בשדה התעופה של קיגאלי היה מי שקיבל את פניו וקיבל גם את מסמכיו לידיו. כמו אחרים, שעדויותיהם הגיעו בתקופה האחרונה ל"הארץ", הוא שוכן בווילה (אותה נוטים לכנות "מלון") למשך שלושה ימים. כמותם החלו ללחוץ עליו לעבור לאוגנדה, שם אמור להיות טוב יותר. הוא השתכנע.

הוא מספר על אדם עלום שם שתמורת 150 דולר העביר אותו ואת חבריו למסע מקיגאלי לגבול האוגנדי. אולם לאחר שחצו את הגבול, נתפסו בידי שוטרים אוגנדים. "הם שמו אותנו בכלא, הרביצו לנו", הוא אומר בעברית ומראה מזכרת, צלקת על אמת ידו. "לקחו לנו את הכל. כל הכסף. אחרי שהוציאו אותנו מהכלא אחד מהם נתן לי 100 דולר", הוא מחייך במרירות, "ואמר לי זה שלך, שתוכל להסתדר". זה מה שנותר לו מהמענק הישראלי, מההבטחה הישראלית. אחרי ששילם למישהו שיביא אותו לקמפלה נשאר בעצם בלי כלום.

עכשיו הוא כבר שנתיים בקמפלה, חי מהיד לפה, גם בזכות כסף שנתנו לו חברים ושלחו קרובים. "אין לי מסמכים", הוא מתאר, "הלכתי לאו"ם ולאוגנדים. 'אם אתם מישראל זה לא טוב', אמרו לנו". הוא מקווה שיצליח איכשהו לקבל הכרה כלשהי באוגנדה, שתאפשר לו לעבוד. "מסוכן מדי ללכת לסודאן, ללוב, ובים אחר כך. אבל פה אומרים שאי אפשר לעבוד. חבל שלא נשארתי בישראל, אפילו בחולות".

חברו מסאווה (שם בדוי), 27, מעדיף לשוחח בערבית. מוכתר, מגורש דארפורי מישראל, ניאות לתרגם. קורותיו של מסאווה דומים מאוד לאלה של דאוויט, לרבות המפגש עם השוטרים האוגנדים אחרי הגבול. "הם לקחו לי הכל", הוא מתאר, "את התיק, את הבגדים והדברים שהיו בו, את כל הכסף, השאירו אותי עם חולצה ומכנסיים". כמו אחרים הוא ניסה לקבל מעמד באוגנדה וסורב.

"למה עכשיו מגרשים יותר? בסופו של דבר עשינו את העבודות שאתם לא רוצים לעשות" ביניאם

על הנייר, עומדת בפניהם אפשרות לפתוח בהליך לקבלת הכרה. אך הכתובת שלהם אינה האו"ם, אפילו לא הדירקטוריון להגירה, אלא משרד ראש הממשלה (OPM). מי שמגיש בקשת מקלט זוכה לאשרה זמנית אותה צריך לחדש בכל חודשיים. אריתריאים לא יקבלו מעמד פליט באוגנדה אך אשרה זו מסייעת למי שבחר להישאר במדינה. אולם לאשרה הזו יש מחיר. "בשביל לחדש ויזה צריך לשלם לפקיד או לשוטר, אחרת לא יתנו", מספר דאלאק (שם בדוי). "אסור לומר שאנחנו מישראל כי אז אנחנו נחשבים עשירים, אם הפקיד יודע את זה הוא רוצה הרבה כסף. בישראל לפחות אין שוחד". לא מעט מעדיפים לא ללכת בדרך הזו. בחישוב של נייר לחודשיים מול כסף, למי שעוד יש קצת, גובר האחרון. גם הנייר הרי לא מאפשר עבודה, גם לא חסינות משוטר שידרוש מהם שוחד.

על השאלה האם מישהו מישראל בדק מה מצבם לאחר שהגיעו ליעד או השאיר להם מספר ליצירת קשר במקרה חירום, מגיב דאוויט בצחוק. "מה פתאום", הוא מבהיר. "כלום, שום דבר", מוסיף מסאווה.

מיואש, בלי אפשרות לעבוד, שוקל מסאווה להתחיל מסע נוסף, צפונה. הוא לא יהיה הראשון, כנראה גם לא האחרון. רבים שהגיעו לאוגנדה (או רואנדה) כבר עזבו. חלק מנסים להגיע לאירופה, אחרים בחרו לנסות מסע דרך קניה לאתיופיה, שם תרבותית יהיה להם קל יותר.

סביב השולחן יושב גם הבאטה. הוא ברח ב–2009 משירות בצבא האריתראי, הגיע לארץ ב–2010, עבד במגוון מסעדות ועבודות ניקיון. לבסוף נכלא בחולות ולאחר כשנה החליט  יחד עם בן דודו צגאיי לעזוב למדינה שלישית. זה קרה לפני כשנתיים וחצי. "זו היתה טעות רצינית מאוד", הוא אומר. "האמנו להבטחות של ישראל והאנשים ששם (ברואנדה) יהיה לנו מעמד ולא יהיו בעיות, שנוכל לחיות בכבוד. זה היה קשקוש, שקר".

הבאטה מספר כי תעודת המעבר שישראל הנפיקה, למעשה המסמך היחיד שהיה להם, נלקחה מהם כאשר הגיעו ל"מלון" (שנשמר על ידי מאבטח עם נשק אוטומטי). ואז התחיל לחץ כבד עליהם שייעברו לאוגנדה. "אמרנו 'אבל הבטיחו לנו מעמד ברואנדה, שנוכל לחיות ולעבוד', הם צחקו". כאן נכנס לתמונה ג'ון, שם שעלה בעדויות רבות של מבקשי מקלט שהגיעו לרואנדה. "ג'ון אמר שאם בתוך שלושה ימים לא נעבור לאוגנדה ישימו אותנו בכלא, ושהוא עושה לנו עכשיו מחיר טוב וגם מוותר לנו על תשלום עבור המלון".

בלי הרבה ברירה, השניים נענו, שילמו מאות דולרים לג'ון, מאות רבות גם לאדם נוסף מצדו השני של הגבול, והגיעו לקמפלה.

"עוד פעם בלי מעמד", אומר הבאטה, "עוד פעם להתחיל חיים מהתחלה במקום שבו לא מכירים את השפה ואף אחד כמעט. נכון, לא שמים אותך בכלא. אבל אתה סוג ג'". אחרי כמה חודשים נמאס לצגאיי, הוא החליט לצאת שוב לדרך, בניסיון להגיע לאירופה. "שמעתי שמישהו הגיע לאיטליה, אבל שצגאיי ועוד אחד נעלמו להם בלוב". מצגאיי לא שמע שוב. 

הבריחה הגדולה

קשה לדעת את המספרים המדויקים, אבל רבים מהמגורשים מרצון מישראל לאוגנדה ולרואנדה, ניסו ומנסים לצאת שוב צפונה. על כל אחד שיושב בקמפלה יש כמה שעזבו אותה ומסכנים את נפשם בשאיפה לחיים עם תקווה ועתיד. אינדיקציה אפשרית למגמה זו אפשר למצוא בנתוני ארגון ההגירה הבינלאומי. בשבוע שעבר הוא פרסם מספרים על מהגרים מאפריקה שניסו לעשות את דרכם לאירופה דרך הים. מתברר כי מבין האלפים שיצאו לדרך בחודש ינואר, 1,184 היו אזרחי אריתריאה, יותר מכל לאום אחר. רק שנה קודם לכן עמד מספרם על 16, עלייה של 7,300%. קשה לדעת כמה מהם מהווים תוצר של הליך העזיבה מרצון הישראלי, אבל סביר שיש לכך תרומה. המספרים גם מראים שעל כל 22 איש שמגיעים לחוף בערך אחד מת בים, ואין לדעת כמה מתים בדרך.

אחד מהאנשים שאינם נרתעים מיציאה למסע הוא אריאם (שם בדוי), 30. שש שנים היה בארץ עד שלפני כשנה יצא לרואנדה והתגלגל בדרך המוכרת לקמפלה. "עבדו עלינו פשוט", הוא אומר. "אין לנו כלום פה, אנחנו גם לא אותה שפה, לא אותה תרבות, לא נראים אותו דבר".

עתה החליט לנסות לברוח, שוב. יש לו חברים בארץ ובאירופה, קרובים בקנדה. למוראות הדרך הוא מוכן. "אחרי ג'ובה יש גונג'ל, איפה שלא ג'ונג'ל - ביצה", הוא מספר. "אם יש לך מזל וחלק מהכסף אתה משלם למשאית, לוקח שבוע להגיע לחרטום, לפעמים יותר. ושם מסוכן, הצבא והמשטרה שמים אותך בכלא אם קולטים אותך. ואחר כך לוב ודאעש. אומרים ששם יותר גרוע מסיני אבל פה אני לא אשאר".

סיפור דומה

רק לאחר שקיבל הבטחה לחשאיות, ולאחר שהטלפון והמצלמה נשארו במלון במרכז העיר, הסכים סמסון (שם בדוי) בן 27, לקחת אותי ללב שכונת קסאנגה בדרום מזרח קמפלה. שכונה בה ניכרת נוכחות אתיופית ואריתראית, רבים מהם הגיעו לשם כעובדים חוקיים בפרויקטים שונים. באחד הרחובות ממוקמת מסעדה חצי־פיראטית, בבעלות כמה אריתריאים שגורשו מישראל.

השפה והכיתוב מסביב טיגריניים, ריח הברברה (תערובת תבלינים) נישא באוויר כמו גם זה של הקפה, עכשיו בדיוק קולים אותו. באי המקום לא ששים לשוחח עם ישראלי לבן, לא כל שכן עיתונאי. רק לאחר ההתחייבות שלא יוקלטו או יצולמו, והמלה של סמסון, הם מתחילים לשפוך את לבם.

לכל השישה סיפור דומה, עם וריאציות; הגיעו לישראל בין 2009 ל–2011, עברו בסהרונים, עבדו בעבודות קבועות ברחבי הארץ, ובשלב מסוים הגיעה ההצעה לעזוב, מרצון כמובן. חלקם הסכימו מיד, חלק שהו בחולות, בסופו של דבר הם עזבו, עברו את המסלול הידוע והגיעו לכאן. אפוורקי (שם בדוי), כנראה הצעיר בחבורה, בילה כמה ימים בכלא האוגנדי עד ששילם כמעט את כל כספו לשוטרים, אחרים "סתם" נפרדו מרוב או כל הכסף שקיבלו מישראל לטובת המעאכרים הרואנדים והשוטרים האוגנדים.

גם ביניהם יש המתכננים, להתחיל במסע נוסף צפונה. "מה יש לי פה, לא עבודה לא מסמכים, לא עתיד", אומר יונאס (שם בדוי). "אני מעדיף להיות בכלא בישראל או למות בניסיון להגיע לאירופה מלהמשיך בחיים כאלו". 

אוגנדה אמנם נחשבת פתוחה יותר, בטוחה יותר משכנתה רואנדה, אך עדיין רחוקה מלתת תחושה ביתית לחסרי המקלט. "אתה מפחד, אתה שונה, לא מכיר את השפה, לא נראה כמו המקומיים, אתה זר", אומר סמסון. "שוטר יכול לעצור אותך בכל רגע ולקחת ממך כסף או לשים אותך בכלא, הבטיחו לנו בישראל שנוכל לעבוד ולהיות עם ניירות אבל זה לא נכון".

ביניאם (שם בדוי), 35, כבר כמעט שנתיים בקמפלה. אחרי שהגיע דרך רואנדה, הוכה, ונשדד על ידי סוחרי בני אדם, הוא רק רוצה לשרוד.  "למה דברים השתנו בישראל, למה עכשיו מגרשים יותר?" הוא שואל ספק בתמימות, ספק בתוכחה. "בסופו של דבר אנחנו עשינו את העבודות שאתם לא רוצים לעשות".

נחת במקום אחר

מיעוט מהמגורשים מרצון מישראל הם יוצאי סודאן, לרוב דארפורים. הסודאנים בכללם פתוחים יותר ואולי גם קל להם יותר להשתלב בקמפלה מבחינת מראה. אבל מעבר לכך, מצבם לא טוב בהרבה, כפי שמעיד מוכתר, בן ה–29. סיפור הגירוש שלו מהארץ, ב–2014, שונה משל האחרים. אמרו לו שיגיע לאוגנדה, אבל שלחו אותו דרך עמאן (בשונה מרוב מבקשי המקלט שטסים דרך איסטנבול) לטיסה שנחתה בסודאן, המדינה ממנה ברח. הוא לא בטוח שזה קרה שבטעות. "בממשלת ישראל שיקרו", הוא מאשים. "כמעט מתתי בגללם וישבתי בכלא".

לבסוף הצליח למצוא את דרכו לאוגנדה ומאחר שברשותו גם דרכון סודאני הוא בעל מעמד במדינה. שם המשיך את המסורת המשפחתית: לימודים אקדמיים — תואר במשפטים באוניברסיטה מקומית. עתה הוא בשנת הלימודים האחרונה. החלום: להיות עורך דין שמטפל בזכויות אדם. "אם אוכל יום אחד אולי אתבע כעורך דין את ישראל על מה שעשו", הוא אומר. "אני גם לא מבין איך יהודים עושים דבר כזה. כולם בעולם יודעים מה קרה ליהודים, כולם כיבדו אותם שהיו בעצמם פליטים לפני שהיתה להם מדינה ב–1948. הממשלה שלכם זורקת את כל ההיסטוריה".

גם איסמעיל (שם בדוי) הוא סודאני בעל היסטוריה ארוכה בישראל, בעיקר באילת. היסטוריה שבאה אל קצה בשנה שעברה כשגורש ישירות לקמפלה. כשהגיע לשם ויתר מראש על האפשרות לקבל מעמד, העדיף לשמור על הכסף בכיס. "בינתיים אני מסתדר", הוא אומר, "אבל אני לא יודע מה יהיה. זה לא המקום שלי, אני לא יכול לעבוד. אני לא מבין למה לא יכולנו להיות בישראל. אני מקווה שלא יגרשו אחרים. פה הרבה יותר גרוע".

גם מי שהסכים לדבר רק בטלפון חזר על מסכת ייסורים דומה. הבחירה הכפויה, המסמכים שנשללו, חוסר המעמד וכך הלאה. ישראל כפוית טובה, אמר אחד מהם, "אבל עדיף להיות בכלא בישראל או לנסות להיות לא חוקי מאשר המקום הזה. ישראל זה כמו גן עדן, פה רע".

המסמך "האוגנדי"

מעבר להבטחות הישראליות הריקות מתוכן למי שגורשו מרצון מהארץ למעמד מוסדר ואפשרות לעבוד ברואנדה או אוגנדה, ומעבר לחוסר התחשבות בסיסי במי שעלה על המטוס – כמו דאגה שיגיעו למחוז חפצם או מתן איש קשר למקרה שמשהו משתבש — ייתכן כי ישראל עושה דברים נוספים שאינם עולים בקנה אחד עם מוסר או חוק.

לפחות שני מגורשים מישראל לאוגנדה העידו שקיבלו מסמך מאדם שהזדהה כנציג ישראלי (ראו תצלום) המאפשר לחצות את הגבול האוגנדי למדינה סמוכה, קניה למשל. המסמך הוא כביכול של רשות ההגירה האוגנדית, האמונה על הוצאת ויזות ועל כניסתם ויציאתם של אנשים בעלי מעמד מהמדינה.

ואולם, רשות ההגירה האוגנדית מכחישה כי היא הוציאה את המסמכים הללו. טוענים שם כי אלו מוצאים רק לבעלי אזרחות או בעלי מעמד של שוהים חוקיים או מי שביקשו מקלט באופן מסודר. או אז הם מוצאים על ידם דרך משרד ראש הממשלה.

ההסכם בין ישראל לאוגנדה סודי ולכן אי אפשר לדעת מה מסתתר בו, אבל נדמה כי אין לאוגנדים שום סיבה להוציא מסמך כזה. יתר על כן, האנשים שקיבלו אותו העידו כי מי שנתן להם אותו אמר כי הוא נציג ישראל — ובכל מקרה הפרטים במסמך אינם נכונים. נטען בו שהמחזיק בו יליד אוגנדה, אולם הוא ניתן לאדם שנולד באריתריאה. אפילו שנת הלידה אינה נכונה. "הוא אמר לי שהוא מישראל", אמר אחד ממבקשי המקלט ל"הארץ". "אמרתי למי שנתן לי את המסמך ששום דבר בו אינו נכון, הוא אמר לי שהעיקר שיש לי משהו לעבור איתו את הגבול".

"הארץ" פנה לקבלת תגובת רשות האוכלוסין וההגירה, אולם בזו לא היתה כל התייחסות למסמך המדובר ורק נמסר כי "חלק מההסדר הוא שהיוצאים מרצון מקבלים מסמכים המסדירים את שהותם במדינה השלישית".

ההבטחות שהופרו

הסיפורים הללו, יחד עדויות שנאספו במקומות אחרים, בין אם אלה ארגוני סיוע, מחקרים אקדמיים או סוכנויות של האו"ם, לא מותירים ספק — ישראל לא עומדת בהבטחותיה ושולחת אנשים אל הלא נודע, אל קשיים עצומים, פיזיים וכלכליים ודוחקת אותם לעתים לסכנת חיים. לכן, לאור העמימות המכוונת וההסכמים הסודיים קשה להאמין שהיא תעמוד בהבטחות הללו עתה, בגירוש הממשמש ובא.

מלס שומע שבארץ יש מחאה נגד המהלך הזה, שחלק הולך וגדל מהאזרחים מבינים את העוול. "אתה יכול לראות שיש לי קוץ ביד, אבל אתה לא יכול להרגיש את הכאב שהוא עושה לי", הוא אומר על כך. "אי אפשר להבין מה עובר עלינו. אבל בישראל יש הרבה מאוד אנשים טובים, הישראלים הם עם אחלה, רובם מבינים מה זה בן אדם. רק הממשלה, אני לא מבין...".

עתה פחות משלושה חודשים לאחר שהגיע לאוגנדה, מלס כבר מתכנן את המסע הבא צפונה, השלישי במספר, לכיוון אירופה. אם יגיע ליעד, הוא אומר: "סוף סוף אתחיל בחיים שלי, אני צריך להתחתן, להקים משפחה". גם את החומוס שהוא אוהב ומתגעגע אליו בקמפלה, הוא יוכל למצוא באירופה. אבל ייתכן גם שיטבע בים התיכון; יוצא להורג על ידי דאעש בלוב, עובדת היותו נוצרי מגבירה את הסיכון; יוכנס לכלא בסודאן; או יסתבך במלחמת האזרחים בדרום סודן. אם זה לא יקרה לו, זה יקרה ליונאס או לאריאם, לסמרה או למסאווה. ואם זה לא יקרה להם, זה יקרה לאחרים, חסרי פנים או שמות.

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-MAGAZINE-1.5865609