ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

מהפך: כך התאחד מאבק מבקשי המקלט עם מאבקי השכונות

תאריך: 25.3.18 מקור: שיחה מקומית, חגי מטר

ההפגנה במוצ"ש בכיכר רבין הביאה לשיאו תהליך פוליטי מרתק, חשוב, נכון והכרחי – תהליך החיבור בין המאבק בגירוש מבקשי המקלט לבין מאבק תושבי דרום תל אביב לצדק חברתי.

לקח לתהליך הזה שנים להבשיל. בהתחלה, כשהממשלה שלחה את מבקשי המקלט המשוחררים מהכלא בהמוניהם ישירות לתחנה המרכזית ויצרה את משבר הקליטה בדרום העיר, זה ממש לא היה מובן מאליו. ארגוני סיוע ותיקים, וכאלה חדשים שהוקמו במהרה כדי לסייע לאלפי האנשים ששרדו את המסע בסיני ונזרקו כאן בחוסר כל, כמעט ולא עסקו במצוקות של דרום העיר.

פעילי שמאל תושבי דרום העיר היו בין הראשונים ליצור את החיבורים האלה. כך היה עם שולה קשת מ"אחותי", שהקימה את "כח לקהילה" כיוזמה משותפת לתושבים ומבקשי מקלט. כך היה בעיר לכולנו, במאהל גן לוינסקי של המחאה החברתית, וגם בוועד הקהילתי של שכונת שפירא (בזמנו הייתי פעיל בו קצת).

אבל כל אלה לא הובילו את השיח, ובדיון הציבורי שהתמקד בזכויות האדם של מבקשי המקלט לא היה מקום למצוקה שנגרמה לתושבי השכונות מהתחרות על המשאבים, ומהכניסה של המוני גברים צעירים, עניים, במצוקה, לתוך החיים הקהילתיים של נווה שאנן.

לתוך החלל הזה נכנס הימין הקיצוני – ברוך מרזל, אלי ישי, מירי רגב, מאי גולן. מתוך פנייה למצוקה הממשית של תושבי השכונות הם טיפחו שיח של גזענות והסיתו לאלימות גזענית, לגירוש כולל, ללא התייחסות לבעיות האחרות והחמורות לא פחות של דרום העיר: תשתיות מוזנחות, התחנה המרכזית החדשה, ג'נטריפיקציה, מחסור בחינוך עיוני ראוי, זיהום, גישה סלחנית של המשטרה לאלימות מינית ולסחר בסמים קשים בשטחים ציבוריים – ועוד.

הימין הקיצוני לא הצליח לסחוף את השכונות. במבחן הקלפי של הבחירות הארציות, פעם אחר פעם הוא נכשל. אבל הוא כן הצליח לקבע את השיח הציבורי כשיח דיכוטומי: מבקשי המקלט והשמאל בצד אחד, תושבי השכונות הימנים בצד שני. זו הייתה הנחת המוצא של דיונים פוליטיים בנושא במשך שנים, ונתניהו טיפח והרוויח מהשיח הזה. גם כשארגוני הסיוע הבינו בשנתיים האחרונות לאן נושבת הרוח, התחילו לשנות מדיניות, לתמוך בפיזור מבקשי מקלט ולנסות ליזום שיתופי פעולה עם השכונות – הצלחתם הייתה מוגבלת, והשיח לא השתנה.

עד הקמפיין הנוכחי. ההפגנה הראשונה שארגנו פעילות "אחותי" עם "עומדים ביחד", ושטבעה את המונח ושם הקמפיין "דרום תל אביב נגד הגירוש", הכתיבה את הטון. אחר כך הגיעו ההפגנה הגדולה ברחוב לווינסקי והפגנת הנשים, בהן השיח הפוליטי השמאלי שמדבר על מצוקות כל התושבים גבר על ההפרדה, בהובלה משותפת של נשים מזרחיות ומבקשות מקלט. הטלוויזיה החברתית תרמה לתהליך הזה רבות באמצעות סקר הרחוב שלהם, ואחריו הסקר הטלפוני שגילה שרוב תושבי דרום העיר דורשים בדיקה עניינית של בקשות מקלט ומתנגדים לגירוש פליטים. הכישלון של שפי פז לגייס המונים להפגנותיה העיד גם הוא על חולשת הטיעון של הימין.

ההפגנה אמש הייתה כבר חגיגה של הצלחת בניית הסולידריות הזו בין קבוצות שונות, כשבפעם השנייה ברצף יוצאים עשרות אלפים סביב מסר מאחד: מבקשי מקלט ממדינות שונות, תושבות דרום העיר, הפנתר השחור ראובן אברג'יל, פעילים אתיופים כאבי יאלו, אנשי דת ומוזיקאים, פעילי ארגוני זכויות אדם ותנועות נוער ופעילי מפלגות – כולם התכנסו יחד תחת המסר המאוחד של שיקום שכונות לצד התנגדות לגירוש. שוב ושוב תיארו על הבמה ובסרטונים שהוצגו את המציאות היום-יומית של מי שחיים אלה לצד אלה, עובדים ביחד, קונים אלה מאלה, ומעוניינים בטובתו זה של זה.

יש הרבה מה ללמוד מהמהלך הפוליטי שקרה כאן, שנדרשו שנים של שיח חירשים וכשלונות כדי להגיע אליו. בינתיים, המאבק נמשך. הגירוש כבר הוקפא, כהצלחה מוחשית ראשונה של הקמפיין, ועכשיו רק צריך להמשיך עד שיבוטל סופית – ועד שהמדינה והעירייה יתחילו להשקיע ברצינות בדרום העיר. למען כל מי שחי פה.

https://mekomit.co.il/%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%99-%D7%9E%D7%A7%D7%9C%...