ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

ציידי הפליטים

תצלום: סוניה חיים
תאריך: 17.11.16 מקור: הארץ

ב–30 במארס 2015 הודיעה ממשלת ישראל על הגברת הילוך בגישתה למבקשי מקלט: לא עוד "עידוד עזיבה מרצון" מישראל, אלא מדיניות חדשה של גירוש כפוי של פליטים ומבקשי מקלט למדינה שלישית. למחרת היום כבר קיבלו מבקשי המקלט הראשונים הודעה, כי עליהם לעזוב את המדינה בתוך 30 יום, ולא — ייכלאו בכלא סהרונים עד שייאותו לעזוב אותה. מאז ועד היום נדונה עתירה של ארגוני זכויות אדם נגד מדיניות הגירוש בכפייה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע מצא, כי אין כל מניעה לקיים מדיניות זו. בית המשפט העליון, שאליו עירערו העותרים, עדיין דן בנושא. הדיונים כולם, כמו מדיניות הגירוש עצמה, מתנהלים תחת תעודת חיסיון של ראש הממשלה, ולכן רב הנסתר על הגלוי.

רק למתי מעט ידוע מה עלה בגורל מבקשי המקלט שכבר גורשו מישראל תחת המדיניות של "עזיבה מרצון". לפני שממשלת ישראל מבקשת להחיל מדיניות שהיא בבחינת עליית מדרגה בגירוש, מן הראוי כי יוסר הלוט מעל גורלם של המגורשים ותיחשף האמת שמאחורי מנגנון הגירוש הישראלי. לנוכח מציאות זו החלטנו "לצאת מרצון" אל "המדינה השלישית", אוגנדה, כדי לפגוש שם מגורשים הנאבקים על חייהם.

להלן התובנות מ–25 עדויות שאספנו מחברי הקהילה האריתריאית והסודאנית באוגנדה, לצד שיחות עומק עם נציגי ארגוני זכויות אדם ומשרד ראש הממשלה של אוגנדה.

עוד כתבות בנושא
רשות ההגירה יוזמת שינוי מדיניות: מבקשי מקלט יגורשו בכפייה   31.03.2015 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
ארגוני זכויות אדם עתרו נגד גירוש מבקשי מקלט בכפייה   30.04.2015 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
תחקיר "הארץ": מבקשי מקלט נשלחים לרואנדה ולאוגנדה ללא מעמד או זכויות   04.04.2014 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
מסע הגירוש מישראל מתחיל הרבה לפני העלייה למטוס. חקיקת התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות היתה תחילת היישום של מדיניות נרחבת, שעודדה מבקשי מקלט לעזוב את ישראל "מרצונם". עצם חקיקת החוק והאיום שבכליאה היו עבור רבים סימן מובהק, כי לעולם לא יימצא להם עתיד בישראל. כפי שאמר לנו מבקש מקלט מסודאן: "גרתי שבע שנים בישראל, ואז הם מחליטים לשלוח אותי לכלא? למה?"

בה בשעה שנציגי מדינת ישראל (דוגמת גדעון סער, שר הפנים דאז) טענו שהכליאה משמשת כהרתעה מפני הגעת "מיליוני אפריקאים" לישראל, וכליאתם תשלול את התמריץ הכלכלי להגעתם, בג"ץ קבע כי תכלית זו אינה חוקתית. בפועל, כפי שטענה ח"כ מירי רגב בבית המשפט העליון, כליאת מבקשי המקלט בסהרונים ובחולות נועדה "להחזיר את המסתננים לארץ מוצאם ולא לקלוט אותם כאן".

יש להזכיר, כי על פי אמנות בינלאומיות רבות שישראל היא צד להן, אסור למדינה לגרש אנשים למקום שבו נשקפת סכנה לחייהם ולחירותם. עקרון אי־ההחזרה הפך עם השנים למרכזי ביותר בזירה הבינלאומית. ישראל, שבמפגין אינה רוצה להכיר במבקשי מקלט כפליטים, ניצבת מול האתגר, כיצד לגרש משטחה את קהילת מבקשי המקלט החיה בתוכה מבלי להפר באופן גלוי את המשפט הבינלאומי. לצורך כך היא ביססה מנגנון מסועף של חוקים ותקנות, שנועדו לדחוק את מבקשי המקלט לקצה גבול יכולת הסבל שלהם. מנגנון זה כולל, בין היתר, הכבדה כלכלית על ידי הגדלת המיסוי, חיובם להפריש כספים מדי חודש ל"פיקדון עזיבה", הערמת קשיים רבים בחידוש הוויזה, וכליאה.

אחד מהמגורשים שפגשנו באוגנדה סבל מבעיה רפואית עוד לפני שנשלח לחולות. לאחר שנים של עבודה מאומצת הוא נאלץ להפסיק את עבודתו ולהיתמך על ידי חבריו, תוך שהוא מקדיש ימים כלילות למרדף אחר טיפול רפואי כלשהו. למרות שהחוק קובע כי שוהי המתקן יזכו לטיפול רפואי בחולות, שירותי הבריאות של הכלא, כמו במקרים רבים אחרים שאליהם התוודענו, היו רחוקים מלתת מענה ראוי.

לבסוף, כאשר אותו אדם מצא עצמו מבודד באמצע המדבר, מוקף בגדרות שהזכירו את מחנות העינויים שבהם נכלא בסיני, כואב בגוף ובנפש, ללא עתיד נראה לעין, הוא נשבר ועשה את המסע הקצר מחדרו למשרד ההגירה. מן העבר השני של הדלת המתינו לו פקידי ההגירה, כאורבים לטרף.

מהעדויות עולה כי במשרד ההגירה ב"חולות" פגשו הסודאנים את פקיד ההגירה אבי, המתכנה בפניהם "איברהים", בעוד שהאריתריאים פגשו בפקיד ההגירה שישאי. אין זה מקרי, כי "איברהים" דובר ערבית על בוריה, בעוד שאצל שישאי הטיגרניה היא כשפת אם. מהעדויות עולה, כי השניים מכירים היטב את הקשיים הניצבים בפני מבקשי המקלט בישראל בכלל ובחולות בפרט. למבקש המקלט שמחלתו לא זכתה לטיפול בחולות הובטח טיפול רפואי, לזה שכל חייו ביקש לסיים את לימודיו האקדמיים הובטחה השכלה, ולזה שנדד כל חייו הובטחה יציבות בצורת מעמד בטוח. לרבים הספיקה כליאה קצרה בחולות, או אפילו רק האיום שיישלחו לשם, כדי שיאמינו לשקרים של השניים.

השקר הראשון נחשף עוד בטרם מספיקים מבקשי המקלט לאסוף את תיקיהם ממסוע הכבודה בשדה התעופה. הם מוטסים בטיסות מסחריות רגילות לחלוטין עם נוסעים "רגילים", שאינם מעלים בדעתם שהם עדים לגירוש של מבקשי מקלט מישראל. מעטה הנורמליות נסדק לראשונה, כאשר בירידה מהמטוס ממתינים להם מי שנדמים כפקידי הגירה, המאותתים להם לגשת אליהם כשבידיהם רשימה שמית של המגורשים. במעמד זה נשללת מהם פיסת הנייר היחידה המעידה על זהותם — "תעודת המעבר", שניתנה להם על ידי פקידי ההגירה בישראל. רבים העידו, כי ברגע זה הבינו שהם למעשה נכנסים למדינה השלישית באופן לא חוקי.

מעדויות רבות מתברר, כי עד לאחרונה התקיימה חלוקה ברורה של מדינת היעד שאליה גורשו מבקשי המקלט בהתאם להשתייכותם: בעוד שהסודאנים גורשו ישירות לאוגנדה, רוב האריתריאים גורשו תחילה לרואנדה ומשם הוברחו באמצעות רשת מאורגנת לאוגנדה. היום מסתמן, כי מרבית המגורשים מגיעים ישירות לאוגנדה.

כך או כך, התהליך זהה: עם ירידתם מהמטוס מבקשי המקלט נלקחים הצדה, אינם עוברים בתחנת ביקורת הגבולות, תעודותיהם נלקחות מהם, ולמעשה הם נכנסים למדינה ללא כל רישום. מדינת ישראל הופכת אנשים אלו למסתננים בפעם הראשונה כאשר היא מונעת מהם גישה הוגנת למקלט בישראל, ובשנית כשהיא מכניסה אותם באופן לא חוקי למדינה אחרת.

"עבדו עלי, נפלתי", סיפר לנו מבקש מקלט אריתראי, שהבין ברגע מובהק אחד בשדה התעופה, כי כעת הוא שוהה באופן לא חוקי במדינה שאליה נשלח, וזאת בניגוד להבטחות מפורשות חוזרות ונשנות של פקיד ההגירה בישראל.

וזו רק תחילתה של המפולת. במלון שאליו נלקחים מבקשי המקלט בעיר הבירה קמפלה, הם נדרשים לחכות שעות עד לקבלת החדרים, ואין זה מקרי; בהיותם מותשים מהנסיעה הארוכה, חשופים ומבודדים, תוך שהם מנסים לעכל את העובדה שרימו אותם, בדיוק אז בתזמון מדויק, מגיעים למלון ה"מבריחים", שמנצלים את שעת הכושר ומשכנעים אותם שמוטב להם לעזוב את המדינה. "מעכשיו אנחנו אחראים עליכם", נאמר לרבים מהמגורשים מפי המבריחים, שללא ספק קיבלו מידע ישירות מישראל מתי וכמה אנשים מגיעים בכל משלוח. את אלו שלא הצליחו לשכנע לעזוב את המדינה (תמורת מאות דולרים), מנסים המבריחים לשכנע לקנות תעודות מזויפות כדי לקבל מעמד באוגנדה (שוב, תמורת מאות דולרים).

נסו לשים עצמכם בנעליהם לרגע — אחרי יותר מיממה בדרכים, לילה ללא שינה, וההבנה שכעת אתם במעמד של שוהים לא חוקיים במדינה שאינכם מכירים, אתם מחכים בלובי של מלון, כדי לקבל חדר שבו תוכלו סוף־סוף לישון; ובדיוק ברגע הזה מגיעים אנשים הטוענים שעדיף לכם להמשיך במסע הפליטות, כי במדינה זו לעולם לא תזכו לקבל מעמד כלשהו. האם זו "העזיבה מרצון" שממשלת ישראל מוכרת למבקשי המקלט?

אלו ששרדו את מארב הציידים המבריחים ובחרו לנסות להתחיל חיים חדשים במדינה שאליה גורשו, סיפרו לנו על מכשולים רבים הניצבים בפני מי שמנסים להגיש בקשת מקלט באוגנדה, ובראשם הדרישה לתשלום שוחד מגורמים רשמיים. הקשיים משתנים מקהילה לקהילה, ותלויים לעתים בעיתוי בואם של מבקשי המקלט, אבל דבר אחד ברור לכל — אסור להם להגיד לאיש שהגיעו מישראל. אלו שחשפו כי הגיעו מישראל נדרשו לשלם שוחד גבוה יותר מהרגיל.

איש מהאנשים שפגשנו לא נתקל במקרה שבו מבקש מקלט שהגיע מישראל והצהיר על כך — בפני פקידי משרד OPM האחראים להנפקת ויזה — אכן זכה לקבל מעמד פליט לאור הצהרתו.

למתבונן מן הצד נדמה שקיים מנגנון מסועף, אשר מיד עם כניסת המגורשים שולל מהם את פיסת הנייר המזהה אותם, ובמהלך כל הדרך נמצא מי שמערים עליהם קשיים לזכות אפילו בוויזה זמנית, המכירה בהם כבמבקשי מקלט.

לאוגנדה יש מוניטין עולמיים מבחינת יחסה החם לפליטים, הן במישור המדיני והן במישור הציבורי הפנימי, לאחר שקלטה יותר מחצי מיליון פליטים. בכיר מממשלת אוגנדה אף התפאר באוזנינו, כי מעבר לכך שמבקשי מקלט במדינה זוכים לזכויות שוות כאזרחים, הם אף יכולים להצביע ולהיבחר בבחירות מקומיות.

ייתכן שהדבר נכון לגבי מבקשי המקלט מקונגו ומסומליה, הנהנים ממערך נרחב של קליטה וסיוע, וזאת לאור העובדה כי אוגנדה מתוקצבת על ידי גופים בינלאומיים על כל פליט שהיא קולטת בשטחה. לפיכך מתמיה מדוע מתקשים מבקשי המקלט המגיעים מישראל בכל אחד משלבי בקשת המקלט — כפי שעולה מכל העדויות שאספנו. הכנסתם למדינה ללא כל רישום והשארתם ללא כל מעמד חוקי נוגדות את האינטרס המובהק של אוגנדה לרשום אותם כמבקשי מקלט ולזכות בתקציב הנלווה לכך מארגונים בינלאומיים.

מה אם כן יכולים להיות האינטרסים של ישראל ואוגנדה בעסקה המפוקפקת הזאת, שפרטיה נמצאים תחת חיסיון ראש הממשלה? האינטרס הישראלי נדמה ברור למדי: הרצון העז של ממשלת ישראל לגרש אנשים אלו משטחה, תוך הצגת הבטחות שווא, המתבררות כשקרים מוחלטים, ותוך אפס התעניינות בגורלם של המגורשים.

אך מה בדבר האוגנדים? מהו האינטרס שלהם בתור "המדינה השלישית"? חשוב להזכיר, כי רשמית ממשלת אוגנדה הכחישה פעם אחר פעם שהיא קולטת פליטים המגורשים מישראל והצהירה על התנגדותה לכך ועל ציפייתה מישראל לכבד את זכויות הפליטים. קשה אם כן להבין, מדוע מדינה המתפארת בקליטה של פליטים רבים, חוששת להצהיר שקלטה אלפים בודדים של מבקשי מקלט אריתריאים וסודאנים שהגיעו מישראל.

בעת שהותנו באוגנדה שמענו השערות רבות, ובהן סברה שלפיה ההסכם וקביעת אופן הטיפול במבקשי המקלט מישראל, בכלל לא נעשו מול ממשלת אוגנדה, אלא מול דרג נמוך יותר, שפועל לגירוש מבקשי המקלט מהמדינה או להשארתם באוגנדה נטולי מעמד.

סברה נוספת עסקה באפשרות שאוגנדה אינה מעוניינת להודות בהסכם, בעיקר מתוך רצון שלא לחשוף את התמורה שהיא מקבלת עבור הכנסת הפליטים מישראל. כמו כן הושמעה באוזנינו הטענה המתמיהה, שייתכן כי אוגנדה אינה רוצה להצטייר כמי שמסייעת לישראל לחמוק מהאחריות הבינלאומית שלה כלפי פליטים ומבקשי מקלט.

כך או כך, רצוי שבטרם יכריעו שופטי בית המשפט העליון בסוגיית הגירוש הכפוי שמבקשת המדינה להחיל, הם יקדישו תשומת לב מרבית לאופן התנהלותה הנוכחי של ישראל ולהפרות זכויות האדם שהיא מבצעת תחת המעטה של "חיסיון ראש הממשלה".

אורגל היא חברת הוועד המנהל של המרכז לקהילה האפריקאית בירושלים; קוק־אביבי היא פעילת זכויות אדם

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3125615