ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

על הרצפה, גוססים משחפת: קולות ממתקני המעצר לפליטים בלוב

תאריך: 7.6.19 מקור: תמר ברס, הארץ

שבע בערב, שעון לוב. הטלפון הסלולרי של קידאנה מצלצל. הוא נמצא באולם כלא ענק שבו 744 גברים, נשים וילדים, הישנים בצפיפות. הוא מספר שהם שמרו על הטלפונים שלהם בקנאות כי חיכו לטלפון מעיתונאי שיתעניין במצבם, ולשם כך החביאו את המכשירים ב"כל מיני מקומות לא שגרתיים", לדבריו. 

לפני כחודש צילמו את עצמם קוראים לעזרה. בסרטון, שהפך ויראלי ברשתות החברתיות, מופיעים מאות בני אדם במראה שלדי כשהם מרימים ידיים וצועקים במחאה. כתגובה להפצתו איים עליהם מנהל הכלא שימצא ויחרים את הטלפונים שהם מחביאים, סגר את כל ברזי המים ונעל אותם באולם. מאז עבר כמעט חודש, והם לא רואים אור שמש. לדברי קידאנה, "חברים בטריפולי מטעינים לנו את החבילה, וכך אנחנו ממשיכים לעדכן את מי שאפשר לגבי מה שקורה כאן". הוא ומאות הכלואים האחרים הם אפריקאים שרצו להימלט לאירופה, נלכדו ומצאו את עצמם במתקן המעצר זינתן הידוע לשמצה שבצפון־מערב לוב.

מאז הם צילמו כמה סרטונים נוספים. אחד מהם הראה ערימת אשפה בגובה מטר, נרקבת בקצה החדר, עם הררי רימה ותולעים שכבר השתלטו על הרצפה. לצד התולעים גוססים בני אדם, חלקם הגדול משחפת. מנהל הכלא מגביל את כניסת ארגוני סיוע למקום, והם אינם זוכים לאספקת תרופות סדירה. 22 בני אדם מתו בחצי שנה האחרונה בלבד, מרעב וממחלות. גם אספקת המים אינה סדירה, בשל המנהל. פעם אחת הוא סגר את הברזים לארבעה ימים רצופים. היושבים בתא ניסו להשיג מים בכל דרך אפשרית, וכבר החלו לשתות מי אסלה.

לא הרחק מקידאנה יושב מברטו, שמסתיר גם הוא מכשיר סלולרי. הוא שולח תמונות של אולם עמוס לעייפה באנשים. חלקם מצאו פינה פנויה בשירותים, כשראשם נושק לאסלה. "אין לנו מקום לזוז", הוא מספר, "אנחנו לא עושים כלום כל היום, וגם הדיבורים פחתו. אנשים פשוט מתפללים, ישנים, בוהים בחלל. זהו. היו כאלה שהשתגעו מחוסר מעש, לא הצליחו להירדם והתחילו לדבר לעצמם ולהשתולל. היינו צריכים לקשור להם את הידיים והרגליים". הוא מוסיף כי אחד הפליטים בזינתן, רק בן 16, נמצא במצב הזה.

 

לא רואים אור יום

לוב משמשת כבר שנים תחנת מעבר לפליטים מאריתריאה, סומליה, סודאן ושאר מדינות אפריקה. הם בורחים לאירופה. הספינות הרעועות והצפופות, הנהוגות בידי מבריחים ולעתים נתקעות או טובעות בלב ים, הפכו סמל למשבר הפליטים. במדינות אירופה ההולכות ומקצינות היתה קריאה לנקוט אמצעים תקיפים יותר כלפי זרם הפליטים, שהביאה לחקיקת חוקים שמקשים על ההגירה. באיטליה, למשל, חילוץ פליטים מהים והבאתם לחופיה הפכו לבלתי חוקיים, ומחלצים נשפטו והואשמו בסחר בבני אדם. מאז 2017, מספק האיחוד האירופי מימון ואמצעים מתוחכמים למשמר החופים הלובי, כדי שאנשיו ילכדו ספינות פליטים בלב ים ויחזירו אותן ללוב. שם נשלחים הפליטים למתקני מעצר.

מאז 2014 מתמודדת לוב עם מלחמת אזרחים בין ממשלת טוברוק השולטת במזרח המדינה לבין הממשלה בבירה טריפולי. הממשלה במזרח מגובה על ידי מיליציות "הצבא הלאומי" בראשות הגנרל חליפה חפתר, ואילו "ממשלת ההסכמה הלאומית" (GNA) בטריפולי מגובה על ידי מיליציות הקשורות אליה וזוכה ללגיטימציה בינלאומית. מאז תחילת 2019, כוחותיו של חפתר כובשים אזורים שונים במערב ומתקדמים לכיוון טריפולי. המצב הביטחוני הרעוע לא השפיע על ההסכמים בין האיחוד האירופי לבין לוב, והפליטים האפריקאים עדיין מוחזרים לחופי המדינה. כיום, כ–6,000 פליטים שוהים במתקני המעצר של לוב.

עם התגברות הדיווחים על מצבם הקשה נעשו כמה מבצעי חילוץ, שכללו רק מעטים מכלל היושבים במתקנים. חלק מהפליטים הועברו לניז'ר, שם היו אמורים להמתין להעברתם ליישובי קבע, אך החילוצים הופסקו משום שלא נמצאו להם "תקנים" ליישוב מחדש במדינות אירופה. באפריל תקף הצבא הלאומי בטריפולי, והביא את נציבות האו"ם לפליטים לחדש את הפינויים ממחנות המעצר. 163 פליטים פונו אז לניז'ר, ולפני שבוע פונו 149 פליטים נוספים ממתקני המעצר זינתן וזאוויה לאיטליה.

 

ג'מאל כלוא בזאווייה, הוא מתכתב אתי ונאלץ לנטוש את השיחה בתחילתה. בדיוק הגיעה הארוחה היחידה ביום, שעליה הוא אינו יכול לוותר. כשהוא חוזר, הוא שולח תמונה של שבעה אנשים מתנפלים בידיהם על קערת פסטה אחת, כלומר כחופן ליום לכל אחד מהם. גם המעט הזה אינו מגיע מהכלא — שלא סיפק להם פירור מאז הגיעו לשם — אלא מעמותה מקומית. "גם המים לא נקיים", אומר ג'מאל, "הם תמיד מגיעים בצבע חום, מי בוץ".

הוא חי עם 550 אסירים בתא, 25 מהם חולים בשחפת. התנאים לא שונים בהרבה מאלו שבזינתן, למעט העובדה שמנהל הכלא נותן להם לצאת לחצר. בזה מסתיימת החמלה. "הוא מכור לחומים (סמים, ת"ב), ואין לו בעיה לקחת אותם מולנו", אומר ג'מאל. "הוא מקבל אותם מהחברים שלו, סוחרי סמים וסוחרים בבני אדם. לפני כמה ימים בא לכאן אחד מחבריו, סוחר בבני אדם, סקר אותנו והלך".

האסירים חוששים שימכרו גם אותם. רבים מהם נפלו בפח: מי שהציגו את עצמם כמבריחים לקחו את כספם והבטיחו שיעבירו אותם לאירופה, אך ברגע שהפליגו או קודם לכן קראו לקרוביהם במשמר החוף, שהחזירו את הפליטים ללוב ושיכנו אותם במתקני המעצר. חלקם עברו בין כמה מבריחים כאלו. "הם אנסו את אשתי", אומר ג'מאל, "כמו שאנסו הרבה נשים פה".

מצבם של ג'מאל וחבריו טוב לאין שיעור מזה של הפליטים בתא הסמוך. "הם נעולים, לא רואים אור יום ומרביצים להם מדי יום", מספר ג'מאל, "דרשו מכל אחד 2,000 דינר (כ–1,500 דולר, ת"ב), תמורת שחרורם. לא היה להם, אז ממשיכים לענות אותם. אנחנו שומעים את הצעקות משם". חלק מהאסירים בתא נלקחו לעבודות כפייה עבור המיליציות. יום לאחר השיחה, מנהל הכלא ניתק את החשמל וגירש את כל האסירים לחצר, שם ישנו בקור ללא שמיכות. הם נאלצו להסתמך על מעט הסוללה שנותרה בטלפונים, והקשר עמם ניתק לזמן מה.

אייסייאס משלים את פערי המידע. הוא היה כלוא בזאווייה, עד שפונה לפני חודש למתקן קליטה של האו"ם בטריפולי. לפני כמה ימים הצליח להגיע לאירופה הנכספת, לאחר שהועבר ממתקן המעצר לאיטליה יחד עם 149 פליטים נוספים. הם פונו בעקבות התנאים בכלא, שנציבות הפליטים הגדירה בהודעה לתקשורת "מחרידים". היא אף קראה לפירוק מתקן הכליאה זינתן ולפינוי כל האסירים ממנו, אך לעת עתה לא נעשה כל מהלך למימוש הקריאה.

"נחמד פה", אומר אייסייאס, "אנחנו בבניין נקי, המנהל נחמד אלינו, אנחנו יכולים להסתובב חופשי". הוא הגיע ללוב לפני שנתיים, שם עבד וחסך כדי לשלם למבריחים, וקיווה כי יעזרו לו לחצות את הים לאירופה. אבל הוא לא הגיע לחוף אפילו, כי המבריחים כלאו אותו במרתף ומכרו אותו למבריח אחר, שמכר אותו למבריח שלישי. בכל פעם ששילם להם כדי לקנות את חירותו, הסוחר לקח את הכסף, "שחרר" אותו ודיווח עליו לסוחר אחר, שארב לו ותפס אותו. אחרי שנמכר מאדם לאדם וכילה את רוב כספו — 12 אלף דולר — ברח אייסייאס מהסוחר האחרון והסגיר את עצמו למשטרה. משם נלקח למתקן מעצר, לא לפני שהשוטרים שדדו את שארית כספו.

כמו פליטים רבים אחרים, הוא הועבר ממתקן מעצר אחד לשני. במתקן המעצר קסר בן־גשור שאליו הועבר לפני שהגיע לזאווייה, מצא את עצמו אייסייאס תחת אש צולבת כאשר המיליציות של הגנרל חפתר פתחו במתקפה רחבת היקף ברחבי לוב, בדרכן לטריפולי.

אחד הכוחות פשט על המתחם בזמן שהאסירים הנוצרים התפללו. הלוחמים דרשו מהם להפסיק את התפילה ולהעביר לידיהם את הטלפונים שלהם. כשהם סירבו, החיילים החלו לירות. בסרטון שהופץ ברשת ניתן לראות את היריות, כמו גם את פצועי הירי. אלו נותרו ללא טיפול רפואי ושניים מהם מתו. במתקן עין זארה, שנקלע גם הוא לקו האש, הסוהרים ברחו והשאירו את האסירים ללא אוכל ומים. התקריות הללו עוררו את תשומת לבה של התקשורת, אחרי חודשים שבהם היו האסירים נעולים במתחם.

"בשלב זה, נציבות הפליטים רצתה להעביר אותנו למתקן מעצר אחר, במקום יותר בטוח, ולא רצינו בגלל התנאים הגרועים של המתקנים", אומר אייסייאס, "לבסוף, הסכמנו לעבור לזאווייה, בתנאי שייתנו לנו להשאיר את הטלפונים ושלא ירביצו לנו". לדבריו, המנהל אכן מתיר להם להחזיק במכשירים ולא מכה אותם. "כשהוא לא מקבל את הסמים שלו הוא מקלל, מאיים ומכוון את הנשק שלו לאסירים, אבל זה נגמר בזה".

אייסייאס מספר כי משלחות מהאו"ם, שבאו למתקן לעתים רחוקות, לא הועילו. "הן היו מורכבות בעיקר מלובים שיש להם קשרי משפחה, שכנות או חברות עם מנהל הכלא, שנמצא בקשר עם המאפיות. העיירה זאווייה היא מרכז הסחר בבני אדם של לוב, אז הם לא היו יכולים לעשות הרבה. משלחות אחרות, למשל רופאים ללא גבולות, היו באות מדי פעם, אך בחלק גדול מהמקרים מחזירים אותן לאחור עוד לפני שנכנסו בשער". ביקור אחד מבחוץ עורר את תקוותו. "פעם אחת באה משלחת עם אשה זרה, כנראה אירופאית. אני אזרתי אומץ וסיכנתי את חיי כדי לגשת אליה. אמרתי לה שיש קבוצה חדשה, נעולה, שמתעללים בה. היא אמרה שתטפל בזה, אבל מאז לא קרה כלום".

כמה ימים לאחר מכן הצליח ג'מאל ליצור קשר מחדש. "דבר נורא קרה היום", הוא כותב בהודעת מסנג'ר, "כמה אנשים מהתא הנעול הצליחו לשבור את הדלת וניסו לברוח. השוטרים ירו בהם, אחד מת וארבעה נפצעו. שמו את הפצועים במתחם סגור ולא ברור מה מצבם. בגלל שהתא הסגור נפרץ, העבירו את כל יושביו לתא שלנו, ועכשיו התא צפוף עוד יותר. עכשיו במקום לשכב על הגב, אנשים שוכבים על הצד".

לדברי גיוליה טרנצ'ינה, עורכת דין לענייני הגירה, בקשות מקלט וזכויות אדם, הפועלת למען הפליטים הכלואים בלוב, זמנם הולך ואוזל. "איטליה התחייבה לקבל 300 פליטים מלוב, ובכל האיחוד האירופי הוקצבו רק 2,000 תקנים ליישוב מחדש לכל שנת 2019. נציבות הפליטים של האו"ם כבר פינתה כמה מאות פליטים וניצלה חלק מהמכסה. ככל הנראה, רוב הפליטים היושבים במתקני המעצר לא ייכללו בתוכנית הפינוי. האיחוד האירופי צריך להפסיק לממן את משמר החופים הלובי שמחזיר את הספינות ללוב. אם ממשלות אירופה לא יפנו אותם מלוב במהרה, הם ימותו מוות אטי במתקנים".

 

https://www.haaretz.co.il/news/world/africa/.premium-1.7340345