ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

מוטסים עלי: "אם אשב במתקן חולות, מי יאבק?"

ActiveStills
תאריך: 4.5.14 מקור: הארץ, אילן ליאור

ימים ספורים לפני מועד ההתייצבות שלו במתקן חולות,מוטסים עלי משדר עסקים כרגיל, משתדל לא לתת למחשבות על אובדן החירות הקרב להשתלט עליו. את השיחה איתו, בשבוע שעבר, במשרדי המרכז לקידום פליטים אפריקאים בתחנה המרכזית בתל אביב, קוטעות שוב ושוב שיחות טלפון. עלי מחליף בטבעיות מעברית, לאנגלית לערבית, מנסה לעזור לכל פונה בסבלנות רבה. בין לבין הוא מפיק אירוע בגן לוינסקי לציון היום הבינלאומי לזכר קורבנות רצח העם בחבל דארפור, ומארגן באיחור קל טקס זיכרון צנוע של מבקשי מקלט ליום השואה.

לשינוי הדרמטי הצפוי בחייו מחר (שני), המעבר למתקן השהייה המבודד במערב הנגב, עלי כמעט ואינו מתכונן. "אני לא מפחד, זה לא ישבור אותי", הוא אומר בביטחון. עלי עומד בחודשים האחרונים בראש המרכז לקידום פליטים אפריקאים. הוועד המנהל של הארגון החליט כי ימשיך לנהל את העניינים גם מתוך מתקן השהייה המבודד במערב הנגב. החודש יכנסו שם ישיבה. כמה זמן יישאר בחולות? אין לו מושג. אולי שבועות, אולי חודשים, אולי שנים. בכל מקרה, הוא מבהיר, ימשיך להוביל מתוך המתקן את המאבק למען זכויות מבקשי המקלט וההכרה בהיותם פליטים.

מוטסים עלי הוא במידה רבה דפני ליף של מחאת מבקשי המקלט מאפריקה. המוביל, הסמל, האיש בקדמת הבמה, ואולי גם זה שמשלם את המחיר. "רוצים לשים אותי בחולות בגלל המחאה", הוא משוכנע. " הרבה אנשים עצובים לראות שאני הולך לשם. נותנים לי יותר כוח. אומרים לי 'אתה לא צריך להיות שם. אם אתה שם אז מי ייאבק?' זה נכון, אבל מצד שני זו המדיניות ואין מה לעשות, צריך להיאבק אפילו מבפנים וזה בסדר. ההבדל היחיד ביני לבין החברים זה שאני בפרונט, נלחם כדי לשנות את המדיניות. אני לוקח את זה כחלק מהמאבק שאנחנו עושים".

מתקן חולות, שנפתח באמצע דצמבר, אינו זר לעלי. הוא מבקר שם כמעט בכל שבוע, לאות הזדהות עם כ–2,300 מבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן המחויבים לשהות במתקן. באופן אבסורדי, עד עתה, לא יכול היה להיכנס פנימה. ממחר לא תהיה לו ברירה. הוא יחויב להתגורר בחדר אחד עם עוד תשעה מבקשי מקלט ולחלוק איתם תא קטן עם שירותים ומקלחת. על פי התיקון לחוק למניעת הסתננות, יהיה עליו לשהות במתקן בשעות הלילה ולהתייצב שלוש פעמים ביום לספירה. אם ירצה לצאת מהמתקן ליותר מכמה שעות יצטרך לקבל אישור מיוחד של רשות האוכלוסין וההגירה.

את ההוראה להתייצב בחולות קיבל לפני יותר משלושה חודשים. באמצעות עו"ד אסף ויצן מהמוקד לפליטים ולמהגרים עתר לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה לבטלה. וייצן טען כי הוראת השהייה פסולה משום שלא היתה מנומקת ולא נערך לעלי שימוע לפני מסירתה. בית המשפט הקפיא את הוראת השהייה, אך בחודש שעבר דחה את העתירה. עלי ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. באחרונה דחה השופט אליקים רובינשטיין את הבקשה להקפיא שוב את ההתייצבות עד להכרעה. דיון בערעור יתקיים רק בעוד שלושה שבועות.

"זה מאוד קשה, אני עוזב את הדירה שלי, עוזב את החברים. זה פוגע בכל מה שאני עושה. זה פוגע בי אישית כבן אדם שברח בגלל מלחמות. בן אדם מחפש חירות, חופש, שלא יהיה עוד במתקני כליאה או בתי סוהר ואחרי חמש שנים אני מוצא את עצמי בבית כלא שוב. לפי מה שמשרד הפנים אומר לא יודע עד מתי אשאר שם. יכול להיות שעד שאני אחתום ואחזור לסודאן, זה מה שהם רוצים". לא רק בערעור לעליון, עלי תולה תקוות גם בבג"ץ, שעתיד להכריע בקרוב בעתירה של ארגוני זכויות האדם נגד התיקון לחוק למניעת הסתננות, שמסדיר את הפעלת מתקן השהייה.

חולות, לדברי עלי, הוא התגלמות המדיניות הרעה של ישראל. "חולות זה פשוט פגיעה בזכויות של אנשים. זה מקום מאוד גזעני, שמים בו רק סודאנים ואריתראים. בגלל שאנחנו סודאנים ואריתראים שמים אותנו במקום כזה ואומרים שזה מתקן פתוח. זה לא מתקן פתוח, זה כלא, זה לא מחנה פליטים. שמים בן אדם במדבר במקום שהוא לא יכול לצאת, רק מסביב באמצע המדבר, אין שירותי בריאות וחינוך, אסור ללמוד עברית. באיזה מחנה פליטים יגידו שאסור ללמוד שפה מסוימת? הכוונה היא לשים אנשים, למרר את החיים שלהם עוד יותר ופשוט שיחתמו ויחזרו".

עלי, בן 27, בא מחבל דארפור. בהיותו סטודנט לגיאולוגיה באוניברסיטה בחרטום, בירת סודאן, היה פעיל פוליטי נגד המשטר. שלוש פעמים, הוא מספר, ישב בכלא. תקופת הכליאה היתה מלווה לדבריו באלימות. גם בהיותו חופשי, עקבו אחריו נציגי השלטון. לפני חמש שנים ברח למצרים ומשם המשיך לישראל. יותר מארבעה חודשים היה כלוא בסהרונים. אחר כך שוחרר ומצא עצמו לבד לגמרי בגן לוינסקי, כמו רבים אחרים. במהרה הסתדר, מצא עבודה במפעל בטבריה ואחר כך במלון בתל אביב. בהמשך קודם לאחראי משמרת, אך התפטר מעבודתו בעת מחאת מבקשי המקלט. נציבות הפליטים של האו"ם קבעה בעבר כי הוא ראוי למעמד של פליט. הסמכות, עם זאת, נתונה בידי משרד הפנים. כאשר ניתנה לו האפשרות, לפני שנה וחצי, הגיש עלי בקשת מקלט. תשובה עדיין לא קיבל וגם ציפיות רבות אין לו. עד היום לא הכירה מדינת ישראל באף אזרח סודאן כפליט. רוב מבקשי המקלט מסודאן מעולם לא קיבלו תשובה. המדינה נמנעה תקופה ארוכה מלאפשר להם להגיש בקשות מקלט והסבירה כי ממילא אינה מגרשת אותם לארצם. בשנה שעברה החלה המדינה לאפשר את הגשת הבקשות, אך רק מעטים נענו – כולם בשלילה.

הוא מתגורר בדירת שני חדרים בדרום תל אביב. לשותף, אף הוא מבקש מקלט מסודאן, הודיע כי עליו לחפש דייר אחר. את רוב חפציו ישאיר בדירה – לא מתוך אמונה שיחזור אליה בקרוב, אלא כי אינו מאמין שיהיה לו צורך בהם בחולות. "אני לוקח שני ג'ינסים, חולצות של קיץ, נעלי ספורט ואחד קלאסי, ספרים והמחשב שלי, אם מאפשרים לי לקחת את המחשב לשם. אני לא יודע, יכול להיות שיגידו שלא". אחד הספרים, אוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה, ממנו הוא שואב השראה, כבר מונח על השולחן במשרד.

משפחתו של עלי ברחה מכפר הולדתו ומתגוררת במחנה פליטים בצפון דארפור. אחת לחודש הוא משוחח עם הוריו. "הם דואגים איך אני, כמו שכל ההורים דואגים לילדים, למרות שהם נמצאים במקום מאוד קשה", הוא מספר. "ההורים שלי מורים. הם חינכו אותי להיות מנהיג. הם אמרו לי בהתחלה כשהייתי ילד קטן 'תעבור מצבים מאוד קשים אבל אתה צריך להתמודד כי אתה עוזר לאנשים חלשים'. זה הסיבה שאני לא מוותר על כל הפעילות שלי". לא פעם חשב לעזוב את ישראל, אך לסודאן, תחת השלטון הנוכחי, אינו מוכן לשוב בשום מקרה. "נמאס לי מהמדיניות של ישראל, מלהיות בבתי כלא, אבל מצד שני לאן נלך? בסודאן אין לי בית. הכפר שלי נשרף. אין כפר", הוא אומר ומדגיש: "אני יודע במאה אחוז שירצחו אותי אם אחזור לסודאן. כל האנשים שחוזרים, שואלים אותם אם הם מכירים את מוטסים, מראים להם תמונה שלי. אבא שלי היה בכלא שנתיים וחצי רק בגלל שאני פה במדינת ישראל".

בזמן הריאיון הוא עונה לשיחה בהולה. אזרח סודאן הסכים לעזוב לאוגנדה ומצא עצמו בנמל התעופה באדיס אבבה, בירת אתיופיה. הוא חושש מפני גירוש לסודאן. עלי ממהר להפעיל את אנשי הארגון ויוצר מיד קשר גם עם נציבות האו"ם לפליטים. זו בדיוק הסיבה, הוא מבהיר, שלא יסכים לעזוב לאוגנדה או לרואנדה. "אם יש לי אופציה ללכת למקום אחר, בטח שאני ארצה, אפילו מדינה באפריקה שבאמת מכבדת את החוקים הבינלאומיים ואין לה קשרים עם ממשלת סודאן. לא רוצה להישאר פה כל החיים שלי, רוצה פשוט להיות במקום מוגן, עדיף לי מלהיות בכלא".

מחאת מבקשי המקלט בישראל עוררה הדים בכל רחבי העולם, אך דעכה בלי הישגים של ממש בכל הקשור למדיניות הממשלה. למרות זאת, עלי לא מתחרט על ההחלטה לצאת לרחובות. "נכון, המדיניות לא השתנתה, אבל המחאה שינתה הרבה דברים בדעת הקהל הישראלית. כשראו 30 אלף איש יוצאים להפגנות בלי בלגן ובלי אלימות, אמרו 'כן, יש בעיה, יכול להיות שהאנשים האלה צודקים'. רוב הציבור הישראלי עכשיו חושב על זה". והמחאה, הוא מבטיח, עוד תחזור.

בינתיים, עלי חולם על לימודי משפטים בארצות הברית. הוא הגיש מועמדות, אך טרם קיבל תשובה. אולי שם, הוא מקווה, יצליח להשפיע יותר על עתידם של בני עמו. "אני מקווה שעוד עשר שנים אני כבר אהיה במדינה שלי. אני מקווה אפילו שעוד שנתיים אני כבר אהיה במדינה שלי. אם זה לא יקרה אני מקווה לעבור למקום אחר שבו אני אהיה יותר מוגן ויכול להיאבק למען זכויות של מבקשי מקלט ופליטים. במקום להשקיע את החמש שנים האלה בדברים שקורים שם בדארפור, אני משקיע את זה פה בשביל לקבל מעמד של פליט. זה חבל".

למרות הכל, הוא מתעקש לשמור על אופטימיות. "כל זה ישתנה – היום, מחר, עוד שנה, אני בטוח שהכלא לא יימשך עד סוף החיים. אנחנו נצא מפה, לא משנה לאן ללכת, נצא למדינות שלישיות או שיהיה שלום ונחזור לארצנו", אומר עלי. את הישראלים יזכור לטובה, אך למדינת ישראל יתקשה לסלוח. "התמונה שניקח אותה מפה תהיה תמונה מאוד קשה, לא יפה. יש לי המון חברים ישראלים, אוהב את המדינה ברמה האישית. אבל עם כל הכבוד ועם כל האהבה, אני לא אשכח את התמונה הזאת – היחס וההתנהגות, מהממשלה כמובן".

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "בשבוע שעבר ניתנה בבית המשפט העליון, על ידי כבוד השופט אליקים רובינשטיין, החלטת ביניים בערעורו של מוטסים עלי לעניין זימונו לחולות. החלטת הביניים דוחה את בקשת העותרים להקפיא את תוקף הוראת השעה עד להכרעה בערעור. מבלי להביע עמדה בעתירה נגד החוק, השופט הדגיש שיש אינטרס ציבורי בהפנייה לחולות. אנו סבורים שהחלטה זו מדברת בעד עצמה".

 

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2310999