ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

פרשנות || חרף העדויות הקשות מהחבל: רוב המוחזקים בחולות מדארפור

תאריך: 13.2.15 מקור: הארץ, אילן ליאור

שבע שנים חלפו מאז החליט ראש הממשלה אהוד אולמרט להעניק מעמד תושב ארעי ל-498 יוצאי חבל דארפור בסודן, בהתאם להמלצת נציבות האו"ם לפליטים. בשבע השנים האלה השתנה יחסה של ישראל אל מבקשי המקלט מדארפור מקצה לקצה. המדינה הקשיחה בהדרגה את יחסה אליהם וצמצמה משמעותית את זכויותיהם. מי שהוגדרו אז פליטים בידי אולמרט בנאום במליאת הכנסת, מכונים היום מסתננים ומהגרי עבודה בידי הממשלה. במקום לקבל מעמד המאפשר להם להתגורר ולעבוד בישראל עד לשיפור המצב בסודאן, מפעילה המדינה לחץ כבד על יוצאי דארפור לשוב לארצם ואף מגבילה את חירותם.

המדינה מבחינה בין אזרחי אריתריאה, המהווים רוב של מבקשי המקלט בישראל, לבין אזרחי סודאן ובהם יוצאי חבל דארפור. את האריתראים ישראל אינה מגרשת בשל הסכנה בארצם. לעומת זאת, טוענת המדינה כי הדבר היחיד המונע את גירושם של הסודאנים הוא היעדר יחסים בין המדינות. "נתינים של הרפובליקה של סודאן שהסתננו לישראל אכן אינם יכולים להיות מורחקים ישירות למדינת מוצאם לעת הזו, אולם הדבר אינו נובע מהכרה במדינה זו כמדינת משבר", נכתב בתשובת המדינה לבג"ץ לפני שבועיים. "הימנעותה של מדינת ישראל בשנים האחרונות מלבצע החזרות ישירות לצפון סודאן נובעת בעיקרה מהקושי המעשי לבצע החזרות שכאלה, בשל היעדר יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לרפובליקה של סודאן, וממילא בשל היעדר תקשורת עם הרשויות במדינה זו".

על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, כ–19% מה"מסתננים" ששוהים היום בישראל הם אזרחי סודאן — כ–9,000 בני אדם — רובם המכריע יוצאי חבל דארפור. למרות זאת, הם מהווים כ–75% מהמוחזקים במתקן חולות. יותר מ–1,500 סודאנים, רובם המכריע יוצאי דארפור, נשלחו למתקן המבודד בנגב. הנתונים האלה אינם תוצאה של יד המקרה. מטרתו העיקרית של מתקן חולות, כפי שהצהירה גם המדינה, היא לעודד את מבקשי המקלט לעזוב את ישראל, או בלשונם של ארגוני זכויות האדם "לשבור את רוחם". אזרחי סודאן הם הקבוצה עליה מבקשת המדינה להפעיל לחץ. והלחץ הזה עובד. חרף החששות והסכנה האורבת להם בארצם, אלפים התייאשו בשנה החולפת ועלו על מטוס למדינת מעבר וממנה בחזרה לחרטום, בירת סודאן.

מה עלה בגורלם של השבים לסודאן? המידע מועט וחלקי. הקשר עם רובם נותק ועקבותיהם נעלמו. על פי דיווחים מחרטום, רבים נחקרו עוד בנמל התעופה בידי השלטונות, שחרף הניסיונות לטשטש זאת, ידעו כי באו מישראל. לארגוני זכויות האדם ולפעילים המסייעים למבקשי המקלט הגיעו גם עדויות על כליאה ועינויים של אחדים מהחוזרים לארצם ומעקב של השלטונות אחר אלה ששוחררו. חלק ממבקשי המקלט, התברר, נמלטו מסודאן שוב. רבים מאלה שמוחזקים עדיין בחולות מבהירים שיעדיפו להינמק בכלא הישראלי מאשר לשוב לארצם תחת השלטון הנוכחי. לדבריהם, עבור רבים חזרה לסודאן משולה לגזר דין מוות.

המדינה אינה מתייחסת לדיווחים האלה. גם לא לעמדות של מדינות מערביות אחרות, ובראשן ארצות הברית ובריטניה, הקובעות כי בדארפור יש הפרות חמורות של זכויות אדם ומסוכן לשלוח את הנמלטים מהחבל בחזרה לסודאן. עמדתה של ישראל עקבית. "הם מהגרי עבודה, לא פליטים", אומרים שוב נציגי הפרקליטות ורשות האוכלוסין וההגירה.

מצד שני, המדינה אינה דוחה את בקשות המקלט של יוצאי דארפור. למעשה, היא כלל אינה בודקת אותן. מאות יוצאי דארפור הגישו בקשות מקלט בישראל. רבים מהם עשו זאת לפני שנה ואף שנתיים. ככל הידוע, עד היום אף אחד מהם לא קיבל תשובה — חיובית או שלילית. המדינה מעדיפה להתעלם מהבקשות, להצר את צעדיהם ולקוות שיעזבו את ישראל.

 

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2564331