ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

מבקשי מקלט שעזבו לרואנדה: גורשנו מיד לאוגנדה ולקחו מאתנו את כל המסמכים

תאריך: 22.5.15 מקור: הארץ, אילן ליאור

לווילה אחת השוכנת בשכונה מבוססת בקיגאלי, בירת רואנדה, מגיעים בחודשים האחרונים דיירים חדשים בתדירות גבוהה - ונשארים בה רק ימים ספורים. הווילה הזאת, גילתה הפרופ' גליה צבר, משמשת תחנת מעבר למבקשי מקלטמאריתריאה שהסכימו לעזוב את ישראל ולטוס לרואנדה.

צבר, חוקרת הגירה מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, יצאה לפני חודשיים לאוגנדה ולרואנדה במטרה לגלות מה עלה בגורלם של מבקשי המקלט שעזבו את ישראל. ברואנדה, היעד העיקרי שאליו שולחת ישראל מבקשי מקלט בחודשים האחרונים, לא הצליחה צבר לפגוש איש מהם. היא גילתה שהם לא נשארים בה: לרוב חולפים כמה ימים מרגע נחיתתם במדינה עד שהם מוצאים את דרכם, בהכוונת השלטונות, לאוגנדה הסמוכה. הרשויות בישראל, מתברר, מעורבות במסלולם גם לאחר שהם יוצאים את גבולותיה.

"הם נוחתים בקיגאלי ומגיע נציג שחזר השם שלו כל הזמן, ג'ון. הוא יודע מי וכמה מגיעים ועוזר להם לעבור את ההגירה", מספרת צבר בהתבסס על עדויות של מבקשי מקלט שפגשה בקמפלה, בירת אוגנדה. "לוקחים מהם את מה שהם מגדירים 'הדרכון האדום' או 'הדרכון המזויף' שישראל נתנה להם, תעודת המעבר, והם נשארים בלי כלום. אז אוספים אותם במיני ואן ואומרים להם 'אנחנו לוקחים אתכם עכשיו למלון'".

המלון הוא למעשה הווילה בקיגאלי. מבקשי המקלט מגיעים אליה כשברשותם 3,500 דולר שקיבלו מישראל כמענק עזיבה אך ללא המסמכים המזהים, שנלקחו מהם בנמל התעופה ולא הוחזרו להם. הם נדרשים לשלם 150-100 דולר לשני לילות בווילה. מרגע שנכנסו אליה אינם יכולים לצאת ללא רשות מנציג השלטונות, השער נסגר ושומר מפקח על הנכנסים והיוצאים. "הם שאלו למה, וענו להם שאסור להסתובב בקיגאלי וברואנדה בלי ניירת ושיעצרו אותם וישימו אותם בכלא", מספרת צבר.

כששאלה את מבקשי המקלט שפגשה באוגנדה איך בכל זאת עזבו, "התשובה היתה מאוד ברורה. אחרי יום או אחרי יומיים מגיע ג'ון ואומר 'אנחנו מחכים לשמונה אנשים לפחות' (כדי למלא מיני ואן). אז הם צריכים לשלם 400-250 דולר כדי שיבריחו אותם מעבר לגבול, לאוגנדה. ההברחה היא אקט מסודר שלו, יש לו רשת שלמה שמסייעת להוציא אותם החוצה".

"מותר להם לקחת איזה תיק יד קטן", מתארת צבר. "הם מגיעים עד לנקודה מסוימת ברכב רואנדי בלילה. מהנקודה הזאת הם הולכים ברגל, הם סיפרו לי איך הם מתכופפים ורצים ודברים נופלים להם בדרך. כשהם עוברים את הגבול, שהוא כמובן לא גבול מסודר, מחכים להם מבריחים מהצד האוגנדי. אז הם שוב הולכים קטע ברגל ויש רכב אחר שמסיע אותם בצד השני. הכל לגמרי מאורגן".

את תיאור הנחיתה ברואנדה, המפגש עם ג'ון, הווילה בקיגאלי ונתיב הבריחה שמעה צבר שוב ושוב ממבקשי מקלט שלא היה ביניהם קשר. "זה נשמע לי די פנטסטי, הסיפור הזה", היא מודה. לכן החליטה לפנות לג'ון ולנסות להיפגש עמו: "קיבלתי את מספר הטלפון שלו משישה או שבעה מבקשי מקלט שונים. הוא נותן להם אותו כדי שיתקשרו אליו אם יהיו להם בעיות בעודם בווילה. זו לא איזו דמות בדיונית או קיקיונית, זה מנהל כל האופרציה".

שיחת הטלפון עם ג'ון התנהלה באנגלית, נמשכה כ-20 דקות וכללה שתיקות ארוכות. ג'ון נשמע לחוץ מאוד. "מי שלח אותך?", שאל. "אף אחד, אני מהאוניברסיטה", השיבה לו. ג'ון סירב להיפגש: "אני לא רוצה לדבר... אני עוזר להם... אני לא יכול לדבר כי זאת מערכת מורכבת. אני לא רוצה בעיות". צבר ניסתה להבין מה בדיוק תפקידו ומטעם מי הוא מבצע אותו. "אני לא יודע את כל התהליך", השיב. "קיבלתי שיחת טלפון משוטר אחד בישראל (כנראה נציג רשות האוכלוסין וההגירה, א"ל). הוא ביקש ממני לעזור להם. אני רק עוזר. אני לא רוצה לדבר על זה".

צבר ניסתה לאמת עם ג'ון את הסיפור ששמעה. "אתה פוגש אותם בנמל התעופה", אמרה לו. "כן, כן", אישר. "אני בא ומברך אותם. אני לוקח את הניירות שהם מביאים ונותן אותם". כשצבר ביקשה לדעת למי הוא מוסר את תעודות המעבר שהנפיקה ישראל השיב לה ג'ון: "אני לא רוצה לדבר, אני לא רוצה להיכנס לצרות... תראי, אני מפחד כל הזמן... אני מנסה לסייע, להיות אדיב ולעזור. לפעמים הם כל כך מתוסכלים שהם מאשימים אותי". בהמשך סיפר לה שהרשויות ברואנדה הן ששולחות אותו לקבל את פני הבאים. המידע המדויק על בואם, העיד, מועבר לו מישראל.

עדויות מבקשי המקלט סותרות לחלוטין את טענת ישראל, שלפיה המדינות השלישיות אליהן נשלחים אזרחי אריתריאה וסודאן בטוחות, אינן מגרשות את המוחזרים למדינה אחרת ומאפשרות להם להגיש בקשת מקלט ולהתפרנס. על סמך התחייבויות אלו אישר לפני כחודשיים היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, את בקשת שר הפנים גלעד ארדן ורשות האוכלוסין וההגירה להתחיל לגרש מבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן לרואנדה ולאוגנדה, גם בניגוד לרצונם.

בהתאם למדיניות החדשה, קיבלו עשרות מבקשי מקלט המוחזקים במתקן חולות הודעה שלפיה עליהם לעזוב את ישראל בתוך חודש. אם יסרבו, הובהר להם, ייכלאו בסהרונים ללא הגבלת זמן. ככל הידוע כל מקבלי צווי הגירוש מוחזקים עדיין במתקן חולות, אף שעבור חלקם המועד האחרון לעזיבה כבר חלף. בשבוע שעבר מחק בית המשפט המחוזי בבאר שבע עתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם נגד הגירוש והכליאה בטענה שהיא מוקדמת מדי.

לפי רשות האוכלוסין וההגירה, עד החודש שעבר יצאו מישראל יותר מ-1,500 אזרחי אריתריאה וסודאן למדינות שלישיות במסגרת "עזיבה מרצון". המדינה לא מסרה באילו מדינות מדובר, אך ידוע שאלו אוגנדה ורואנדה. בכירים אוגנדים ובהם שר החוץ, הנרי אוקלו אורים, הכחישו בחודש שעבר קיומו של הסכם עם ישראל. לעומתם, נשיא רואנדה, פול קגאמה, אישר כי ארצו נמצאת בשלבים האחרונים של גיבוש הסכם לקליטת "מהגרים לא חוקיים" מישראל. מקורות ממשלתיים אמרו ל"הארץ" כי ההסכמים קיימים ותקפים, אלא שרואנדה ואוגנדה ביקשו שלא לחשוף אותם משיקוליהן וישראל נענתה לבקשה.

בשנה שעברה חשף תחקיר "הארץ" כי מבקשי מקלט נשלחו לרואנדה ולאוגנדה ללא מעמד או זכויות בסיסיות. דו"ח שפרסמו לפני חודשיים המוקד לפליטים ולמהגרים ועמותת א.ס.ף הצביע על כשלים חמורים בהליך ה"עזיבה מרצון". מהדו"ח, שהתבסס על ראיונות טלפוניים עם עשרות מבקשי מקלט שעזבו את ישראל, עולה כי שתי המדינות אינן מספקות למגיעים אליהן הגנה, מעמד חוקי או ערובה לביטחונם. צבר היא הראשונה שפגשה פנים אל פנים מבקשי מקלט רבים שעזבו את ישראל לרואנדה ולאוגנדה, שבהן אספה 17 עדויות שמחזקות את ממצאי התחקיר והדו"ח. הטענות בדבר היעדר היכולת לקבל מקלט ולהתפרנס באופן חוקי ובשכר סביר באוגנדה שבו ועלו בדברי מבקשי המקלט.

"הרואנדים והאוגנדים יודעים שכל מבקש מקלט אריתראי שעובר יש לו בכיס 3,500 דולר. זאת אומרת שהם כספת פרוצה מהלכת", אומרת צבר. "כל מי שראיינתי אמר שבשלב כזה או אחר מישהו מנציגי החוק האוגנדים תבע ממנו תשלום. לפעמים זה היה 150 או 200 דולר, והיו שלושה שסיפרו לי סיפור על בחור אחר שהיה איתם שלקחו ממנו 1,000 דולר. אם הם לא נותנים, כמובן שהשוטרים האוגנדים אומרים שהם יעצרו אותם ויכניסו אותם לכלא".

את מבקשי המקלט פגשה צבר בקמפלה, שם ראיינה אותם למשך שעה עד שלוש. כמה מהם פגשה יותר מפעם אחת. "הייתי בבתים שלהם, אני יודעת כמה עולה לשכור חדר לחודש, מה עלות המחיה, התחבורה", היא אומרת וקובעת: "אין להם סיכוי לשרוד". לדבריה, נתקלה בכמה רמות של דיור: "הייתי בשכונת העוני הכי אומללה בקמפלה. חדר משותף, בלי מים, בלי ביוב, בלי כלום, בשכונות מבוץ — זה 65 דולר לחודש. חדר בדרגה אחת יותר, סביר ונקי, זה 300. באף אחד מהחדרים אין מים זורמים, זו מין רכבת ארוכה ובקצה יש שירותי 'בול פגיעה' ומקלחת ומים שמשותפים לכל מבקשי המקלט. לא ראיתי אף אחד בחדר לבד, היה זוג של גברים שגרו שם".

היו גם רמות גבוהות יותר של מחיה, אך רק מעטים בחרו בהן. "שניים שהיו ממש יזמים לקחו איזה מין בית בקמפלה, שעלה משהו כמו 600, אבל היו שם איזה שמונה חדרים והם כבר עשו סאבלט לבאים אחריהם, פתחו איזה סוג של אכסניה. הדרגה הבאה היתה מוטל אסמרה, מין סוג של מלון שבו משלמים פר יום. אם אתה נמצא שם חודש זה גם מגיע למשהו כמו 400-350 דולר למיטה. במחיה מצומצמת זה 450 דולר לחודש, בהנחה שהם מבשלים לבד ואוכלים אוכל מאוד בסיסי". במצב כזה, הכסף שקיבלו בישראל מספיק לחצי שנה.

כמה רגעים נחרתו היטב בזיכרונה של צבר. "עמדתי מול גבר בסוף שנות ה-50 שלו, אריתראי, שהיה בארץ ארבע שנים. דיבר איתי בעברית מדהימה. הוא חי רוב השנים באילת, עבד שם במלונות ישרוטל. הוא סיפר על החיים בארץ ובאריתריאה. כששאלתי אותו עוד ועוד הוא אמר 'חכי רגע', רץ לחדר והביא לי תעודת עובד מצטיין ל-2011 ותעודת עובד אהוב ל-2012 ותעודת עובד החודש ואמר 'כולם ידעו שאני בן אדם טוב, ישר, אהוב - וביום אחד הכל נשבר. קיבלתי את הזימון לחולות וזרקו אותי כמו סמרטוט'. אני מסתכלת על האיש הזה ושואלת איך הוא שורד בכלל את המסע הזה. זה היה רגע נורא".

"השני ששבר אותי לגמרי היה בחור צעיר בן 21 עם עברית מדהימה", היא ממשיכה. "היה בארץ בירושלים ותל אביב, לפני שנתיים עשה קורס עיסוי. הוא אמר: 'הגעתי לכאן ואמרתי, אני אשרוד, אני צעיר, אני בריא, יש לי מקצוע, יש לי תעודה והכל. ואז התחלתי ללכת וכל מלון שהלכתי אליו בקמפלה אמרתי שאני רוצה לעבוד בספא שלהם או בבית אירוח. הראיתי להם את התעודה, נורא התרשמו שזה מישראל. עשיתי מבחן מעשי והצלחתי. ואז אמרו, תביא לנו ניירות של פליט. הוא אומר, אבל אין לי". צבר שאלה אותו מדוע אינו מגיש בקשת מקלט. הוא השיב לה כי כשפנה למשרדי נציבות האו"ם לפליטים בקמפלה נשאל מאיפה בא ולא יכול היה להגיד את האמת: הוא חשש שאם יידעו שבא מישראל יישלח לאריתריאה.

"אתה רואה את התחנות השונות במסע האומלל להישרדות בחיים", מסכמת צבר. "זה היה לגמרי ברור שאלה שהיו בקמפלה היו בסך הכל בעוד תחנה. הם כל הזמן דיברו על לוב ועל המעבר משם לים. מה מצפה לאנשים האלה?", היא תוהה. "אני כבר שש או שבע שנים חוקרת אותם פה בארץ, הקשיים וההתמודדויות זה לא מבט מזוגג של ייאוש. לאנשים שפגשתי באוגנדה כבר היה המבט הכבוי הזה, שחוץ מהם ראיתי רק במחנות הפליטים. זו תחושה שאין עתיד ואין תקווה".

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2642650