ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

רקע על סודן

טקס לזכר קורבנות רצח העם בדרפור. צילום: אורית מרום
תאריך: 1.10.12 מקור: פורום "למען פליטי דרפור"

סודאן היא המדינה הגדולה ביותר באפריקה. מיקומה בצפון-מזרח אפריקה ובירתה חרטום. היא גובלת במצרים מצפון, אתיופיה ואריתריאה ממזרח, קניה ואוגנדה מדרום מזרח, קונגו והרפובליקה המרכז אפריקאית בדרום מערב, צ'אד ממערב ולוב מצפון מערב. סודאן זכתה בעצמאות בשנת 1956 והשפה הרשמית בה היא ערבית.

מאז 1958 הניסיונות המדינתיים-הממשלתיים בסודאן היו לקדם אופי ערבי בחסות שלטונו של גנרל עבוד וב-1964 החלו המרידות נגד ה"ערביזציה" של האזור, אשר אילצו את עבוד להתפטר יחד עם התגברותה של מלחמת האזרחים שפרצה כתוצאה מכך שהממשלה הייתה נתונה לשליטה ערבית-מוסלמית ומנעה הקמת שיטה פדראלית בדרום.

מבחינה אתנית, דרום סודאן הוא אזור אפריקאי והדת השולטת בו היא הנצרות, בניגוד לצפון המדברי בו מרבית האזרחים הם ערבים-מוסלמים. המתיחות בין שבטים מוסלמים דוברי ערבית (הקרויים באגגארה), לבין שבטים אפריקנים (פור, מאסאלית וזאגהאווה) בסודאן מקורה במאה ה-13, עם פלישתם של שבטים ערביים לאזור סודאן. מתיחות זו התחזקה עם המדיניות הממשלתית לקידום אידיאולוגיה ערבית-מוסלמית ברחבי סודאן במאה ה-20 והיתה בין הגורמים המרכזיים למלחמת האזרחים שנמשכה 17 שנה (1955-1972). ב-1969 עלה לשלטון קולונל מוחמד ג'עפר נומיירי וב-1972, עם חתימתו של נומיירי על הסכם אדיס-אבבה שהוביל להפסקת אש בת עשר שנים במלחמת האזרחים בין הממשל למורדים, החלה תקופה שקטה בסודאן. בהסכם זה קיבלו המורדים בממשל הערבי-מוסלמי אוטונומיה חלקית בדרום סודאן וב-1982 הכריז נומיירי כי בכוונתו להרחיב את החוק המוסלמי (השריעה) ועל כל האזורים, לא יוצא מן הכלל, מוטלת החובה ליישמם. הצהרה זו הפרה את השקט היחסי ששרר במדינה השסועה. ההסכם לא סיפק את דרישות המורדים לעסקה הוגנת לאוכלוסיית האזור. שתי קבוצות מורדים מקומיות - התנועה לצדק ושוויון (JEM) ותנועת השחרור הסודנית (SLA) - האשימו את הממשלה ביחס מועדף לערבים.

ב-1989 עלה לשלטון הגנרל חסן אחמד אל בשיר והמלחמה בין האזרחים המשיכה להתדרדר. המלחמה גרמה לכך שלמעלה משני מיליון איש נאלצו לעקור מבתיהם, מאות אלפים נרצחו ומתו ברעב ומחלות. רוב האזרחים הנוצרים ברחו לקניה, אוגנדה, אתיופיה, מצרים וכמובן צ'אד השכנה. ארגונים הומניטאריים קראו לדור זה "הדור האובד", דור שלא זכה לקבל לא חינוך, לא שירותי בריאות ולא עבודה - דור שלא זכה לחיות בכבוד בסיסי של אדם לאדם.

בשנת 2003 נערכו שיחות שלום, שלא צלחו, בין הקבוצות הלוחמות אשר בו נקבע כי הכנסות המדינה, בפרט כסף מנפט, יחולקו בין הממשלה לבין קבוצות המורדים בדרום. ההסכם נתפס כלא-הוגן בעיני המורדים והועלתה מצידם האשמה כלפי הממשל שהנהיג יחס מועדף לקבוצות הערביות. במקביל, החל מרד נוסף במערב דארפור. על מנת להביא לקץ המרד חימשה הממשלה מליציות ערביות ששמן ג'נג'אוויד (Janjaweed, בעברית: אדם חמוש רכוב על סוס), מליציות אלו נשלחו על ידי הממשלה במטרה להילחם במורדים. כתוצאה מכך הסכסוך הפך ליותר ויותר אתני. המליציות לא בחלו בשום אמצעי והשתמשו בכל כלי שידם משגת: אונס, טבח, שריפת כפרים שלמים ורצח ללא נקיפות מצפון.

העימות בדארפור, שהחל ב-2003, מתחולל בין השבטים הערבים הנתמכים על-ידי הממשלה הסודאנית לבין אפריקאים שחורים תושבי האזור מזה אלפי שנים. היחסים המתוחים בין שתי הקבוצות האלה החלו עם פלישתם של שבטים ערבים לאזור במאה ה-13. דארפור שימשה גם מרכז לסחר עבדים, עובדה שתרמה למתח נוסף ולפרץ של אלימות בין הקבוצות השונות לאורך שנים רבות. במהלך השנים האחרונות, שבטים ערבים פלשו לאזור בתמיכת הממשלה הסודאנית וגרמו לדחיקתם של האפריקאים השחורים מהאזור. בעקבות כך, פרצו עימותים אלימים שלוו במעשי רצח, חטיפת ילדים ונשים והפיכתן לשפחות מין.

מדו"חות שונים שחוברו בתקופה האחרונה עולה תמונה קודרת: במהלך השנים האחרונות למעלה מ-2.7 מיליון איש נעקרו מבתיהם ומאות-אלפים אחרים נרצחו או גוועו ברעב ומחלות. אזרחים חפים מפשע אלו בורחים למדינות שכנות אך גם פליטים אפריקאים שניסו למצוא מפלט בצ'אד השכנה נרדפו על ידי מליציות הג'נג'אוויד גם מעבר לגבול. הג'נג'אוויד לא היססו להתעמת עם כוחות הצבא של צ'אד כדי לטבוח בפליטים ולאותת להם על הצפוי להם אם רק ישובו לחבל דארפור.

בתים בוערים, כפריים נטבחים, נשים ונערות נאנסות והניצולים נמלטים בבהלה. אזרחים במזרח צ'אד שותפים לגורל שכניהם בדארפור, בני ערובה לניסיונה האכזר של סודאן לפתור את בעיית המורדים באזור. מיליציית הג'נג'אוויד אשר בשנים האחרונות החריבה שטחים נרחבים במערב סודאן, מרכיבה את עמוד השדרה של הקבוצות החמושות אשר רוצחות, מענות והופכות לפליטים קבוצות אתניות ממוקדות כגון הדאג'ו והמאסאליט במזרח צ'אד. מטרת התקיפות היא ככל הנראה לפנות אזורים נרחבים מאוכלוסיות המזוהות ע"י הג'נג'אוויד כ"אפריקאיות" ולא "ערביות" ולגרשם הרחק מגבול סודאן.

בחיפוש אחר דרך מילוט אחרת, רוב הנמלטים מגיעים למצרים. למעלה מ-3 מיליון איש שוהים במחנות הפליטים שהוקמו במצרים על מנת למלא צורך חיוני ולספק פתרון זמני לבורחים מהמלחמה הקשה. הפליטים הללו אינם מוכרים על ידי האו"ם כפליטים ולכן יש עילה שלא להעניק להם זכויות המוענקות לפליטים.

רוב הפליטים מדארפור שנמצאים בישראל הגיעו לישראל דרך הגבול המצרי, כמו יתר המהגרים ממדינות אפריקה. בארץ משוכנים כמה אלפי מהגרים מאפריקה, חלקם מחבל דארפור וחלק אחר מצפון סודאן - חלקם פליטים על-פי ההגדרה של האו"ם אולם רק בודדים מחזיקים באישור רשמי על מעמדם כפליטים. חלק מהפליטים בעלי אישורים זמניים לעבודה ולשהייה בישראל וחלק אחר מבין אלו שאינם בעלי אישורי שהייה נעצרו והם מוחזקים בבתי-מעצר בארץ.

במשפט הבינלאומי, השמדת עם היא עבירה הנכללת בקטגוריה של פשעים נגד האנושות. מאפיינים של השמדת עם הם: הרג של חברי קבוצה מסוימת, גרימת נזק נפשי או פיזי חמור לחברי הקבוצה, הפעלת תנאי חיים שמטרתם להביא להשמדה של חברי הקבוצה, שימוש באמצעים שונים למניעת ילודה בתוך הקבוצה והעברה כפויה של ילדים מקבוצה אחת לשנייה. בנוסף, יש לייחס למימד הכוונה חשיבות לא פחותה: כל אחת מהפעולות מעלה צריכה להיות מלווה בכוונה של קבוצה אחת להשמיד את הקבוצה האחרת.

גם כיום כפרים שלמים בסודאן נשרפים עד היסוד, כיתות יורים הורגים גברים בקצב מהיר כשהם עומדים לפני בורות קבורה שחפרו לעצמם ו-90% מהנשים, נערות וילדות, נאנסות באכזריות ובכוונה מוצהרת להזריע את רחמן בזרע העם הנבחר. בהתאם להגדרה המשפטית הבינלאומית, בחבל דארפור מתרחשת השמדת עם - השמדה שמבצעים חברי הג'נג'אוויד, המליציות הפועלות בחסות הממשל, רצח ללא רחם של קבוצה שדתה ואמונותיה אינן תואמות את האידיאולוגיה של הממשל ובכך מהווה איום לשלטון.

במהלך 2003 ו-2004, כשהחלו להתברר ממדי האסון, החלו גורמים שונים בעולם לשלם מס שפתיים. האו"ם הזהיר מפני רצח עם, וכינה את הסכסוך בדארפור "האסון ההומניטרי החמור בעולם". ביולי 2004 העבירו שני בתי הקונגרס האמריקאי החלטה משותפת, המגדירה את המצב בדארפור "רצח עם" וקוראת לממשל בוש לנקוט פעולה בנדון. שום פעולה לא ננקטה והאיחוד האפריקאי החליט לשלוח כוחות לשמירת שלום, אולם הגדרת המשימה של כוחות אלה לא כללה "הגנה על אזרחים", ובכל מקרה, היה מדובר במאות בודדות. באותו חודש הזהיר האו"ם את ממשלת סודאן שאם לא תחדל מיד ממעשיה, הארגון "ישקול להטיל סנקציות" אך הסודנים לא התרשמו מהאזהרות.

ועדת חקירה של האו"ם, שהוקמה במטרה לבדוק את הנעשה בחבל דארפור המליצה על העמדה לדין של חשודים בגין "פשעים נגד האנושות", אך ממשלת סודאן הודיעה כי היא לא תסגיר את החשודים. עמדתה של ממשלת סודאן השתלבה יפה בשתיקה שגזר על עצמו העולם, ובראשן אירופה, וכך סודאן יכלה להצהיר באפריל 2005, בעידודו של העיתון המצרי "אל-אהראם", כי מי שעומד מאחורי האירועים בדארפור היא מדינת ישראל.

המאמצים של סודאן להסוות את מעשיה בדארפור הגיעו לשיאם בעת כינוס הליגה הערבית שנערך בחרטום, בירת סודאן, במרץ 2006. סודאן ביקשה תמיכה מצד מדינות ערב האחרות לנוכח הביקורת שהוטחה בה על מעשיה בחבל דארפור, אולם רק 12 מנהיגים ממדינות ערב מתוך 22 מדינות ערביות החברות בליגה הערבית השתתפו בכינוס וכך העניקו הליגה הערבית והתקשורת הערבית תמיכה לסודאן - אם בשתיקה ואם בהדיפת הביקורת על מעשי הזוועה שנעשו נגד התושבים האפריקאים של חבל דארפור.

בעודה מתנגדת להחלטת מועצת הביטחון בדבר שליחת כוח שלום לדארפור, הציעה ממשלת סודאן פתרון משלה: "תוכנית ממשלת סודאן להשבת הביטחון וההגנה לאזרחים בדארפור" הציעה כי ממשלת סודאן, ולא האו"ם או האיחוד האפריקאי, תציב כוח שלום. בו בזמן, נראה כי הממשלה הכינה פתרון נוסף לשמירת השלום בדארפור – פתרון צבאי.

ב-14 ביולי 2008 התובעים בבית הדין הבינלאומי לצדק הגישו תביעה נגד עומר אל-באשיר, נשיא סודאן, ובה הוא מואשם בביצוע פשעי מלחמה, רצח עם, רצח וביצוע פשעים נגד האנושות. בית הדין בהאג דורש את הסגרתו.

עובדה מרכזית נוספת היא כי מאגרי הנפט של סודאן מוערכים בכ-200 מיליארד חביות. פעמים רבות, מדינות הנמצאות ביחסים כלכליים מעדיפות לא לפגוע ביחסים המביאים תועלת רבה למדינותיהם. "כל מדינה דואגת לאינטרסים שלה", יאמרו הריאליסטים. אחרים יוסיפו: "כך פועלת הקהילה הבינלאומית". אך איינשטיין כבר אמר: "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין".

תוך הפרת כללי המשפט ההומניטארי הבינ"ל, התקפות הממשלה אינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים. לעיתים קרובות אזרחים מותקפים באופן מכוון בשל קשריהם עם המתנגדים. קבוצות האופוזיציה החמושות אינן מבדילות עצמן לעיתים מהאוכלוסייה האזרחית. התקפות כדוגמת הפצצות אוויריות על אזרחים מהוות שימוש בלתי מידתי ובלתי מבחין בכוח ולעיתים אף מכוונות בכוונה תחילה לפגיעה באזרחים. הסכנה המוגברת הביאה לכך שכוחות סיוע נסוגו לחלוטין מאזורים מסוימים. אם הלחימה תתמשך, כל מבצע הסיוע לדארפור יוטל בסכנה.

**מתוך "למען פליטים דרפור"