ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

מספר מבקשות המקלט מאריתריאה הפונות לזנות הולך וגדל

תאריך: 10.9.17 מקור: הארץ, ורד לי

"אם אתה בעניין של שחורות אפריקאיות ולאו דווקא אתיופיות, אני יכול לעדכן אותך שבספא בראשון לציון יש שתיים או שלוש מעסות שחורות חטובות למדי", כתב בשבת האחרונה לקוח זנות המכנה את עצמו "אבשלום" בפורום המקוון "סקס אדיר". החלפת אינפורמציה מסוג זה אינה חריגה בפלטפורמה המיועדת לצרכני מין בתשלום, אולם הפעם היתה זו עדות, עוד עדות, להימצאותן של נשים מבקשות מקלט בתעשיית הזנות הישראלית.

כבר כמה שנים, הרחק מהעין הציבורית, נטמעות מבקשות מקלט מאריתריאה בלב תעשיית המין הישראלית. הן נמצאות בבתי בושת ו"מכוני ספא" (כינוי מכובס לבתי בושת) בתל אביב, ראשון לציון, פתח תקוה ורמת גן. היום זהו כבר סוד גלוי ול"הארץ" נודע שמרפאת לוינסקי מטעם משרד הבריאות, בשיתוף עם הוועד למלחמה באיידס, עמלים בימים אלה על דו"ח למשרדי הממשלה שימפה את הזנות המתרחבת בקרבן.

עדויות ראשונות היו כבר לפני כארבע שנים. "שלום לכולם, הייתי היום בספא בחולון כי שמעתי שיש בחורה שחורה חדשה, בנוסף לט', וגם לי יש חיבה לשחורות", כתב ביולי 2013 אותו "אבשלום". "היא שילוב של אתיופית עם אריתריאית... כנראה שהיא לא הרבה זמן בארץ, כי היא מדברת רק קצת עברית. עדיף לדבר אתה אנגלית". לקוח זנות אחר, המכנה את עצמו "הפרופסור", העיר: "סתם הרגשה שלי, היא בטח אריתריאית על מלא. הכניסו את החצי אתיופית להרגיע". בהמשך הוסיף: "פעם התקשרתי למכון בתל אביב ואמרו לי שיש שם אריתראית".

על פי הערכות רווחות, שיעור הנשים בזנות מבין מבקשות המקלט נמוך יחסית, "אבל ניכרת באופן ברור מגמה של עלייה", אומרת טלי אהרנטל, עובדת סוציאלית, המנהלת זה ארבע שנים את המחלקה הפסיכו־סוציאלית בארגון א.ס.ף — ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל. "מתגלים לנו עשרות מקרים בשנה של זנות בקרב מבקשות מקלט, אבל ברור שזה רק קצה הקרחון ושזה לא מייצג את מה שקורה בשטח".

"הארץ" פנה למבקשות מקלט בזנות וביקש לשוחח עמן, אך הן נרתעו בגלל הבושה והפחד מקלון החברתי. מאותן סיבות הן גם ממאנות לספר זאת ישירות לארגוני הסיוע, אומרת אהרנטל. "המידע הזה עולה רק כשהן במצוקה בשל הריון לא רצוי או במצוקה כלכלית קשה או כשמצבן הבריאותי מחריף", היא מסבירה. "החברה האריתריאית מסורתית מאוד ונושא הזנות הוא טאבו חברתי המנוגד לתרבות. זה יכול להביא לגינוי קשה ולהדרתן מהחברה. בנוסף, יש להן פחד עמוק בשל היותן חסרות מעמד. זאת אוכלוסייה שסובלת מדיכוי בכל כך הרבה רבדים, והזנות היא עוד מעגל של דיכוי ההופך אותן לפגיעות במיוחד".

תחילה הן עבדו בעיקר באזור דרום תל אביב, בואכה מתחם התחנה המרכזית החדשה, ב"חמארות", כאשר הזירה היתה יותר פנים־קהילתית. אבל עם השנים הן התרחקו מהסביבה המוכרת, ולא בכדי. "יש נשים שעובדות בבתי בושת בתל אביב ובערים סמוכות כמו חולון, מתוך ידיעה שהלקוחות שמגיעים למקומות הם ישראלים, וכך הסיכוי שזה יתגלה במעגל הקרוב להן נמוך", אומרת דמות מרכזית בקהילת מבקשי המקלט בישראל.

ככלל, בקהילת מבקשי המקלט יש כ–7,000 נשים בלבד, מרביתן מאריתריאה. על פי ההערכות 30% מהן קורבנות עינויים בסיני ו–3,500 הן אמהות לילדים (לא ברור כמה מהן חד־הוריות). "מבקשות מקלט מאריתריאה נסו על נפשן והגיעו לכאן לחפש הגנה", אומרת הדמות המרכזית בקהילה. "הטראומה של ניצולות מחנות העינויים בסיני שלא טופלה והעוני הקשה שהן מצויות בו מוביל אמהות חד־הוריות לזנות".

דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שפורסם כבר ב–2011, ציין כי "נשים שנאנסו בדרכן לישראל מסומנות בקהילה כנשים מוכתמות ויש עדויות של נשים על ניצול מיני מסחרי בקהילה". שש שנים חלפו, ונראה שהתופעה רק התעצמה.

מהקהילה החוצה

כבר מראשיתה של תופעת הזנות בקרב מבקשות מקלט, עוד כשהיתה "בתוך הקהילה", נעשו הדברים בדל"ת אמות, בין אם בברים ("החמארות") או בבתי הקפה בתחנה המרכזית בתל אביב. לפעמים זה נעשה בחדר פנימי בבר, לפעמים הנשים יוצאות עם לקוח הזנות לדירתו. "במרחב הציבורי זה נראה כאילו שמדובר בזוג רגיל, אבל למעשה מדובר באשה שנשלחת עם לקוח זנות ואחר כך חוזרת למקום", מסבירה אהרנטל. "זה כולל תיווך — במרבית הפעמים מדובר בבעל המקום שסגר את העסקה עם לקוח הזנות". בשנים האחרונות מעגל הצרכנים התרחב ולקוחות זנות ישראלים כבר לא נרתעים להיכנס לברים אלה. בנוסף, מבקשות המקלט בזנות העדיפו להתרחק מלב הקהילה.

על כך מספרת ל"הארץ" שורדת זנות ישראלית בת 38, שבמהלך 2014 עבדה תקופה קצרה ב"ספא" בפתח תקוה. "בכל משמרת היו כשבע נשים", היא משחזרת. "ארבע מהנשים שעבדו במקום בשעות הלילה היו אריתריאיות צעירות. הן דיברו ביניהן בשפתן והיה ברור לכל מי שעבדה במקום שהן מבקשות מקלט. ללקוחות הישראלים שהגיעו למקום הן הוצגו בזהות אחרת, כאתיופיות־ישראליות, בגלל הסטיגמה המאוד קשה על מבקשי מקלט מצד החברה הישראלית".

על דילמת הזהות יכולה ללמד גם תגובה שהעלה משתמש בשם "שמחה" ב"סקס אדיר" על ביקור בבית בושת בראשון לציון. "פעם פתחה לי את הדלת אריתריאית פצצה ודי גבוהה (מניח שלא אתיופית לפיכך שבקושי ידעה עברית)", כתב. "ברוב טיפשותי נמנעתי מלהיכנס (רגיל ללבנות ומחפש לבנות). לאחר מספר ימים חיפשתי אותה והיא נעלמה. כנראה היתה במקום רק לרגע וחצי ונעלמה, כי ביררתי עליה מספר פעמים. אחת ההחמצות. אגב, זה היה סביב 2012 אולי טיפה אחרי, כשהמקום כבר לא בשיאו".

לא רק חמארות ולא רק ספא, לידי "הארץ" הגיעו דו"חות פשיטה משטרתית של ימ"ר תל אביב על בית הבושת שפעל בירקון 98 ונודע כאחד הוותיקים והגדולים שפעלו בעיר, שבהם תועדה הימצאותן של נשים אריתריאיות, בספטמבר 2013. "במקום נכחו 14 אנשים — עשר בנות עובדות, פקיד אחד, מנקה אחת ושני לקוחות", נכתב בדו"ח. "במהלך הבדיקה הוברר כי אחת הבנות הינה פליטה אריתראית והינה עובדת ללא אישור עבודה בארץ (בדו"ח מופיעים שמה המלא, מספר האשרה שלה וכתובת מגוריה בדרום תל אביב — ו"ל)". בפשיטה נוספת שנערכה באותו מקום כעבור שנה שוב אותרה בבית הבושת מבקשת מקלט אריתריאית, עובדה המעידה כי אין המדובר במקרה חד־פעמי.

לבד עם הילדים

בסיפורי הרקע של מבקשות המקלט המגיעות לזנות יש לא מעט קווים משיקים, שאינם מתמצים רק בהיותן קורבנות לעינויים בסיני. אהרנטל מספרת על אשה שנישאה כשהגיעה לישראל והפכה לאם, אך בוקר אחד התעוררה וגילתה כי בעלה כבר איננו כאן — הוא חתם על "חזרה מרצון" בלחץ רשות האוכלוסין וההגירה, עזב את הבית והשאיר את כל המשפחה מאחור. "היא נשארה עם חובות, ללא מעגלי תמיכה ונדרשה לפרנס את ילדיה הקטנים", מספרת אהרנטל. "בלית ברירה היא החלה לעבוד באחת מהחמארות בזנות כדי לשרוד". במקרה אחר היא נחשפה לסיפורה של מבקשת מקלט שהיתה אם לילדים שעזבה את הבית בשל אלימות במשפחה. "בגלל שעזבה את בן זוגה היא סבלה מהדרה בקהילה", היא מתארת. "היא נותרה לפרנס את ילדיה אבל מאחר שלא היו לה שום עזרה ומעגל תמיכה — לשכות הרווחה והמרכזים לאלימות במשפחה לא פתוחים בפני מבקשות מקלט מלבד במקרי חירום קיצוניים — היא לבסוף פנתה לזנות כאמצעי אסטרטגי להישרדות. היא עובדת כיום בזנות בדירתה בשעות הלילה כשהילדים ישנים, ובבוקר כשהם במוסדות החינוך".

ולפעמים הנשים מגיעות לישראל כשהן כבר מחויבות לעבוד בזנות על ידי בן קהילתן. לעתים כאשר גבר "פודה" את מבקשת המקלט מהמבריחים הבדואים בסיני, עם שחרורה והגעתה לישראל הוא דורש ממנה לגור אתו ולספק לו שירותי מין. יש מקרים שהוא אף מסרסר בה ומורה לה לשכב עם גברים אחרים תמורת תשלום. ב–2010 אף לכדו שוטרי מרחב יפתח מבקשות מקלט שקיבלו צרכני מין בתשלום בבתיהן בדרום תל אביב. הן הועסקו על ידי סרסור שעבר ביניהן וגבה את חלקו.

בעיה נוספת היא אופציית השיקום, או היעדרה של כזו. גם אם על מערך השיקום המוצע לנשים בזנות ישראליות לא חסרות ביקורות, המענה הבסיסי שהן מקבלות יכול להיות חלומן של מבקשות המקלט. אלה לא זוכות לדבר. "מרפאת לוינסקי מטעם משרד הבריאות מאפשרת להן טיפול פסיכו־סוציאלי פרטני אבל זה לבדו לא מספיק לחלץ אשה מזנות", אומרת אהרנטל. "אנחנו גם מציעים טיפול פסיכו־סוציאלי פרטני, מיצוי זכויות וליווי, אבל אין לנו טיפול שמותאם לנשים בזנות. אין לנו אפשרות לשלב אותן במעני השיקום של משרד הרווחה כדוגמת סלעי"ת, הכוללים דירות חירום, הוסטל, מרכז יום, רכישת מיומנות אלטרנטיבית כדוגמת לימוד שפה, קורסים והכשרות מקצועיות ושילוב בעבודה — כל זה חסום בפניהן ולא מונגש להן בכלל".

בצד המחסור בסיוע, בקהילת מבקשי המקלט חוששים מהשלכותיו של חוק הפיקדון, המחייב אותם להפריש מדי חודש 20% משכרם לקרן פיקדון שאותה יוכלו לפדות רק בצאתם מישראל. על פי החוק, שעבר במאי האחרון, גם מעסיקי מבקשי מקלט מחויבים להפריש לפיקדון עוד 16% מגובה המשכורת של מבקשי המקלט. המדינה תוכל לקחת חלק ניכר מהסכום שיצטבר בקרן, אם מבקש המקלט לא יעזוב את הארץ במועד שנקבע לו.

ארגוני הסיוע טוענים כי החוק עלול לדרדר רבים מהם לעוני, ולדחוק נשים נוספות למעגל הזנות. "התופעה היא תוצר של מדיניות ממשלתית", אומרת אהרנטל. "האטימות וההתעלמות הממסדית המתמשכת מהנשים הללו מחריפה את המשך המצוקה שלהן".

ממשרד הרווחה נמסר כי "כל קורבן סחר שהוכר על ידי משטרת ישראל, לרבות נשים בזנות, זכאי לקבל שיקום במקלט 'מעגן' של משרד העבודה והרווחה. דירת החירום לנשים במעגל הזנות קולטת אף היא נשים חסרות מעמד (אולם לצערנו, הן ממעטות להיעזר במענה זה). תהליך שיקום ארוך טווח של נשים בזנות חייב לכלול גם מיצוי זכויות בנושאי דיור, בריאות (סל שיקום) ושילוב בתעסוקה מיטבית. מאחר שהן חסרות זכויות אלו — לא ניתן לפעול לשיקום ארוך טווח אלא רק לתת מענה מיידי במצבי חירום וסכנה".

ואולם, לא כל מבקשות המקלט בזנות הן קורבנות סחר. למעשה מרביתן נמנות עם נשים שעברו עינויים בסיני (חוו אונס מתמשך) ולא טופלו ואמהות חד־הוריות שהגיעו לפת לחם וסובלות ממצוקה כלכלית קשה — ולאלה אין מענה. כמו כן, עדויות של פעילים בארגוני הסיוע לנשים בזנות ובעמותת א.ס.ף מגלות כי בניגוד לטענה כי הנשים "ממעטות להיעזר במענה הזה", הדלת חסומה לנשים מבקשות מקלט בדירות החירום ובהוסטל ואין אפשרות לתת להן את המענה הזה. זאת בעיקר בשל היותן חסרות מעמד ובשל היעדר נגישות בשפתן.

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר: "ראשית לא מוכרת לנו תופעה של סחר או של זנות בקרב אריתריאיות. שנית, אזרחים אריתראים אינם מורחקים מישראל כמדיניות ומי שיוצא מישראל יוצא מרצונו. אי לכך, לא ניתן לתלות את מצבן של הנשים בפעילות של הרשות בהרחקה לכאורה של בני זוגן".

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.4426064