ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

למנוע את גירוש הפליטים זה האינטרס שלנו

תאריך: 18.1.18 מקור: הארץ, יאיר אסולין

בעיני, נקודת המבט הרלוונטית להסתכלות על הסוגיה האכזרית, הגזענית והאבסורדית להחריד של גירוש הפליטים מאריתריאה וסודאן אל עתיד רע, לא ידוע, היא, לפני הכל, ההבנה שמלחמה, התנגדות, התגייסות אזרחית נגד זה, הן קודם כל אינטרס ישראלי מובהק, הן של החברה הישראלית והן של הישראלים — אלה שאכפת להם מהמקום הזה שבו הם חיים, שרואים את המקום הזה כבית, שמשקיעים פה כסף, שמסכנים פה את חייהם, שמגדירים את הזהות שלהם גם דרך המקום הזה והאופי שלו. וזו נקודה חשובה, קריטית כמעט. כשאנחנו שומעים על הגירוש הצפוי, כדאי שנדע שהסיפור הזה נוגע לנו ממש, ואם הוא יקרה ההשפעה שלו על חיינו תהיה משמעותית, ואנחנו, בצד כמובן מבקשי המקלט, נהיה אלה שנשלם את המחיר על הרוע הבנאלי הזה. זה לא עניין של "חסד" או "אלטרואיזם".

צריך להבין את זה — יש פה מהלך שאין מאחוריו הסבר מניח את הדעת; לא כלכלי, ולא אחר. מי שמנסה להסביר את המהלך הזה בכלים כביכול רציונליים — מפספס. יש פה גזענות. מגרשים רק שחורים. ועל גזענות משלמים. ככה זה. זה לא מיסטיקה, זו מהות החיים. מי שגזען היום כלפי מבקשי מקלט שחורים, סופו שיהיו גזענים כלפיו, אם לא גזענים כבר עכשיו. מי שמתעלם מסבל של אחר, סופו שיתעלמו מהסבל שלו, של הילד שלו. שלא לדבר על מי שמבקש לחנך כאן ילדים, להקנות להם ערכים, תפישות עולם של "מה ששנוא עליך" וכו'. נכון, זה לא מיידי, אפשר כאילו להדחיק — אבל המחיר מגיע בסוף. השחיקה העמוקה בשיח הישראלי תעיד.

וזה גם לא קשור לדרום תל אביב. את דרום תל אביב צריך לשקם בלי קשר. בדיוק כמו שממשלת הימין צריכה להשקיע יותר בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית של ישראל בכלל. גירוש מבקשי המקלט הוא לא פתרון. ושוב, זה לא הסיפור. הסיפור הוא ההתמסרות ליצרים האפלים ביותר, התאווה הזאת לגירוש, החברה שמסרבת להסתכל לעצמה בעיניים ולשאול את עצמה מי היא ומה היא רוצה. וזה קודם כל עניין של החברה. קודם כל עניין של אמירה ציבורית. תמיד אפשר לעשות רדוקציה לאינטרסים. תמיד יש כאלה.

אלא שהגיע הזמן שנכניס לנו לראש: חברה היא סך כל מה שהיא עושה. לא סך כל מה שהיא מספרת לעצמה על עצמה, לא סך כל מה שהיא מפנטזת. לא. ולא משנה כמה נצעק או נקלל או נתלונן ששונאים אותנו. אנחנו זה סך כל המעשים שלנו. אין אפשרות אחרת. והסיטואציה הזאת של מבקשי המקלט, האבסורד הזה, מפוצץ הראש, של לשלוח אותם — למרות שאין שום סיבה, למרות שאף אחד לא רוצה, למרות ששוב, האינטרס הישראלי מכל הצדדים הוא להשאיר אותם כאן — הסיטואציה הזאת היא כמעט משחק סכום אפס. אם נתעלם ממנה היום — נשלם את המחיר עליה מחר. זו נקודת המפתח, זה הפריזמה של הסיפור.

אפשר לצקצק בלשון, אפשר לומר שזו הגזמה, אפשר למשוך בכתפיים, אפשר לומר "יש דברים חשובים בהרבה", אפשר לדבר שוב על מדינה יהודית ועל תפישות כאלה ואחרות, אפשר גם שוב לתת את ההסברים הכמו־רציונליים שלא מחזיקים מים, אפשר. אלא שכל זה לא ישנה את העובדה עצמה, כל זה לא ישנה את האבסורד, כל זה לא ימעיט בכהוא זה את עומק הצלקת שתיחרט בתודעה הישראלית, באתוס הישראלי, בפנים הישראליות של כל אחד ואחת מאתנו. ועוד החלטה כזאת, ועוד החלטה, ועוד נפילה למניפולציות האלה של ימין־שמאל, ועוד עצימת עיניים, ובסוף, גם למדרון הזה, לשחיקה הזאת, יהיה סוף. ובסוף מישהו יזכור לשאול: "למה?", ועיניים עצובות ייתקעו בו, ותהיה דממה, וכל אחד יידע שיכול היה להיות אחרת. וכן, יש עוד סיכוי. תלוי בנו. זה אינטרס שלנו.

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.5745848