ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

למה בעצם אי אפשר לגרש אריתריאים?

תאריך: 4.6.12 מקור: ד"ר טרישה רדקר הפנר

אל תניחו לדיקטטורה גוועת להתל בכם.

האומה האריתריאית בצפון-מזרח אפריקה היא אחת מיצואניות הפליטים הגדולות בעולם כיום. הסיבה העיקרית שבגללה אריתריאים נמלטים ממולדתם היא "השירות הלאומי", המזוהה על ידי חוקרים, מנהיגים פוליטיים גולים וארגוני זכויות אדם, כקמפיין של עבודות כפייה ועבדות. הקמפיין, שמוכר בטיגרינית כ"ווארסאיי ייקאלו" יושם לראשונה ב-1994, ודרש באופן רשמי שישה חודשי הכשרה צבאית וכן שנת שירות למדינה לכל הגברים והנשים בגילי 45-18, ורק בודדים קיבלו פטור.

עקב סיבות שונות: המלחמה עם אתיופיה בשנים 1998 – 2000, כישלון ממשלת אריתריאה ליישם את החוקה וכן משבר פוליטי ב-2011, שהביא למעצרם של מהפכנים פוליטיים, עיתונאים, מנהיגים דתיים, אישי ציבור ומפגינים, הפך השירות הלאומי באריתריאה לשירות ללא תאריך שחרור.

רוב האריתראים לבטח היו גאים לשרת את מולדתם במשך 18 חודשים. בפועל, ה"ווארסיי ייקאלו" הפך את החיים באריתריאה לבלתי נסבלים. המגויסים נלקחים ממשפחותיהם בגיל צעיר יותר ויותר ומוחזקים בשירות הלאומי שנים ארוכות. שכרם עלוב ביותר והם אינם יכולים לתמוך בבני משפחתם או להקים משפחה משל עצמם.

המתגייסים חשופים למשמעת צבאית קשה, שכוללת גם יחס משפיל, לא-אנושי ואכזרי. משמעות "שירות" המדינה היא לעתים קרובות עבדות מינית לנשים צעירות ועבודה פיזית קשה במכרות לגברים. השכלה גבוהה מוקדשת לצבא בלבד. יציאה מהמדינה באופן חוקי, אפילו לביקור קרובים, היא כמעט בלתי אפשרית עבור כל מי שאינו ילד או קשיש. עובדת הדיכוי הפוליטי באריתריאה כיום אינה יכולה להיות מופרדת מהקשיים כלכליים.

דיכוי זה הוא תוצר ישיר מהתנהלותה של הדיקטטורה הנוקשה של איזיאס אפאוורקי ושל מפלגת "חזית העם לדמוקרטיה וצדק" (PFDJ). המשטר האריתריאי נוקט דיכוי פוליטי וגם גורם למצוקה כלכלית באמצעות ה"ווארסאיי ייקאלו". על אף הסיכונים העצומים והכאב הפיזי והרגשי הכרוכים בפרידה ממשפחה וממולדת אהובה, מאות אלפי אריתריאים כבר נמלטו ממדינתם.

עבור מדינות מקלט ראשונות ואף שניות, הנטל על משאבים כלכליים ופוליטיים, דאגות ביטחון, ויכוחים על שייכות תרבותית עלולים להוות בעיה רצינית. עם זאת, הכרחי שמדינות מארחות, כמו מדינת ישראל, מדינה שהאריתריאים מאמינים שתכבד זכויות אדם ופליטים בעקבות ניסיונם ההיסטורי של אזרחיה, תכיר בכך שהמצב באריתריאה מיוחד בשל ההיבטים הבאים:

כמו קמבודיה תחת פול פוט והחמר רוז' וצפון קוריאה, כך גם אריתריאה משליטה דיקטטורה מתואמת ומערכת חוקים צבאיים, שהופכת כל מי שמביע התנגדות למהפכן פוליטי שעלול להיאסר, לסבול עינויים, להיאנס או להיות מוצא להורג ללא משפט.

כמו כן, זה עשורים שאריתריאה מקיימת עצמה באמצעות רשתות גולים ופליטי משטרים קודמים, שרבים מהם לא חיו באריתריאה מאז 1993 ונותרו נאמנים לשלטון בזכות טובות הנאה, הכרה, תחושת שייכות וגאווה. נאמנים אלו לשלטון מקבלים ללא כל ביקורת את תעמולת השלטון, ודוחים בתקיפות את כאבם הבולט לעין של אחיהם למולדת.

מפלגת ה-PFDJ התפתחה לצד רשת מבוזרת ורחבה זו של הפזורה האריתריאית. הרשת של המפלגה כוללת בכירים במפלגה, חברים מן המניין במפלגה, נאמני המשטר וה"סלייטי", המרגלים מטעמה. השגרירויות והקונסוליות האריתריאיות משמשות כמרכז העצבים של רשת נרחבת זאת. את מעט הלגיטימיות שנותרה למשטר בקרב האריתריאים הוא שואב מיכולתו לזכות בתמיכה כלכלית ופוליטית של הפזורה האריתריאית. אלו אשר מכחישים, מגינים או בוחרים לא להכיר במציאות הנוכחית, תומכים למעשה בלגיטימיות של משטר מפלגת ה-PFDJ. אך במקרים שבהם המשטר אינו יכול להסתמך על תמיכה, הוא נוקט צורות יצירתיות וזדוניות של כפייה וסחיטה פוליטית-כלכלית.

כפי שהראו מחקרי ומחקריהם של חוקרים אחרים, דפוס זה התפתח בשנות השבעים וממשיך עד היום. אריתריאים שהפכו גם לאחרונה לפליטים נתונים בלחצים ובהתערבות של המשטר, שנועדו לשמור על השפעתו באמצעות הפחדה ומניפולציה פוליטית. המשטר מאיים, כולא, קונס ופוגע במשפחות של פליטים. פליטים או מבקשי מקלט נרדפים על ידי פעילי PFDJ, אשר לעתים כופים על הפליטים לחתום על הצהרות "חרטה" (טֵאַסה) או מכתבים ועצומות נגד החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, אשר הטילה סנקציות על אריתריאה בשל תמיכה בג'יהאדיסטים סומליים. תומכי המשטר מטרידים את הפליטים, מאיימים עליהם לשמור על שתיקה, וכופים עליהם לערוך "פגישות" עם שגרירים וחברי PFDJ, לעתים לבקשת מדינת המקלט אשר אינה מבינה את הסיטואציה, או מאמינה בתעמולה של המשטר האריתריאי, כי אזרחיה אינם פליטים אלא מהגרי עבודה.

קמפיין תעמולה זה הוא אחת הטקטיקות היותר-הרסניות של משטר ה-PFDJ עד היום. תעמולה זו הרסנית לא רק ביחס לאריתריאים. קמפיין זה גורם למדינות המכבדות זכויות אדם להפוך לשותפות לפרקטיקות הלא-חוקיות ולא-הומאניות של המשטר האריתריאי. קמפיין זה גם מערער את הבסיס של המשפט הבינלאומי הפומבי, שעליו נשענת ההגנה על זכויות הפליטים.

הצהרתו של שגריר אריתראה בישראל, טספמרים טקסטה, ש"אין כאן עניין פוליטי או רדיפה פוליטית, זה רק עניין כלכלי", ושמבקשי מקלט אריתריאים הם "פשוט רוצים להתחמק משירות צבאי" היא חלק מאסטרטגיה מחושבת, שנועדה להתל בממשלות של המדינות הקולטות פליטים ולפגוע בהגנה הבינלאומית לפליטים. המשטר האריתריאי בז לעצם הרעיון של זכויות אדם, ואם קמפיין התעמולה הנוכחי יצליח, הוא יאפשר למשטר לבזות את המשפט הבינלאומי ההומניטרי ואת האמנות שישראל ומדינות אחרות חתומות עליהן.

ה"הזמנה" שהזמין השגריר את אריתריאים לשוב לארצם תוך הבטחות שהם לא ייפגעו, גם היא חלק מהצעד המחושב שמנצל את הסבל של הפליטים ומבקשי המקלט. הזמנה זו נועדה להסתיר את העובדה, כי המשטר האריתריאי חטף מבקשי מקלט ממדינות שכנות וממחנות פליטים, וכלא והעלים מבקשי מקלט שהוחזרו בכפייה לאריתריאה ממלטה, מצרים, לוב ומדינות אחרות.

תעמולה זו נבחנת לא רק בישראל. באוגנדה, פעילים של מפלגת ה-PFDJ גם כן מנסים לשכנע את משרד ראש הממשלה כי האריתריאים הם "מהגרים כלכליים" ומעודדים אריתריאים לחזור לביקור באריתריאה. אין ספק שיהיו אנשים שיוכלו לבקר באריתריאה בלי להיפגע: המשטר לא יפגע בכמה מהם, וזאת כדי לערער את הממצאים של חוקרים, את עדותיהם של מבקשי מקלט אריתריאים, את הביקורת של ארגוני זכויות אדם ואת החשש של הקהילה הבינלאומית, שבא לידי ביטוי בקביעה של נציבות הפליטים של האו"ם כי אין להשיב פליטים אריתריאים למולדתם בשום פנים ואופן.

התעמולה המתארת פליטים אריתריאים כ"מהגרי עבודה" היא תוצר של קמפיין שיטתי ומבוזר גיאוגרפית המופעל על ידי מערך דכאני של משטר ה-PFDJ, שהמפלגה טרחה לטפח במשך עשורים. קמפיין שיטתי זה פועל בכמה דרכים: הוא מסווה את הברוטליות של המשטר האוטוריטרי באריתריאה ואת העבדות של השירות הלאומי מפני האריתריאים הנאמנים למשטר, אשר מאמצים ומקדמים את התעמולה של המשטר. הקמפיין מנצל את הפחדים של מדינות המקלט מזרם של פליטים באמצעות הכחשה של הבסיס הפוליטי לגלותם של הפליטים והצגתם כ"מהגרים כלכליים".

קמפיין זה שם ללעג את העיקרון המרכזי של דיני פליטים של אי-החזרה (non-refoulment) ומהתל במדינות המקלט כך שהן יפרו את העיקרון הזה, בניגוד למחויבותן למשפט הבינלאומי. קמפיין זה חותר תחת ממצאים אמפיריים של אקדמאים וחוקרים מארגוני זכויות אדם, וסותר את אינספור העדויות של קהילת הפליטים האריתריאית. בשורה התחתונה, קמפיין זה תוקף את היסודות של משטר המקלט עצמו. קמפיין זה הוא נדבך באסטרטגיות המתפתחות והמסתגלות של המשטר האריתראי לשלוט באזרחי אריתריאה – בכל מקום שיהיו – באמצעות הפחדה וכפייה שמוסווים כנדיבות של המשטר וקריאה פטריוטיות.

מדינות וממשלות כמו ישראל – אשר כביכול מכבדות את העקרונות הבסיסיים של זכויות אדם וכבוד, מאמצות נורמות דמוקרטיות ואת שלטון החוק, מבטיחות את זכויותיהן של אזרחיהם, אשר לאורך ההיסטוריה קיבלו גולים ופליטים בתוכן – אל תתנו למשטר האריתריאי להוליך אתכן שולל. אל תשתפו פעולה עם משטר אכזרי וערמומי אשר אזרחיו פונים אליכם בבקשה להגנה. האריתריאים אינם מהגרי עבודה, והם גם לא "משתמטים" מגיוס או עריקים מהצבא. הם באמת ובתמים פליטים, אשר באופן ברור ביותר זכאים להגנה הבסיסית בחסות המשפט הבינלאומי, הגנה אשר נשללה מהם במולדתם.

_______________________________________________________________________

*ד"ר טרישה רדאקר הפנר היא פרופסור-עמית לאנתרופולגיה באוניברסיטת טנסי שבארצות הברית. ד"ר הפנר היא מומחית בענייני אריתריאה באמנסטי אינטרנשונל, נציבה בוועדה הבינלאומית לפליטים אריתריאים, ומנהלת המידע האחראית על אריתריאה ברשת הפליטים Fahamu. היא המחברת של: Soldiers, Martyrs, Traitors, and Exiles: Political Conflict in Eritrea and the Diaspora  (University of Pennsylvania Press, 2009 והעורכת של: Biopolitics, Militarism, and Development: Eritrea in the Twenty-first Century (Berghahn Books, 2009 ומספר רב של מאמרים על אריתריאה. היא ערכה מחקר בקרב אריתריאים במשך יותר מ-15 שנים באריתריאה, אתיופיה, האיחוד האירופי וצפון אמריקה.

המאמר תורגם מאנגלית על ידי אליזבט צורקוב ופורסם על ידי סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים