ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

סיגריות וסבונים תמורת הלשנות: מהגרים מספרים על החיים בסהרונים וקציעות

צילום: אקטיבסטילס
תאריך: 19.9.13 מקור: נורית וורגפט, הארץ

ביום שני בצהריים ניגש סוהר בכלא קציעות לחבורה של אפריקאים שישבו ליד המאהל. "הוא אמר לנו, 'תסתכלו בטלוויזיה, יש חדשות טובות בשבילכם'", סיפר אחד העצירים. לדבריו, הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים בין אגפי הכלא הענק, ששוהים בו כמעט 2,000 בני אדם, אך החדשות לא הועילו, כיוון שגם אלה שמבינים עברית התקשו להאמין. "אמרו שבית המשפט יסגור את הכלא? זה באמת נכון?" התעניין העציר. כל שעות אחר הצהריים והערב נוהלו שיחות קדחתניות מהכלא אל קרובי משפחה, חברים ופעילים של ארגוני זכויות אדם. לקראת לילה נשמעו אנחות רווחה מאופקות במאהלים של קציעות ובחדרים הקטנים בכלא סהרונים הסמוך. "עדיין קשה לנו להאמין שישחררו את כולנו", אמר העציר.

כל המרואיינים לכתבה זו שאלו וחזרו ושאלו, אם הפסיקה היא סופית. אחמד סלאח, סודני מדרפור, שוחרר לפני כחודשיים אחרי יותר משנה בכלא. “באמת סבלנו בכלא ואני דואג לחברי שנשארו שם”, אמר שלשום סלאח. הוא ועצירים אחרים, מקצתם כאלה ששוחררו לא מזמן ואחרים שעדיין בכלא, תיארו חיים של חוסר ודאות – בלי ידיעה מתי ישוחררו (אם בכלל), או אם יועלו על מטוס ויישלחו בחזרה לארצם או למדינה שלישית עלומה. הם סיפרו על מחסור במצרכים בסיסיים כמו סבון לרחצה, על קושי להגיע לארגוני סיוע, על היעדר ביקורים ועל המאמצים של הסוהרים לגייס מלשינים.

בשירות בתי הסוהר (שב”ס) דחו את הטענות ואמרו כי השירות "דואג לכל מחסורם של המוחזקים בקציעות וסהרונים והם זוכים ליחס אנושי, טיפול רפואי סדיר, לתנאים ולרגישות רבה לכל צורכיהם".

מקלחת יקרה

סבון, אומר סלאח, זו בעיה קשה, במיוחד בקיץ. "כשאני עזבתי את הכלא ההקצבה היתה שלוש חתיכות קטנות של סבון (כמו הדוגמיות שמחלקים במלונות, נ”ו) לאדם לשבוע. מי שנגמר לו, התרחץ רק במים". בשל המחסור נוצר מסחר. סלאח, שאינו מעשן, נהג להחליף את הסיגריות שקיבל (ההקצבה היא שתיים לעציר), בסבון. "כשאני יצאתי המחיר של סבון היה שתי סיגריות. יכולתי גם לקנות עוד קצת סוכר, להוסיף למה שקיבלנו".

לפני שבא לישראל חי סלאח, בן 31, עם אשתו ושלושת ילדיהם במחנה פליטים בצ'אד. במחנה הוא שימש מורה ועבד בתחנה של "רדיו דבנגה" (dabanga), תחנה מחתרתית המשדרת בלשונות המקומיות של דרפור, שממשלת חרטום הוציאה אל מחוץ לחוק. כנראה שממשלת צ'אד משתפת פעולה עם סודאן מפני שלאחר שהתגלה מיקומה של התחנה, נאסרו הוא והאיש שניהל אותה בכלא בצ'אד. רק לאחר שלושה חודשים ובהתערבות של נציבות האו"ם לפליטים, שוחרר סלאח מהכלא. שם, הוא אומר, “התנאים היו קשים באמת. אכלנו פעם ביום, לא היה מספיק מים והיו מכות. הרבה מכות”. עצם המאסר במדינה שהיתה אמורה להגן עליו ערער את ביטחונו ועם צאתו מהכלא התחיל במסע שנגמר בישראל. הוא חצה את הגבול בסיני ביוני 2012, ניצל ממטח יריות של חיילים מצרים, ומיד נכלא בקציעות ושם שהה עד שחרורו.

רוב הזמן, הוא אומר, היה באגפי האוהלים – 12 בני אדם באוהל, עשרה אוהלים באגף, שש מקלחות, שישה תאי שירותים. הוא נהג להתעורר מוקדם לתפילת הבוקר, ואחר כך קרא ושוחח עם חבריו למאהל. ארוחת הבוקר בשבע או שבע וחצי. אין לו תלונות מיוחדות על האוכל, רק על ההסדרים: הלחם מחולק בצהריים, הוא אומר, כך שבבוקר אוכלים את הלחם מאתמול.

בשב"ס, אומרים כי מדי יום מחולקים באגפים מאות כיכרות לחם או פיתות, ותמיד נותרים עודפים.

אנשים ששוחררו מהכלא אחרי סלאח אמרו שהוא לא מעודכן וכי בשל המחסור כבר אין מסחר בסבון. פ', שיצא מהכלא לפני כחודש, אומר שההקצבה אינה קבועה: "לפעמים מחלקים סבון אחד או שניים, לפעמים יותר, תלוי מי מחלק. ואם אתה בקשר טוב עם הסוהרים, אולי תקבל יותר". מה זה אומר להיות בקשר טוב? להיות מלשין, כמובן, הוא אומר. "הם פונים לאנשים ומציעים להם לספר מה קורה באגפים. למשל, אם אנחנו מארגנים שביתת רעב ומנסים לשכנע אנשים להצטרף. גם אותי ניסו לגייס. אמרו לי שיתנו לי סיגריות וכרטיסי חיוג, אם אני אספר להם על מה אנשים מדברים. אני לא מעשן אז היה לי קל לוותר, אבל יש אנשים שיש להם יותר סיגריות ויותר סבון מאשר לאחרים".

משב”ס נמסר כי יש הקפדה על אספקת מוצרי מזון, לבוש והיגיינה, לחם, סוכר, סבון, אבקת כביסה, מוצרי גילוח, בגדים ואף סיגריות. “לא מוכרות לנו תלונות מצד השוהים עצמם או מבקריהם על מחסור כלשהו”, נמסר משב”ס. “מדי שבוע מחולקים שניים־שלושה סבונים, ובעת הצורך אף מעבר לכך”.

עדותו של פ’ על ההלשנות נתמכת על ידי זו של אדם שעדיין נמצא בכלא. ידיד של אותו אדם שיכנע כמה מאלה שחתמו על טופס "עזיבה מרצון", להתחרט, ואף הביא לידיעתם של ארגוני הסיוע את הלחצים המופעלים עליהם ("177 אפריקאים עזבו את ישראל ביולי; כלוא בסהרונים: לוחצים עלינו לחתום", מאת אילן ליאור, "הארץ" 6.8). יום אחד, הוא אומר, "באו ולקחו את הידיד מהאגף והעבירו אותו, רק אותו, לאגף אחר".

פ', אריתראי בן 25, עזב את ארצו לפני שנה וארבעה חודשים. הוא חצה את הגבול לסודאן אך לא הספיק אפילו לתכנן את המשך מהלכיו. בתוך פחות מחודש הוא נחטף על ידי שוטרים סודאנים, ונמכר לקבוצה של מבריחים. הללו לקחו אותו למחנה עינויים בסיני, שם הוחזק שלושה חודשים ועל מה שעבר שם הוא מעדיף לא לדבר. "הם אמרו לי, 'או שתשיג 30 אלף דולר או שנהרוג אותך ונמכור את הכליות שלך. כך או כך נשיג את הכסף'". משפחתו המורחבת גייסה את הסכום שנדרש כדי לשחררו ולפני כשנה הוא חצה את הגבול לישראל והוכנס לכלא. חלפה כמעט שנה עד ששוחרר.

ר', אריתראית שקרוב משפחה שלה כלוא, נסעה יום אחד לבקרו. לדבריה, הוא בא לארץ לפני כמה חודשים והוא על סף שבירה. "הוא לא עבריין והוא בכלא. לא אמרו לו מתי הוא ייצא והוא פוחד שכאן הוא יגמור את החיים שלו". לכן, כשהודיעו על יום משפחות, היא לקחה יום חופש מהעבודה והתארגנה לנסיעה. "הבאתי לו כמה בגדים וסבון”, אמרה, “כי בטלפון הוא כמעט בכה על שאין לו סבון. הוא אמר לי, 'דודה, אנחנו מסריחים'".

היא ועוד קבוצה קטנה של מבקרים עשו את הדרך בתחבורה ציבורית עד לקציעות. שם בדקו את מסמכיהם והודיעו לכמה מהם שלא יוכלו להיכנס מפני שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה. "קיבלתי את זה, אבל ביקשתי שיתנו את הסבון שהבאתי לו", אומרת ר'. "הסוהרים אמרו שאסור, רק בגדים מותר להכניס".

משב"ס נמסר בתגובה כי "המוחזקים בקציעות וסהרונים זכאים לביקורים של קרובים מדרגה ראשונה על פי דין", וכי "בתום שלושה חודשים ישנה אפשרות להתיר מבקרים נוספים ובחלק מהמקרים אפשרות זו מתממשת". עוד נמסר כי כיוון ששב"ס "מספק למוחזקים את מוצרי הצריכה הבסיסיים, אין הצדקה להכניסם בעת הביקורים".

מהכלא יוצאים רק לטיסה לסודאן

זמן רב מקדישים הכלואים להגיע אל מי שעשויים לסייע בידם. האדם הראשון שהם פוגשים, שאינו סוהר, הוא דיין בית הדין לביקורת משמורת. סלאח, שמכנה את האיש "שופט" ומתייחס אליו גם כעת ביראת הכבוד השמורה לשופטים, שמח לפגישה. "אמרתי לו שאני מדרפור ואני מבקש מקלט. הראיתי לו את תעודת הפליט שקיבלתי מנציבות האו"ם לפליטים בצ'אד", הוא אומר. "השופט אמר לי, 'אין בישראל מקלט, מי אמר לך שישראל נותנת מקלט?'"

מעצרו הוארך מפעם לפעם, והיו מי שדאגו להבהיר לו שמהכלא הזה הוא ייצא רק לטיסה לסודאן. "אמרו לי שיכולים להחזיק אותי כאן שלוש שנים ואם עד אז אני לא אחתום שאני מוכן לחזור, יחזיקו אותי בכלא עוד שלוש שנים. אני יכול להבין אנשים שלקחו את הסיכון והסכימו לחזור, מרוב ייאוש". רק בשלהי ספטמבר, שלושה חודשים לאחר בואו, אחד מחבריו למאהל נתן לו את מספר הטלפון של מוקד סיוע לעובדים זרים והוא יצר קשר. חלפו עוד עשרה חודשים עד ששוחרר.

לדברי פ', "אף אחד לא אמר לי שיש כאן אנשים שיכולים לעזור לי. כל הזמן רק אמרו לי, תחזור, תחזור. אמרתי להם שבכלל לא רציתי לבוא לכאן, שכבר עברתי עינויים ואני מפחד ממה שיעשו לי באריתריאה. אמרו לי, זאת הברירה היחידה – או להיות בכלא או לחזור".

מנכ"לית מוקד סיוע, רעות מיכאלי, שמחה על פסיקת בג"ץ, אך אמרה שבכל מקרה, "לא ניתן לקבל מצב בו מוחזקים מבקשי מקלט שנכלאו לתקופה ממושכת ללא משפט, בתנאים הגרועים מאלה של אסירים פליליים".

ביום שני בערב, אחרי שבירר פרטים, הרשה לעצמו פ' לשמוח. "בארצי זה לא היה קורה", הוא אמר, "שם אין מי שיכול לשנות החלטה של הממשלה". ובכל זאת הוא לא חגג: "אני עוד מחכה. למדתי שגם בדמוקרטיה הדברים לא פשוטים ואפשר גם לשנות החלטות טובות".