ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

עצרת המונים: נגד הגירוש - בעד דרום תל אביב (24.2.18)

יותר מעשרים אלף בני אדם - אזרחים ופליטים, תושבי שכונות דרום תל אביב ואנשים מכל רחבי הארץ - הגיעו לעצרת המונים שהתקיימה בדרום תל אביב, כדי להעביר מסר ברור: תכנית הגירוש אינה למען תושבי דרום תל אביב, שסובלים מצפיפות ומהזנחה בשכונותיהם. תכנית הגירוש אינה למען אזרחי המדינה. המפגינים תבעו את עצירת מבצע הגירוש של הממשלה ויישום פתרונות אנושיים וראויים לבעיות דרום העיר ולמצוקת הפליטים, אשר יטיבו עם כולם. 

בעצרת נאמו פעילות משכונות דרום תל אביב, פעילים מקרב מבקשי המקלט בישראל ואנשי ציבור. כמו כן, הופיעו הזמרים קרולינה, עמיר לב ומירי אלוני, ומבקשי מקלט שהגיעו ממתקן חולות נשאו דברי תודה.

על הנואמים בעצרת: 

שולה קשת - נולדה בשכונת נווה שאנן להורים מקהילת אנוסי משהד באיראן, פעילה ומתגוררת בשכונה עד היום. היא בין הפעילות הבולטות בדרום תל אביב כבר שנים רבות ומובילה מאבקים רבים. מנכלי"ת תנועת "אחותי" למען נשים בישראל - תנועה פמיניסטית מזרחית. קשת היא גם בין מקימות ההתארגנות "כוח לקהילה" ו"דרום תל אביב נגד הגירוש".

זהבה אקנין - ילידת בגדד, גדלה בשכונת אבו כביר ומתגוררת בדרום תל אביב כל חייה, כיום בשכונת פלורנטין. אקנין היא פעילה ותיקה בשכונות דרום ת"א בהתארגנויות רבות כגון "מהפך" ו"כוח לקהילה". מתנדבת בגן ילדים ועם קשישים בת"א. חברת הנהלה בעמותת "אחותי למען נשים בישראל" מזה שנים רבות.

טוגוד עומר אדם - מבקש מקלט מסודן, הגיע לישראל לפני שבע שנים. הוא עזב את סודן לאחר שחברו הטוב נרצח במהלך הפגנה שאירגנו נגד המשטר. משפחתו עדיין שם. עומר למד בארץ תיכנות. כיום הוא עובד בחברת הסטארט-אפ "טונימו" ומשלים תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. עומר הוא בין הפעילים הבולטים בקרב קהילת מבקשי המקלט, והינו רכז תרבות במרכז הקהילתי "ספריית לוינסקי".

פזית רבינא  - תושבת שכונת  נווה שאנן, עיתונאית ופעילה שכונתית. לוחמת למען  צדק אורבני, בעד אחריות עירונית וממשלתית ונגד הפקרת תושבי דרום תל אביב לחסדי עמותות.

אסמאית מרהציון - מבקשת מקלט מאריתריאה, אמא לילדה, הגיעה לארץ בשנת 2011. מרהציון ברחה מאריתריאה כי נרדפה בחשד לפעילות פוליטית נגד השלטון הדיקטטורי. מרהציון היא פעילה חברתית בולטת בקהילת הפליטים בישראל. היא ניהלה במשך כמה שנים את מרכז הנשים האריתראיות בת"א, וכיום היא עובדת כמגשרת קהילתית בוועד למלחמה באיידס.

שולה מולא -  ילידת אתיופיה,  מתגוררת בירושלים, אשת חינוך ופעילה חברתית, יו"ר אגודת יהודי אתיופיה.

פרופ' סמי שלום שטרית - נולד במרוקו וגדל באשדוד. הוא משורר ואקטיביסט ותיק. בין מייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית ובית הספר "קדמה". בין ספריו: "המהפכה האשכנזית מתה", "המאבק המזרחי בישראל", ו"שירים באשדודית". כיום הוא ראש ביה"ס לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, ומתגורר באשדוד.

נאומי הדוברות/ים: 

 

שולה קשת

ערב טוב חברות וחברים, ערב טוב דרום תל אביב, ערב טוב ישראל.

אני עומדת פה בשכונת נווה שאנן, השכונה שבה נולדתי, גדלתי, למדתי, גרתי ועדיין אני גרה בה. שכונה שהייתה בית, משפחה, קהילה, קהילה שקופה, קהילה שהתפרקה, ששינתה את פניה, שהתפצלה לקהילות, שכונה של ישראל השנייה שהפכה לחצר האחורית של ישראל הראשונה. אני עומדת כאן, צועקת צעקה שמהדהדת פצע, זעם ומחאה מההתעמרות העקבית ורבת השנים של הרשויות בתושבות ותושבי דרום תל אביב, צעקה שראשיתה עוד בשנות השלושים של המאה שעברה ושנמשכת עד עצם הרגע הזה, צעקה שאוזניים ערלות בחרו לא לשמוע, שהמבט לא רצה לראות את הסיבות לה.

באוגוסט 1993, למרות המאבק שלנו, נפתחה התחנה המרכזית החדשה, הסרטן בגוף של כולנו, שסימנה את חורבן הבית השני של שכונת נווה שאנן ודרום תל אביב. הראשון החל בשנות השלושים, כשהוקמה התחנה המרכזית הישנה. במהלך השנים הממשלה והעירייה הגדילו לעשות והפכו את השכונות שלנו לאקס טריטוריה, למוקד של סחר בסמים וסחר בנשים, לגטו צפוף על ידי ניתוב עשרות אלפי אנשים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט לכאן, למרחב אלים ממילא לנשים, לילדות ולילדים, לקשישות ולקשישים. התחנה המרכזית הכי גדולה במזרח התיכון והכי מיותרת היא עסק פרטי, וההפקרות חוגגת בלי שאף אחד ייתן על כך את הדין.

הערב, לפני שבע שנים, ב-24 לפברואר 2010, נרצחה אסתר גלילי ז"ל בידי רוצח בן עוולה, כאן בנווה שאנן. יהי זכרה ברוך. הרוצח היה סודאני. הרצח המזעזע של אסתר גלילי מצטרף לעוד פשעי זוועה שהתחוללו במהלך השנים כלפי נשים, אנשים וילדים כאן בדרום תל אביב. האצבעות שלחצו על ההדק היו של ישראלים ושל לא-ישראלים, הן היו שחורות, חומות ולבנות. את האקדחים סיפקו הרשויות. דמם של הקרבנות הוא על ראשם של הפושעים ואל לנו לשים את אות הקלון של הפשעים על ראשן של קהילות שלמות ולהשתמש בזה כדי להצדיק את הגירוש. האחריות היא של ממשלת ישראל, אשר במו ידיה יצרה את המציאות הקשה בדרום תל אביב: זוהי תוצאה של הזנחה רבת שנים, ולא החלה עם הגעתם של הפליטים.  

היום אנו עומדות בפתחו של חורבן הבית השלישי שלנו, בעקבות הגירוש ההמוני של עשרות אלפי א/נשים מהקהילות המגוונות החיות בדרום תל אביב. ובתוך המערבולת האכזרית הזאת שהפכה להיות חיינו, המבט שלא רצה קודם לראות, פתאום מסתכל דרכנו. וכרגיל, הוא לא באמת רואה אותנו.

אומרים לנו שהגירוש הוא השיקום שלנו. ואני אומרת – הגירוש הוא הוספת חטא על פשע ועוד שלב בתהליך ההרס. אומרים לנו, עניי עירך קודמים למבקשי המקלט בעירך. ואני אומרת – תכל'ס, מה שקורה בשטח הוא שעשירי עירך קודמים לעניי עירך ולמבקשי המקלט בעירך. אומרים לנו שהגירוש הוא הרחקה. ואני אומרת: הרחקה היא גירוש היא גירוש היא גירוש. אומרים לנו שהגירוש עוד לפנינו – ואני אומרת שהגירוש כבר התחיל מזמן. אומרים לנו שהגירוש יתחיל באפריל – ואני אומרת שחג הפסח, הוא חג החירות, יוכתם בחרפת הגירוש. אומרים לנו שהגירוש הוא של מסתננים. ואני אומרת שהגירוש הוא גם של מבקשי מקלט רבים, ולא תסגיר עבד אל אדוניו.

ומי שאומר שבזה מסתיים הגירוש, טועה ומטעה. הגירוש הוא גם של מאות משפחות מזרחיות משכונות דרום תל אביב, כי טייקוני הנדל"ן קודמים. אומרים לנו שדרום תל אביב בעד הגירוש. ואני אומרת: דרום תל אביב נגד הגירוש – דרום תל אביב בעד מדיניות הגירה ראויה – דרום תל אביב בעד פיזור וקליטת פליטים בכל רחבי הארץ – דרום תל אביב בעד שיקום – בעד דיור ציבורי - בעד תעסוקה –  בעד מערכת חינוך ראויה – בעד מרכזי תרבות משלנו - בעד חיים בכבוד לכולנו.

מישהו שומע אותנו? מישהו רואה?

גבעת עמל - שיר של המשורר אלי אליהו

וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת חַסְרֵי הַיֶּשַׁע

וְאֶת הַמְּגֹרָשִׁים מִבֵּיתָם וְיָדַעְתִּי

כִּי לִפְעָמִים הַחֹק הוּא הַפֶּשַׁע

וְלֹא כָּל הַשָּׁפוּךְ הוּא דָּם.

וְרָאִיתִי אֵיךְ בְּעֶצֶב קָם בַּיִת

וְאֵיךְ בְּעֶצֶב אֵינֶנּוּ, וְאֵיךְ יַלְבִּינוּ

הַלְּבֵנִים הַלָּלוּ אֶת פָּנֵינוּ.

וְיָדַעְתִּי כִּי עוֹד תָּבוֹא נִקְמַת

הַקּוֹמוֹת הָאֵלֶּה עָלֵינוּ. כִּי עַד

מָתַי יִסְעַד הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ

בִּבְשַׂר הַחַלָּשִׁים מִמֶּנּוּ.

זהבה אקנין

ערב טוב ושבוע טוב לכל מי שנוכח כאן.

קוראים לי זהבה אקנין, תושבת פלורנטין.

אני מאושרת להיות תושבת דרום תל אביב יותר מ-50 שנה.

גידלתי את שני ילדי בשכונה ואני גרה עם בעלי בדמי מפתח, ועד היום הדירה לא שלי.

כל דייר שחי בדירת דמי מפתח, חי כל חייו בפחד מפינוי.

גדלתי בשכונת אבו כביר.

שם יש היום אנשים שמנסים להוציא אותם מהבית שבו הם חיים כבר חמישים שנה, הם בסכנת גירוש - הם יישארו ללא קורת גג.

לכן אני יכולה להבין את מצוקת הגירוש של מבקשי המקלט.

 

שכונות דרום תל אביב לא היו מסודרות ומאורגנות.

איכות החיים לא טובה.

אין גינות לילדים, אין ירק, אין מתנ"סים, אין טיפות חלב, אין בית מרקחת של קופת חולים, אין בנק או דואר - וכל זה לפני שהגיעו הפליטים.

כיום ילדינו, שנולדו בדרום תל אביב, נאלצים לעזוב את העיר, כי יוקר המחיה הורג אותנו.

קשיי החיים שלנו לא התחילו עם הגעת מבקשי המקלט.

להורים שלנו לא היה בית, לנו אין בית, לילדים שלנו אין וכנראה גם לנכדים שלנו לא יהיה בית.

במקום שראש העיר וראש הממשלה ידאגו לתושבי דרום העיר, הם מקימים פה מגדלים חדשים, עם דירות חדשות במיליוני שקלים,  ומי יכול להרשות לעצמו לקנות בית?

השבוע התחילה הממשלה לשים מבקשי מקלט בכלא לכל החיים.

למה הם צריכים לשבת בכלא?

למה צריך לשים בכלא אנשים שברחו ממלחמות?

אני מכירה אישית נשים וילדים פליטים, משפחות, שגם הם כמוני חיים בתנאי קיום קשים.

בעבר פחדתי ללכת ברחוב, ולא בגלל מבקשי המקלט, אלא כיוון שהיה חושך בשכונה, ריק מאנשים ולא טיפלו במה שצריך.

גירוש מבקשי המקלט לא יפתור את הבעיות בשכונה.

צריך לעזור לכל השכבות באוכלוסייה בלי הבדלים - המצוקה קיימת אצל כל האנשים.

אני קוראת מכאן לממשלת ישראל – אל תבטיחי לנו הבטחות ריקות, אל תשקרי לנו שיהיה כאן גן עדן אחרי הגירוש.

אסור לגרש פליטים, אסור לגרש אותנו מהשכונות.

שיהיה לנו בשורות טובות ושבוע טוב לכולנו.

 
טוגוד עומר אדם

קוראים לי טוגוד. אני מבקש מקלט מסודן.

אני סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, עובד כמתכנת בחברת הייטק.

אני כל כך מתרגש לדבר פה בפניכם.

לפני 7 שנים, כשהייתי סטודנט בסודן, לא חלמתי שאעמוד יום אחד על במה כזו בארץ זרה ואדבר מול אלפי אנשים.

 

חשוב לי להגיד דבר ראשון:

באמת שאנחנו לא בחרנו להגיע לכאן לדרום תל אביב.

לא מחלקים מפות לרחוב לוינסקי במדבר בסיני - אני מבטיח לכם את זה.

הסיבה שהמון מבקשי מקלט נמצאים בדרום תל אביב זה שבזמן שהגיעו אנשים בגבול, פשוט שמו אותם על אוטובוסים והורידו אותם פה.

 

אני חי פה בדרום תל אביב, אני פעיל בקהילה שלי,

אני רואה מה קורה כאן.

 

הקושי בחיים בדרום בתל אביב.

באמת צפוף כאן.

הרבה מבקשי מקלט מסתובבים עם סיפור חיים קשה מאוד, אנשים פגועים, שאין להם עזרה.

ואתם, התושבים של דרום תל אביב רואים את זה יום יום וזה קשה, וזה מכעיס.

אני מבין את זה. אבל כולנו קרבנות בסיפור הזה.

התושבים הוותיקים הישראלים, ואנחנו מבקשי המקלט.

אנחנו כולנו חיים בקהילה אחת.  וכל הזמן מנסים לגרום לנו לפחד אחד מהשני.

אני רוצה לומר עכשיו משהו ישר לשכנים שלי משכונת שפירא שנמצאים פה היום:

אני יודע שאתם לא רוצים שיגרשו אותי מפה. אני יודע שאתם לא רוצים שיקרה לי משהו רע.

 

אנשי דרום תל אביב שנמצאים פה היום יודעים שמה שמספרים בתקשורת זה לא המציאות.

האנשים המפחידים האפריקאים שמראים בטלוויזיה מגינת לוינסקי אלו בני אדם אמיתיים.

הם לא מסוכנים. הם לא פושעים. אלו אנשים שנשארו לבד בעולם.

הם אנשים שצריכים עזרה.

 

כל אחד מאיתנו, מבקשי המקלט, חי כמו על קצה של צוק.

חיים עם כאב מהעבר וזיכרונות של בית שנהרס, ומשפחה, ושל אנשים שמתו, זיכרונות של התעללות ואלימות ושל מלחמת הישרדות בלתי פוסקת.

קשה להרגיש מוגן בישראל היום. אתה מפחד כל הזמן.

אתה מפחד שישלחו אותך לכלא במדבר. אתה מפחד שיעצרו אותך ברחוב.

אתה מפחד מה יקרה אם תצטרך רופא.

אתה מפחד איך תאכיל את הילדים שלך, עכשיו שלוקחים לך 20 אחוז מהמשכורת, למרות שאתה משלם מסים גבוהים.

 

ועכשיו הפחד הגדול מכולם. הגירוש. ואתה שואל את עצמך:

לאן יכריחו אותך ללכת ואיך לעזאזל אתה תשרוד.

איך תשרוד את החיים במדינות שלא רוצות אותך, ששולחות אותך הלאה לעוד מסע.

איך לעזאזל תמצא את הכוח שוב פעם לשרוד את המיליציות ואת המבריחים ואת המדבר ועוד פעם אונס ועוד מחנות עינויים.

מאיפה מוצאים את הכוח לעשות את הכל עוד פעם ולצאת בחיים.

 

אבל יש גם הרבה תקווה. אתם פה נותנים לי תקווה וכוח.

אנשים כמו שולה קשת וזהבה אקנין נותנים לי תקווה.

אתם אלה שבוחרים לעמוד לצידי למרות המחיר שאתם משלמים.

ובזכותכם יש לי אמון בציבור הישראלי ובחברה הישראלית ובלב היהודי.

 
שולה מולא

"שמי שולה מולא. עליתי מאתיופיה במסע רגלי מסוכן דרך סודאן ב-1984. אני הגשמתי חלום ארוך-שנים של אבותיי ואמהותיי להגיע לירושלים. כלומר, לארץ ישראל. התבגרתי כאן, נישאתי לאשר, ונולדו לנו ארבעה ילדים חומים. כלומר, שחורים.

הסיפור של מבקשי המקלט מהווה את אחד המראות הקשות עבורנו. עבורנו, האנשים השחורים במדינה. עבורנו, גם החברה כולה. האופן בו מטפלים בנושא חושף בצורה קשה את העמדות הגזעניות של המנהיגים שלנו. חושף את חוסר היושר המשווע שלהם.

אני רוצה להדגים דרך שלוש נקודות.

האחת, אנחנו "מגרשים"? אנחנו לא מגרשים, אלא "עורכים מבצע החזרה הביתה", אמר דרעי, שר הפנים שלנו, בלי להתבלבל. הביתה?! רואנדה זה ביתם?! אוגנדה היא ביתם?! הבתים שלהם אריתריאה וסודאן. הם נמלטו על נפשם, משם. אז מה הקשר שלהם לשתי "המדינות השלישיות" האלה? אני אגיד לכם. שום קשר, מלבד קשר אחד: אלו הן מדינות אפריקה. ההתייחסות ליבשת אפריקה, ליבשת שלמה כאל גוש אחד, מספרת על הבורות ועל הגזענות מהסוג הפשוט והקשה. הרי הכללה היא אחד היסודות של הגזענות.

הנקודה השנייה קשורה למדיניות של ישראל ביחס ל"אורחים" לבנים, ו"אורחים" שחורים. הנתונים הרשמיים של המדינה מלמדים, שישנם כתשעים אלף תיירים בהירי-עור, לבנים, ללא אשרה בתוקף. עבורם, לא הקימו מתקן כליאה. לא זורקים אותם ל"סהרונים". לא מכנים אותם "מסתננים". לא אומרים שכולם פושעים. וגם לא שולחים אותם כמטבע עובר לסוחר, למדינות בהן אין להם אזרחות, או כל מעמד רשמי אחר. לעומתם, מבקשי המקלט, השחורים, חווים על בשרם בדיוק את כל אלה.

הנקודה השלישית הינה הדמוניזציה שעושים נגדם חלק מהמנהיגות. אומרים עליהם דברים איומים. אין לי צורך לחזור על השקרים וההגזמות. מרשים לעצמם לקרוא להם "סרטן בגוף האומה". אנחנו זוכרים, כולנו זוכרים משפטים דומים מתקופות חשוכות אחרות, רחמנא ליצלן. הם מאשימים את מבקשי המקלט בבעיות של דרום תל אביב, בזמן שהם, כלומר המדינה בעצמה, מתעלמת מבעיות אלו כבר עשרות שנים. הם יצרו את ההזנחה הפושעת של דרום תל אביב, לפני שהיה כאן מבקש מקלט אחד מאפריקה. הם.

הם, כמו ששמעתם קודם, שלחו את מבקשי המקלט לדרום תל אביב. באטימות ליבם, אפילו אשרת עבודה הם לא נתנו. סיפרו לנו שקרים, ועשו לציבור דמוניזציה של האנשים האלה. הם הכניסו לציבור פחד ושנאה. איך לומר, שחורפוביה. מפחידים את הציבור. מסיתים את הציבור. כדי שיאטום את ליבו ויעצום את עיניו, בזמן שתכנית אכזרית יוצאת אל הפועל: גירוש בני אדם אל מותם. לא "מסתננים". הם בני אדם!

אנחנו השחורים חשים יום-יום את התשוקה של ישראל להיות לבנה. היא רוצה להיות לבנה. אם זה על-ידי הגבלת העלייה שלנו לאורך כל עשרות השנים, ואם זה על-ידי התעללות שוטרים בנערים שלנו, ואם זה על-ידי הפנייה של הילדים שלנו למוסדות נחותים, קשים, של המדינה. אנחנו יודעים, אנחנו יודעים היטב, כיצד הם מתעללים באנשים לפי צפיפות פיגמנטים. או כמו שהשיר של פאט פארקר אומר: "אם אתה לבן - זה מצוין. אם אתה חום - לא נורא, זה כלום. אם אתה שחור - תחזור לחור."

כן, "תחזור לחור", זה מה שהמנהיגים שלנו מצווים על מבקשי המקלט. אנשים, שכל בקשתם היא מקלט. לא בית, לא מדינה, אלא מקום זמני להיות בו, רק עד יעבור זעם. אנחנו, כולנו כאן, ישראלים, לבנים, חומים, ושחורים, התאספנו כאן כדי לזעוק את זעקתם - למקלט. אנחנו כאן. אנחנו כאן, כולנו כאן, כדי לזעוק את הדרישה שלנו להיות שפויים, להיות אנושיים, להיות בני אדם.

פזית רבינא

שלום חברים,

שמי פזית רבינא, אני תושבת דרום תל אביב.

נווה שאנן זו השכונה שלי. פה ברחובות האלה הסתובב אבא שלי, איש לח״י שלחם בבריטים. ואמא שלי, כעובדת סוציאלית צעירה טפלה באנשי התחנה המרכזית הישנה כבר לפני שנים רבות מאד.

ואני אומרת:

תכנית הגירוש - לא בשמי.

אני לא בקשתי את זה. אנחנו לא רוצים את זה.

דרום תל אביב הוזנחה בשיטתיות לאורך שנים על ידי העירייה והממשלה,  הרבה לפני שהופיעו הזרים.

העוני, הפשע, הלכלוך, ההזנחה - היו פה קודם.

זו המדינה ששלחה את הזרים באוטובוסים ושמה אותם על סף ביתנו.

היה לה נוח. לא חשבו עלינו. גם היום לא חושבים עלינו. על סבלנו.

אנחנו אומרים: לא לתכנית הגירוש.

לא לסודיות המגוחכת,  מה אתם מסתירים שם?

מיליארד שקל של תכנית הגירוש.

תנו מיליארד שקל לדרום תל אביב ולא לתכנית הגירוש. אנחנו כבר נסתדר.

לא לגירוש - בעד דרום תל אביב.

לא לשחיתות, לקומבינות ולרשעות.

לא  לחוזה ל-24 שנים למי שמזניח את התחנה כבר שנים.

40 מיליון שקל לשנה, ל-24 שנים

השתגעתם?

24 שנים, רבע מאה, זה עוד מיליארד שקל.

עד אז יהיו רכבות פלזמה ומכוניות מעופפות - אבל אתם תמשיכו לשפוך את כספי המיסים שלנו על מפלצת הבטון?

שר התחבורה - מה אתה חושב לעצמך?

ראש עיריית תל אביב - איפה היית כל השנים? אתה בעד פינוי התחנה. אז תשתמש בסמכויות שלך. אתה הרגולטור? למה אתה לא שם כל יום מאה פקחים על התחנה, שהפכה למשתנה הגדולה במזרח התיכון. כשאתה רוצה לפעול בכוח אתה עושה את זה בלי בעיה. פתאום אתה לא יכול?

אתה ראש עיר או משת"פ? יש לך אחריות. במקום לטפל בדרום תל אביב, הזנחת. במקום לתת שירותי רווחה מתקדמים, הסרת אחריות מעל שירותים עירוניים והעברת אותן לעמותות. הרשית לעמותות לחלק לנזקקים שאריות מזון מאולמי אירועים במקום לדאוג לשירות עירוני לאוכל חם עד הבית לקשישים ונזקקים.

לתושבי דרום תל אביב, חברי לשכונה האהובים, אני אומרת:

תחזיקו מעמד. לא במקרה מתעמרים בדרום תל אביב.

אנחנו הלב האמיתי הפועם של תל אביב.

אנחנו הווילאג'.

עתודת הנדל"ן המניב הכי מגניבה שיש. בכל מקום אחר בעולם היינו פנינת תיירות.

במקום זה, עושים לכאן סיורי פשע ומציצנות.

תכנית הגירוש היא רק שלב בדרך לניקוי השטח עבור כרישי הנדל"ן, שחושפים שיניים  וכבר ממתינים.

רוצים לבנות פה מגדלים, למחוק את ההיסטוריה שממנה צמחה תל אביב. לא ניתן. לא ניתן לתהליכי ג'נטריפיקציה לדחוק מכאן את התושבים המקורי , האותנטיים של דרום תל אביב.

לא עוד.

השחיתות לא תעבור.

לא לגירוש - כן לדרום תל אביב.

אסמאית מרהציון

ערב טוב אחים שלי

ערב טוב אחיות שלי

אתם מדהימים, אנחנו ננצח, הגירוש לא יעבור

 

אני אסמאית, אני בת 28, ברחתי מאריתריאה.

כשהגעתי לישראל עבדתי בניקיון בבית ספר בחיפה.

היו כמה ילדים שהיו קוראים לי שחורה ומציקים לי כל הזמן.

יום אחד המורה ביקש ממני לדבר איתם ולספר להם את הסיפור שלי.

סיפרתי להם מי אני ומאיפה באתי ולמה אני בישראל.

הם הפסיקו להציק ונתנו לי כבוד גדול.

אני קיבלתי מהילדים האלו מתנה גדולה בחיים.

הם עזרו לי להבין שלקול שלי יש משמעות.

שהקול שלי יכול לשנות.

ולא רק הקול שלי, הקול של כולנו.

 

כשמכירים מישהו פנים אל פנים, לא מהמדיה, לא מהפוליטיקה, אלא מהבן אדם, בעצמו, אז מבינים  - אין דבר כזה אנשים רעים.

ככה זה גם פה בדרום תל אביב.

אנחנו חיים פה יום יום ביחד. אתם הישראלים ואנחנו מבקשי המקלט.

ואנחנו כל יום מסתכלים אחד לשני בעיניים.

ולקול שלנו יש כוח גדול.  

תקשיבו גם לקול של מי לא יכולות לדבר.

תקשיבו לנשים מהקהילה שלי.

נשים גיבורות  - נשים שפגעו להן בגוף ובנפש הכי עמוק שאפשר.  

 

אומרים לנו שאנחנו גנבנו גבול.

לנו גנבו את הגוף ואת הנשמה.

ועכשיו הכל יקרה עוד פעם?

עוד פעם לחזור לסוחרי אדם?

לאנשים שאנסו אותנו?

שרק מחכים לקחת מאיתנו את הגוף שלנו עוד פעם?  

אני חושבת על עצמי ועל האחיות שלי בקהילה.

אנחנו לא ישנות בלילה.

אנחנו רועדות מפחד על הילדים שלנו.

כל אמא וכל אבא שנמצאים פה היום, ולא משנה אם הוא ישראלי או אריתראי

יכולים  להבין על מה אני מדברת ולהרגיש את הפחד הזה בעצמות שלו.

אני יודעת שאתם פה כי אתם לא תתנו לזה לקרות.

כי אתם מבינים שבן אדם זה בן אדם.

כי אתם מסתכלים בעיניים שלנו.

יש לנו פה הרבה כוח.

להיות אישה פליטה זה קשה אבל זה גם כוח.

להיות אישה זה כוח.

ואני מסתכלת על הנשים על הבמה היום ואני מרגישה שאנחנו חזקות ביחד.

אני רוצה להגיד תודה לכל אחד מכם מכל הלב שלי. תמשיכו להיות איתנו.

סמי שלום שטרית

ערב טוב.

אני נרגש ושמח להיות יחד אתכם כאן היום.

יש כאן חשמל טוב באוויר.

חשמל טוב זה כוח.

בואו לא ניתן לו להתפזר.

 

אני מבקש לקרוא שיר קצר שלי:

פריחה שם יפה

כשנולדה פרחיה בדארלבידה

קרתה אותה אימה פריחה

שיהיו חיה מלאים שמחה.

פריחה שם יפה אמרה.

פריחה שם יפה.

 

כן,

פריחה שם יפה.

אבל גם פאבין שם יפה

אלה שם יפה

הלן שם יפה

סזונה שם יפה

מארים שם יפה

פטימה שם יפה

אודרו שם יפה

נדיה שם יפה

אברר שם יפה

חיבה שם יפה

ג׳וייס שם יפה

אנג׳לינה שם יפה

אבראר שם יפה

 

כן, וגם יונאס שם יפה

ואיזיאס שם יפה

מבראטו שם יפה

ט׳ספאי שם יפה

דאוויט שם יפה

עלי שם יפה

עמנואל שם יפה

סולימן שם יפה

קלינטון שם יפה

עבדו שם יפה

איברהים שם יפה

 

כן, פריחה שם יפה

וגם סאלמה שם יפה

למלם שם יפה

זולא שם יפה

ג׳מילה שם יפה

שרה שם יפה

ווינטה שם יפה

וסופייה שם יפה.

 

כולם נשים ואנשים יפים.

לכולם מגיע מקום תחת השמש.

לכולם מגיע לשמוח.

לכולם מגיע לישון בלילה בלי פחד הגירוש.

גם לתושבי דרום תל-אביב מגיע לשמוח.

גם תושבי תל-אביב רוצים מקום תחת השמש.

גם תושבי תל-אביב רוצים לישון בלילה בלי פחד הגירוש והנישול.

אנו פונים לאחינו הישראלים הליברלים הדמוקרטים,

החיים בשכונות ובישובים ששפר עליהם מזלם -

בואו נאבק ביחד נגד גירוש מבקשי המקלט, אבל גם נגד שאר הגירושים מדרום תל-אביב.

בואו נאבק גם בעד עתידם של תושבי דרום תל-אביב ותושבי עיירות הפיתוח.

 

בואו נתכנן יחד את קליטתם המסודרת של מבקשי המקלט כתושבי קבע.

בואו לחלוק בנטל יחד עם תושבי דרום תל-אביב וישובים מוחלשים אחרים.

בואו נגיש תכנית חירום לממשלת ישראל לביטול הגירוש והכנת תכנית קליטה ויישוב מוצלחת של כל מבקשי המקלט אשר כבר חיים בתוכנו. בדיוק כמו כל תכנית קליטה של מהגרים יהודים או מתיהדים. כולל תנאי עבודה ושכר, לימודי עברית, חינוך, בריאות, סיוע בדיור ועוד. כן, חבילת קליטה מלאה. כבר עשינו את זה פעמים רבות. קראנו לזה עליה.

אנחנו קוראים לכל ארגוני העלייה היהודים בעולם להצטרף ליוזמת הקליטה ההיסטורית הזאת.

זכרו מאין באנו.

זכרו את הרוע שסבלתם כפליטים.

אבל זכרו גם את החסד שעשו עמנו רבים בכל רחבי תבל.

כן, היה גם לא מעט חסד.

בואו נדבק בחסד ונלמד ממנו, עכשיו כשאנחנו יכולים להחזיר ולתת.

בואו נעמוד מאוחדים למנוע את החרפה היהודית הזאת.

למנוע את הקטסטרופה האנושית הזאת.

כי אנחנו חייבים להיות נגד כל גירוש.

נגד כל עקירה.

נגד כל הרס.

נגד כל חורבן.

נגד כל גזענות.

 

אל תעמדו מנגד ותגידו זה לא ענייני.

זה העניין שלי כאדם.

זה העניין שלי כיהודי.

זה העניין שלי כישראלי.

זה העניין שלי כצפון אפריקאי.

זה העניין שלי כמזרחי.

זה העניין שלי כאומן.

זה העניין שלי כמורה.

זה העניין שלי כחפץ חיים.

זה העניין שלי כרודף צדק ושלום.

 

ואסיים בפסוקים מתהלים:

מי האיש החפץ חיים,

אוהב ימים

אוהב ימים לראות טוב.

 

נצור לשונך מרע

ושפתיך מדבר מרמה

סור מרע, עשה טוב

בקש שלום ורדפהו.

 

We shall overcome!

today!