ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

שיעור בהסתה || ילדי מהגרים מאפריקה על חיים בפחד

תאריך: 3.6.12 מקור: תמר רותם, הארץ

"כבר כמה זמן מפחיד ברחובות. אבל בשבוע שעבר, ביום של המהומות, הרגשנו את זה עוד יותר. בדרך שהלכנו מבית הספר, אנשים הסתכלו עלינו בגזענות. גם דיברו עלינו. לא התייחסנו.

"כשהגענו הביתה, אמא לא היתה בבית. ואז שמענו בחוץ קולות של אנשים רצים, צועקים, מקללים. פחדתי מאוד להיות בבית לבד. אני הגדולה. יש לי שלושה אחים קטנים. אמא הלכה לבקר חברה. התקשרתי אליה, כי היא הלכה עם התינוק לבד. התקשרתי אליה הרבה פעמים. היא חזרה בסביבות 12, כי לא היה בטוח ללכת בחוץ. אני והאחים שלי לא הלכנו לישון. חיכינו לה".

מה באמת חשה אשול ג'ון, תלמידת כיתה ט'2 בבית הספר ביאליק-רוגוזין בתל אביב, ממוצא דרום-סודני, כאשר החל הפוגרום בשכונת מגוריה, שכונת התקוה, ביום רביעי לפני שבוע וחצי? האם אחיה בכו? איך ניחמה אותם כשהיו כלואים בדירה, חוששים לגורל האם?

היא נמנעת מלפרט. אפילו את התיאור החסכני הזה על השעות הקשות שעברה, כשבחוץ נשמעות קריאות הסתה וזגוגיות מתנפצות, הנערה המאופקת, האצילית למראה, מתקשה להעלות על דל שפתיה. אבל לא קשה לחוש בין השורות את תחושות האימה, שאט אט מיתרגמות אצלה, כמו אצל חברותיה וחבריה, לייאוש קודר.

רק לפני כארבע שנים הגיעה ג'ון עם הוריה לישראל ממצרים בדרך לא דרך. גם על התלאות ההן היא מעדיפה לא לפרט. העברית נשמעת טבעית בפיה, כאילו נולדה כאן.

לדבריה, עד לפני כמה שבועות היא הרגישה פה, בדרום תל אביב, בבית. אבל עכשיו היא מרגישה שהקרקע בוערת תחת רגליה. מאז הוכרזה עצמאותה של דרום סודן ביולי האחרון והתחילו הדיונים בגירוש הפליטים, החל מאבקה של הקהילה נגד הגירוש הכפוי, היא מספרת. ולדבריה, היא נוטלת בו חלק. לא מכבר היא היתה אחת הדוברות בהפגנה.

תקופה ארוכה מרחפות תחושות של פחד ואיום על כל ילדי הזרים, קטנים כגדולים, בדרום תל אביב. אך המצב הסלים בעת האחרונה על רקע המהומות התכופות. "הפחד מוחשי", אומרת ד"ר גל הרמט מהמסלול לפדגוגיה ביקורתית בסמינר הקיבוצים. הרמט מדריכה סטודנטיות הלומדות הוראה לגיל הרך; הן משתלמות בגנים הפיראטיים בדרום העיר וכך גם משמשות כוח עזר בגנים (זהו פרויקט בשיתוף ארגון מסילה ועיריית תל אביב). "ההורים מפחדים ממש שיזרקו רימונים או בקבוקי תבערה לבתים, והפחד עובר לילדים".

לדבריה, מאז ההפגנה בשכונת התקוה גם הסטודנטיות חוששות מאוד שיסמנו אותן כמי שעובדות בארגוני סיוע לתושבים הזרים והזעם יופנה גם נגדן. "העיתונות מפמפמת להם שצריך לפחד מהאפריקאים, שהם יאנסו אותן", אומרת הרמט.

התבגרות מהירה

בשיחה עם קבוצה מילדי חטיבת הביניים והתיכון בביאליק-רוגוזין - בהם ילדי פליטים ומהגרי עבודה מאפריקה וארצות אחרות וכן ישראלים ותיקים - הם הרבו לדבר על מה שאפשר לכנות הבנאליות של הגזענות. העובדה שהם מסומנים בגלל צבע עורם. לכל אורך השיחה בלטה העובדה שהם התבגרו מהר מדי. הצחקוקים האופייניים, הכאפות, נשארו מחוץ לחדר. הם הביעו כאב עצור ושקט.

מקצת הילדים התרעמו על כך שהישראלים - לא כולם, הבהירו, כי אם אלה שמצביעים עליהם או קוראים להם בשמות גנאי, ואלו שדורשים לגרש אותם - אפילו לא יודעים להבחין ביניהם. "זה לא משנה להם", אמר אחד מהם בכאב, "בשבילם כולנו זה סודנים. כולנו פושעים, אנסים, בגלל סודני אחד שעשה טעות".

"מרגיז אותי שאומרים ‘הסודנים עשו את זה'", אומר גם מוחמד חסין מכיתה י"ב, שמשפחתו באה מצפון סודן. "אתה נכנס לפייסבוק ורואה סטטוסים ‘סודני עשה את זה'. לא מבדילים בינינו, סודנים, קונגולזים, אריתראים. אחד עשה, כולם עשו".

"נמאס לי כבר לשמוע כל הזמן בדרך שאומרים שאנחנו מסריחים ודברים גזעניים כאלה", אומרת גם ג'ון. "כשאני הולכת ברחוב, תמיד אני שומעת על סודנים. לפעמים אני אומרת שאני אענה, אבל בסוף אני לא עושה את זה, כי אני מפחדת. אני לא מתייחסת, אבל בפנים אני כועסת על איך שהם חושבים ואיך שהם מסתכלים עלי".

בן בן דוד, תלמיד כיתה י"א ממשפחה ותיקה בשכונת התקוה, מעיר שזאת בדיוק הגזענות כמו שלומדים אותה בשיעור היסטוריה. "לא בוחנים כל בן-אדם, אלא מכלילים בגלל צבע וגזע ומפלים אותו לרעה. בהפגנה לא היה יותר מדי תחכום. כשאתה שומע את זה, אלה פשוט דברי שנאה".

ההפגנה ליבתה את הפחד מהאפריקאים, הוא מאבחן. "לצערי, גם אמא שלי, בשר מבשרי, אומרת עכשיו ‘אני מפחדת מהם'. גם חברים בגיל שלי מפחדים ללכת למקומות מסוימים בגלל הפחד מהסודנים, שאין לו היגיון".

הוא מבקש להיות "מציאותי ופרקטי", כדבריו. "האפשרות היחידה להפסיק את השנאה היא להכיר את האנשים ולראות שיש להם פנים, שיש להם רגשות. אבל בגלל הפחד אני לא רואה מצב שמשכנעים ישראלי עם דעות קדומות. פוחדים מהם יותר מדי עכשיו".

כמו בן דוד, גם אחרים מקשרים את האירועים האלימים לשיעורי אזרחות והיסטוריה. איילב ארגאי מכיתה י"א, בן לאב מאריתראה ואמא מאתיופיה, מזועזע מכך ש"רושמים על החנויות ‘מוות לסודנים'. דבר כזה קרה במלחמת העולם השנייה. אתה הכי לא מצפה שזה יקרה על ידי מי שעבר את זה כבר באירופה. אני לא מבין, איך בן-אדם יכול לשכוח את ההיסטוריה שלו?"

ב' מכיתה י"ב, שבאה לכאן דרך מצרים ומוצאה בטורקיה, מבקשת לא להזדהות בשמה (כי המעמד שלה בעייתי). "אני מבינה שיש פה דיון", היא אומרת, "יש פה שני צדדים, יש ישראלים שאומרים שאין מקום וזאת ארץ של יהודים. אבל מה שייכת האלימות? לא היתה זכות לשבור חלונות או להרביץ או לקלל.

"בכיתה י"א, כשהתחלנו ללמוד על השואה, אני זוכרת שהתחלתי לבכות. רציתי ממש להתגייר. כשראיתי את מה שעשו בשכונת התקוה, נזכרתי בליל הבדולח. בבוקר למחרת באתי עם חולצה ועליה תאריך ליל הבדולח והתאריך של יום ההפגנה.

"החדשים תמיד אשמים בכל", היא מוסיפה. "כך זה היה בכל התקופות. היתה פעם תקופה שהיהודים סבלו מזה". היא משווה את עצמה אליהם ומבינה מה זאת גזענות, כדבריה. "קשה לי עם זה שכהי עור מסומנים כשונים מיהודים בגלל הצבע. אותי לא עוצרים ברחוב, כי אני לבנה וחושבים שאני רוסייה. יש לי חברה כהת עור ואני רואה איך מסתכלים עליה. זה מביך. החברה שלי רצתה ללכת להרצאה של אהרן אפלפלד באוניברסיטת תל אביב, אבל היא לא יכלה כי זה היה בערב והיא מפחדת לחזור בחושך".

ארגאי, שגר בבית השנטי ומסיים השנה תעודת בגרות בציונים מרשימים, מתקשה להבין את האטימות של הישראלים. "אני לא בא לשפוט ולא מאשים את כולם. בכל דבר ישנם הרעים והטובים. אבל חשבתי שעם ישראל יכול להבין את הקטע של הפליטים שבאים ממקומות שבהם רע להם. זה הרי ברור שאם אנחנו חוזרים למדינות שלנו, זה או כלא או מוות, או חיים בצבא עד שאתה מת. אבא שלי היה כל החיים בצבא. מגיל קטן לא ראיתי אותו. הוא חיפש חיים חדשים וכך הגענו לפה.

"יוצא לי לשקוע במחשבות על כך שיש פה תלמידים שרוצים עתיד. רוצים להגשים חלומות. אני לא מצליח להבין; מה מפריע שאנחנו חיים פה ורוצים לבנות את העתיד שלנו? למה הם רוצים לזרוק אותנו לזבל? הפליטים גם לא ביקשו כל כך הרבה. הייתי רוצה לעשות המון דברים משמעותיים בשביל החברה, אני רוצה לשרת את המדינה, כי ההורים שלי ואחים שלי כאן. הרי אם איראן תשחרר טיל הוא לא יבדיל בין הפליטים לישראלים".

זמרת או רופאה

ג'ון מספרת שאת הקהילה מפלגת כיום הדילמה אם לחזור לסודן מרצונם או להישאר בארץ ולהיאבק שיכירו בהם כפליטים. אבל נראה שהיא עצמה החליטה: "אני עדיין מרגישה שישראל מקום טוב, אבל אני מפחדת. אני מרגישה שיש כאן סכנה לחיים שלי, של החברות שלי. אני לא שונאת ועדיין מכבדת את האנשים שיש כאן, אבל יש גבול. אף אחד לא יכול לסבול את הגזענות הזאת. המסר שאני רוצה למסור הוא שאנחנו רוצים ללכת מפה. אבל אנחנו לא יכולים לחזור לשם".

לדבריה, הוריה חושבים הפוך ממנה ולפי שעה מעדיפים להישאר כאן, כי אף שדרום סודן קיבלה עצמאות, עדיין נשקפת שם סכנת חיים וגם אין בתי חולים או תנאים מינימליים לגידול ילדים. "אבל אמרתי לאמא שלי, ‘בואו ניקח את הדברים ונלך, לא חייבים לסבול ככה'".

חברתה היושבת לצדה, אלוק בנונג מכיתה ח', מוסיפה: "אני מעדיפה לחזור לשם, כי בסופו של דבר כולם ימותו, כאן או שם".

לאורך השיחה הקשה הזאת, אחת הבנות, תלמידת כיתה ט' ששמה ויקטוריה ג'יימס, יושבת בדממה, פניה כבושות ברצפה. לידה יושבת חברתה ומפעם לפעם הן מדברות בינן ובין עצמן. כשג'יימס מרימה את הראש לבסוף אפשר לראות שעיניה מלאות בדמעות. היא מבקשת לדבר בארבע עיניים.

"ההרגשה שלי, שאני הולכת ברחוב וכולם מסתכלים עלי כאילו אני אסון גדול", היא אומרת. קולה רוטט והיא פורצת בבכי. "הם אומרים שהם מפחדים מאתנו, אבל אני מפחדת מהם. אני מפחדת שיעשו לי משהו בדרך או יפגעו בי כי אני אפריקאית שחורה. בזמן ההפגנה שהיתה אבא שלי היה בעבודה ולא הפסקתי לחשוב עליו, אם הוא יחזור.

"היום כל אחד יכול לקלל אותנו. להגיד שהוא מחפש בחורות אפריקאיות. להגיד שבאנו להשתלט. נמאס לנו. אנחנו עדיין צעירות. רוצים לחיות בשמחה כמו ילדים אחרים בארץ, להגשים חלומות. כשהייתי קטנה החלום שלי היה להיות זמרת. כשגדלתי אמרתי: אהיה רופאה כדי לעזור לילדים בסודן שמתים ממחלות. זה מה שאני רוצה להיות".

ארגאי מתכוון ללמוד כלכלה ולהיות פוליטיקאי. "פה הסיכוי היחיד שיש לי", הוא אומר בשקט.