ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

למבקשות מקלט שסובלות מאלימות אין לאן לפנות

תאריך: 27.11.18 מקור: שיחה מקומית, אורן זיו

רצח הילדה האריתראית סילבנה צגאיי (13) בדרום תל אביב גרם לזעזוע כבד בקרב מבקשי המקלט וארגוני הסיוע לפליטים. "הכתובת היתה על הקיר, זה פלא שזה קרה רק עכשיו", אמרה הבוקר אורית מרום מארגון א.ס.ף שמציע סיוע פסיכו-סוציאלי וליווי ותמיכה למבקשי מקלט בעשור האחרון. "זו התוצאה העגומה של הזנחת המדינה בכלל את הפליטים ובפרט ההזנחה מצד משרד הרווחה". ארגונים כמו א.ס.ף מנסים לחפות באמצעים דלים על כך ששירותי הרווחה אינם זמנים למבקשי המקלט. לנשים מבקשות מקלט שהן גם נפגעות אלימות במשפחה אין שום מענה בתוך הקהילה, מסבירה מרום.

"ארגון מסילה ועיריית תל אביב עושים ככל שהם יכולים, אי אפשר להאשים אותם", אומרת מרום על המוסדות המטפלים במבקשי מקלט בתל אביב באופן יום יומי. "אבל ילדי מבקשי מקלט שנמצאים בסיכון מטופלים חלקית ומשפחות לא מטופלות", היא אומרת ומדגישה כי "שום דבר ממה שאני אומרת לא בא להגן או להצדיק את הפשע הנתעב, ואת העבודה שצריך לתפוס את הרוצח ולמצות איתו את הדין".

המשטרה חושדת כי הילדה סילבנה צגאיי הוכתה למוות על ידי בן זוגה של אמה, טספברהן טספסיון. רק שעות אחר כך, כששבה לביתה, אמה מצאה אותה ללא רוח חיים. שכנים ששמעו את צעקות האם הזעיקו את כוחות ההצלה, אולם לאלו לא נותר אלא לקבוע את מותה של הילדה. החשוד ברצח נמלט ומתנהל אחריו מצוד משטרתי.

"אנשים בשוק. כששמעתי על המקרה לא הצלחתי לזוז", מתארת אסמאיט מהרציון, מבקשת מקלט מאריתריאה ופעילה בולטת בקהילה. מהרציון מספרת כי רבים מהקהילה האריתראית שלא קוראים חדשות בעברית גילו על המקרה הטרגי רק בשעות הבוקר.

היא מפנה אצבע מאשימה לעבר הרשויות ובעיקר המשטרה. "כשאנחנו מתקשרים למשטרה, והם מבינים שזה מבקש מקלט, הם באים אחרי שעה או שעתיים או לא באים בכלל". כשמדובר בנשים, אומרת מהרציון, המצב קשה הרבה יותר. "הנשים סובלות יותר מהגברים, בגלל שאין מי שיתן לנו מענה", אומרת מהרציון, "קשה לנשים לפנות לרווחה או למשטרה, לא רק בגלל קשיי השפה, אלא בגלל שאין דרך לקבל שרות מהרווחה, אין מי שישמע אותן".

אורית מרום מסבירה את המציאות הקשה בה חיים מבקשי המקלט שנמצאים כאן ללא מעמד, וחיים בחוסר יציבות מתמיד. "הילדים גדלים בעוני נורא בבתים צפופים, במחסנים. רמות המתח, החרדה, הדיכאון, שהאנשים נמצאים בו הם מאוד גבוהות וכל זה לא מטופל ברמה הלאומית. משאירים אותם בשוליים של החברה, הם שקופים ולא נספרים".

"אין ספק שהנגישות הנמוכה, הבלתי אפשרית, של אוכלוסיית מבקשי המקלט לשירותי בריאות נפש ורווחה משפיעה באופן שלילי על מצבם הנפשי והגופני", אומר גם הפסיכיאטר ד"ר עידו לוריא, לשעבר מנהל מרפאת גשר, מרפאה פסיכיאטרית שהפעיל משרד הבריאות למבקשי מקלט עד שהוחלט לסגור אותה בקיץ האחרון. "קהילת מבקשי המקלט היא קהילה חלשה, שבה להרבה מאוד אנשים יש טראומה ומצוקה נפשית ממצבים מסכני חיים שעברו כמו אונס וחטיפה. העובדה שהמצוקות האלה לא מקבלות טיפול גורמת לדחיקה לשוליים של אוכלוסיה מוחלשת ממילא".

ד״ר לוריא מבקר את ההחלטה של המדינה לא לספק למבקשי המקלט את השירותים שמקבלים אזרחי ישראל: "הרצח הזה הוא מקרה קיצוני, אך ממחקרים מהארץ והעולם ומהניסיון הקליני בטיפול במבקשי מקלט עולה כי העדר גישה לשירותים מחמיר את המצב. בסופו של דבר אי-מדיניות של הממשלה פוגעת באוכלוסייה עצמה ולעתים גם באוכלוסיות שבסביבה שלהן. במונחים של כלכלת בריאות ובריאות הציבור – דווקא לתת שירותים מוסדרים על ידי המדינה לכל מי שנמצא בשטחה, הוא דבר שלטווח הארוך חוסך כסף וכמובן מפחית מצוקה וחוסך חיים".

לפי המלצות משרד הרווחה מ-2017 לגבי הטיפול ב"זרים שאינם בני הרחקה", כלומר מבקשי מקלט, נקבע שיש לקדם טיפול בתוך הקהילה, ולא לחכות למצבי הקיצון. בינתיים ההמלצות לא יושמו וטיפול סוציאלי מוענק למבקשי מקלט רק במקרים חריגים של סכנת חיים. עמותת א.ס.ף עתרה לבג"ץ בנושא. "המרכזים לטיפול באלימות במשפחה, סגורים בפני משפחות של מבקשי מקלט. הפתרון היחיד שמשרד הרווחה מציע לנשים נפגעות אלימות – זה לצאת למקלטים", אומרת מרום. "ייתכן שאם המשפחה הזאת היתה מטופלת כמו שצריך בלשכת הרווחה, שזו העתירה שהגשנו, אולי הרצח יכל להימנע".

מהרציון חוששת שתומכי גירוש מבקשי המקלט ישתמשו ברצח נגד הקהילה. "יש אנשים שכואב להם, ויש אנשים שרוצים לנצל את זה נגדנו. ראיתי בתגובות לכתבות שרבים קראו לגרש אותנו, אבל אחרים הצטערו על המקרה", היא אומרת בכאב. "אתמול בת 16 נרצחה בצפון (בגוש חלב א.ז) בכל הקהילות נרצחות נשים, אבל אנשים לא חושבים על זה".

"ברור שזו תופעה שאנחנו רואות בכל המגזרים אך האוכלוסייה הזו שקופה לחלוטין", מדגישה מרום. "אני מקווה שהמקרה הזה יזעזע גם את הגורמים המקצועיים ברווחה וגם את ממשלת ישראל, שתבין שלהפקרה של הקהילה הזו יש מחיר בחיי אדם".

"עצב גדול ודאגה", סיפר אלי נחמה, מנהל בית הספר רוגוזין בו למדה צגאיי, לכלי התקשורת שהתאספו במקום על ההרגשה של הצוות והתלמידים."מרגע שנודע לנו התארגנו להגיע לזירה, הגשנו עזרה לאמה שהיתה שבורה ומפורקת". לדברי נחמה, רבים מהתלמידים שמעו על הרצח רק בבוקר, כשהגיע לבית הספר. הוא תיאר את סילבנה צגאיי כילדה "מדהימה, חייכנית וצוחקת" שהשתלבה בבית הספר לאחר שהגיעה אליו בשנה שעברה. לדבריו, גם ביומיים האחרונים היא הגיעה לבית הספר כרגיל. "לא היה שום סימן שמעיד על משהו, לא ידענו על החוויות שהיא עוברת. זו הפתעה גמורה לנו כבתי ספר".

היום פורסם כי רשויות הרווחה ידעו על המצוקה במשפחה ועל האלימות שחווה הילדה. לא ברור מדוע המידע לא הועבר בזמן אמת לידיעת בית הספר, או למסגרת החוץ בית ספרית שבה שהתה הילדה בשעות אחר הצהריים.

כמה ימים לפני הרצח פנתה סילבנה למשטרה לאחר שבן זוגה לשעבר של האם, החשוד ברצח, הגיעה לדירה לאסוף את חפציהן והן חשו מאויימות. אבל במשטרה לא הבינו את גודל המצוקה. בהודעה שפרסמה היום דוברות המשטרה בתגובה להאשמות בתקשורת, טענו במשטרה כי לא דווח ולא הוגשה שום תלונה "שעניינה  אלימות פיזית או מילולית כלפי הנערה, לא על ידה באופן אישי ולא על ידי אף אחד אחר בנוגע אליה". במשטרה הבהירו כי סילבנה תושאלה על ידי שוטרים והבהירה שלא ננקטה כלפיה אלימות.

לשאלת העיתונאים האם ידעו בבית הספר על האיומים שקיבלו האם, והבת מצד הרוצח, בן זוגה לשעבר, אמר מנהל ביה"ס רוגוזין כי "אתמול שמעתי בפעם הראשונה מהאמא את התיאור הקשה, העצוב, שזעזע אותנו. אנחנו לא ידענו, לא ראינו, לא שמענו".

דג'ן מנגשה, מבקש מקלט אריתראי בן 23, סיפר ל"שיחה מקומית" כי שמע בעבר מסילבנה על אלימות שחוותה. "לא רק אני שמעתי ממנה, כל השכנים שמעו", סיפר מנגשה, שעד לאחרונה התגורר בסמיכות לאם ובתה בשכונות נווה שאנן. "היא סיפרה לנו שבן הזוג של האם מרביץ לה. לפי מה שהבנתי אבא שלה הלך בעבר לאחד הגורמים והתלונן על בן הזוג".

"פעמים רבות אנשים מהקהילה מעדיפים לא להתלונן, הם מעדיפים להישאר עם הסוד", אומר מנגשה. אבל לדבריו הסיבה העיקרית שמבקשי מקלט לא מתלוננים, היא לא החשש מלהוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, אלא בעיקר חוסר הטיפול של הרשויות. "אנשים רואים פעם אחר פעם שלא עושים כלום עם תלונות. בגלל שהם לא רואים שום תוצאות הם מעדיפים לא לפנות".

אשת חינוך שהכירה את הילדה שנרצחה מאחת המסגרות החוץ בית ספריות בדרום תל אביב, סיפרה ל"שיחה מקומית" שסילבנה לא סבלה מהזנחה מצד משפחתה, ותמיד היתה מגיעה מסודרת, עם כל הציוד הנדרש ולאחר שאכלה בביתה. לדברי הגורם היה נראה שהגיעה מבית מתפקד, ואמה שיתפה פעולה עם הצוות החינוכי. "לא ידענו שיש אלימות", היא מספרת.

לדבריה, "כל חווית ההגירה קלה יותר לנשים, מאשר לגברים. נשים קולטות שפה מהר, מוכנות להנמיך את עצמן ולעבוד בעבודות פחות טובות, והן מתאקלמות יותר מהר. הגברים חווים תסכול גדול, וזה בלי לקחת בחשבון את מה שעברו בדרך לכאן". אשת החינוך מדגישה כי למרות המחסור בטיפול של המדינה במבקשי המקלט, לא ניתן להטיל את כל האשמה על זהות הרוצח. "מאוד קל להגיד שאם יהיו תשתיות וטיפול זה היה נמנע, אבל זה לא הוגן לשים את כל המשקל על כך שהמשפחה היתה של מבקשי מקלט. בסופו של דבר מדובר בנשים שנרצחות בגלל שהן נשים".