ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

ניצולי שואה נגד הגירוש: "נסתיר פליטים בבית שלנו, כמו שהסתירו אותנו"

תאריך: 23.1.18 מקור: ynet, נעם ברקן

"האם לא מצלצל אצלנו פעמון אזעקה פנימי אחרי שמאות אלפי יהודים הגיעו לאושוויץ בגלל שרוב ארצות העולם לא היו מוכנות לתת להם מקלט?" את השאלה אומר-זועק ניצול השואה, חיים רוט. הוא בן 85, כלכלן במקצועו ויזם חברתי - ומיוזמי התארגנות של ניצולי שואהשקוראים "לא לגירוש" מבקשי המקלט האפריקאים, ומצטרפים בכך ליוזמות דומות מצד הפעילים החברתיים, הסופרים והאמנים.

"אנחנו מטיפים מוסר, בצדק, לכל העולם בנושא השואה. לאן נעלמת ההטפה כשמדובר על עצמנו?" תוהה רוט. "האם לא למדנו שום דבר מהשואה? אני יצאתי בחיים בזכות אנשים שהיו מוכנים לתת לי מקלט, ופה אנחנו לא מוכנים?"

רוט, מי שיזם בין היתר את מפעל הנצחת השמות "לכל איש יש שם" של "יד ושם", משמש כיו"ר ועד הפעולה להכרת והוקרת גבורתם של יהודים שהצילו את בני עמם בשואה. עכשיו הוא שותף ליוזמה אחרת לחלוטין: ניצולי שואה שמתנגדים באופן פעיל לגירוש מבקשי המקלט האפריקאים, וגם הביעו נכונות לקלוט את הפליטים לבתיהם ולהסתיר אותם מהרשויות.

"לשלוח אותם לרואנדה זה כמו שהיו שולחים אותי לאוקראינה"

הזמנים אחרים, אבל באוזניו של רוט מהדהדים קולות ילדותו. הוא נולד באמסטרדם ובהיותו בן עשר עבר עם משפחתו לגטו. "הייתה לי משפחה גדולה, לסבתא רבתא שלי היו 13 ילדים. מכל המשפחה הקרובה וגם הרחוקה, מעט מאוד שרדו. רבים נספו באושוויץ", הוא מספר.

"המפגש עם ניצולי השואה היה בשבילי מאוד מרגש ומחזק", אומר מונים הרון, בן 28 מדרפור שבסודן. "הרגשתי שמצאתי מישהו שבאמת מבין את הכאב שלי, שבאמת יודע מה זה אומר לבוא לדלת של מישהו שאתה מחפש את ההגנה שלו - ולא מקבל אותה. ניצולי השואה מבינים מה זה להיות מבקש מקלט".

הרון נמלט לישראל והגיע לכאן ביוני 2012 באמצע לימודי הנדסת חשמל. "בשנות הלימודים הייתי פעיל פוליטי נגד שלטון האיסלאם הקיצוני", הוא מספר. "השתייכתי לתא שקרא למדינה דמוקרטית, ליברלית וחילונית. ב־2011 הממשלה תקפה את אזור הנילוס הכחול ונאלצתי לברוח חזרה לדרפור. שם הבנתי שאני בסכנת חיים. הגעתי למצרים וחששתי שיחזירו אותי לסודן".

עם הגעתו לישראל הובהר להרון שעבר חוק חדש למניעת הסתננות, והוא יועבר לכלא לשלוש שנים ומשם חזרה לסודן. "הגשתי בקשה להכיר בי כמבקש מקלט. אמרתי להם שיש סכנה לחיי, שאני לא יכול לחזור לא רק בגלל שאני בקבוצה אתנית שהממשלה רוצחת בלי סיבה, אני גם פעיל פוליטי נגד השלטון ואני נרדף. נשארתי בכלא שנה וחצי. לאחר מכן העבירו אותנו לחולות".

בינואר 2015 קיבל הרון אשרת שהייה זמנית בישראל, שאותה עליו לחדש מדי חודשיים. כעת הוא סטודנט שנה א' באוניברסיטה העברית בחוג למדעי המדינה וכלכלה. לפני כחודש קבע בית המשפט שעל רשות האוכלוסין וההגירה לתת לו אשרת שהייה עד שיוחלט אם להכיר בו כמבקש מקלט.

אתמול, לדבריו, היה היום האחרון שבו הייתה אמורה להתקבל החלטה בעניינו, אך אף גורם לא יצר עמו קשר. הרון חושש מפני גירוש לרואנדה. לדבריו, חבריו שגורשו יצאו למסע פליטות שני. חלקם הצליחו להגיע לאירופה ולקבל שם מעמד של פליטים, אך לא לכולם האיר המזל פנים. "חבר מאוד טוב שלי לא הצליח, הוא נרצח בדרום סודן בדרכו לחפש מקום בטוח יותר. אם אני אגורש, מבחינתי זה מוות ודאי".

יש מי שטוען שמבקשי המקלט הם למעשה פשוט מהגרי עבודה שמחפשים לשפר את חייהם.

"אני חושב שאין אדם אחד בעולם שבוחר לחיות כפליט. אם יש למישהו הזדמנות לחיות כמו כל אדם אחר חופשי, הוא לא יבחר לחיות במקום שבו מסתכלים עליו כעל פחות מאדם. לפעמים אני קורא את התגובות של הישראלים על פוסטים שקשורים בנושא של מבקשי מקלט, וזה קשה להתמודד עם התגובות האלו. אני מרגיש שאנחנו מפריעים ואני לא רוצה להפריע לאף אחד עד שאוכל לחזור למדינה שלי".

"יש לנו מחויבות לפליטים"

גם אילנה דרוקר יודעת מה זה להיות פליטה. בחודש הבא היא תחגוג את יום הולדתה השמונים. כשהייתה בת שנתיים, ברחו הוריה מגרמניה להולנד, אבל המלחמה רדפה אחריהם לשם והם נאלצו להיסמך על טוב ליבם של זרים.

"אחותי ואני היינו בערך אצל 12 משפחות, בעיקר אצל איכרים בלונדיניים עם עיניים כחולות", היא מספרת. "בכל פעם הלשינו עלינו והיינו צריכים לעבור למשפחה אחרת. אם מישהו בבוקר היה אומר לי 'ילדה, לא רחצת היום את העיניים - כי היו לי עיניים חומות - ידעתי שבערב אני אשן במקום אחר".

אחרי המלחמה לא הייתה לה ולמשפחתה נתינות, והיא בילתה שעות בישיבה בקונסוליה בהמתנה לתור בעוד אביה עובד. לימים, כשעלתה לישראל, החלה לעבוד במשרד הנציב העליון לפליטים של האו"ם. "יש אמנה בינלאומית של האו"ם למען פליטים, והיוזמה לאמנה הגיעה מישראל - היא הייתה מיועדת לעקורי המחנות של אחרי המלחמה שרצו להגר לארצות הברית. אחד הדברים הכי חשובים באמנה הזאת הוא שאסור להחזיר פליט למקום שבו החיים שלו בסכנה. אנחנו לא צריכים לפרנס את הפיליפינים או הסינים שאולי קשה להם לחזור למדינתם, אבל כלפי פליטים יש לנו מחויבות, והמדינה לא עומדת בה".

תסתירי בבית שלך פליטים אם יהיה צורך?

"כן, אבל אני כועסת על ההשוואה לאנה פרנק: אם אני אכניס פליט אליי הביתה לא יהרגו אותי ולא יסכנו את המשפחה שלי. ההורים שלי היו חברים של ההורים של אנה פרנק. המשפחות שהסתירו אותנו סיכנו את חייהן".

יואב קלארמן, (24) סטודנט באוניברסיטה העברית, מיוזמי ומקימי קבוצת "עוצרים את הגירוש" שמובילה בשבועות האחרונים פעולות נגד הגירוש, מספר כי הקבוצה הולכת וגדלה. "אחרי מחקר מעמיק הבנו שהמשמעות של הגירוש זה לגזור על אוכלוסייה גדולה חשיפה לסכנת מוות. הדבר השני שהבנו הוא שהמצוקות הבאמת קשות של תושבי דרום תל־אביב - פתירות. זה תוצר של מדיניות מכוונת, אך יש הרבה פתרונות".

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5075102,00.html