ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

להיכנס לנעליהם: בהצגה החדשה "קישתא!" מבקשי מקלט מגלמים חברי כנסת

תאריך: 21.8.19 מקור: הארץ, איה חיות

ב–29 בינואר 2018, התכנסה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. על סדר היום: "מעקב אחר יישום מדיניות הממשלה בעניין המסתננים וסגירת מתקן חולות ומעקב אחר טיפול הרשויות במבקשי מקלט מאפריקה לנוכח התוכנית לגירושם נגד רצונם". הכינוס נפתח בנאום קצר של יו"ר הוועדה, ח"כ יואב קיש (הליכוד), שאמר: "כולנו זוכרים ספינות עם פליטים יהודים בשנות ה–30 אשר נדדו על פני שבעה ימים וביקשו להיכנס לארץ מסוימת או לארצות רבות ונתקלו בסירוב. היום קיימת מדינת היהודים. לא שכחנו. אנחנו ננהג באנושיות. נביא את האנשים האומללים האלה, פליטים שניצלו על ידי ספינתנו מטביעה בים, אל ארצנו. ניתן להם מחסה ומקלט". 

עד מהרה היתה לדבריו תפנית לא צפויה. "אני מודיע שהדיון היום יעסוק בעיקרו בהחלטת הממשלה על הוצאת המסתננים מארצנו ובסגירת מתקן חולות… אנחנו יחד נסייע לתושבי דרום תל אביב וערים אחרות שאיבדו את צביונן, שלא לדבר על ביטחונן האישי בגלל גרירת רגליים. ואם כבר יש גזענות, לצערי זה כלפיהם. המוסר היהודי הוא גירוש המסתננים. תודה רבה".

כשלי ירון, כתבת הרווחה של עיתון "הארץ", למדה בעירוני א' לאמנויות בתל אביב היא ביימה את ההצגה "אנרגיות טובות", על בסיס המחזה מאת יונתן לוי. ההצגה, שאף הועלתה בפסטיבל תיאטרונטו, מבוססת על פרוטוקול של הכנסת בנושא תמלוגי הגז. מאז ועד היום, בעודה חופרת בפרוטקולים של ועדות מתוקף עבודתה בעיתון זה, היא חיפשה פרוטוקול ועדה שיוכל להפוך למחזה. כשמצאה את דיון ועדת הפנים, היא ושותפה לעבודה, עילי זוזובסקי, החליטו לעבד את 150 עמודי הפרוטוקול למחזה. התוצאה היא ההצגה "קישתא!" שתעלה בבכורה בסוף השבוע הבא במרכז ענב לתרבות בתל אביב. 

בהצגה חמש דמויות: חברי הכנסת יואב קיש, אריה דרעי, אורן חזן, מיכל רוזין, ותושב דרום תל אביב יוסי לוי. כולם מגולמים על ידי מבקשי מקלט. הטקסט של המחזה הוא למעשה משפטים שאמרו חברי הכנסת מלה במלה. השינויים היחידים הם שינוי שמו של תושב דרום תל אביב שדיבר בדיון, והעברה של משפטים ספורים שנאמרו במקור על ידי הח"כים תמר זנדברג ונחמן שי לדמותה של ח"כ רוזין.  

לדברי ירון, מאחורי ההחלטה שמבקשי מקלט יגלמו ח"כים עומד מסר של שוויון. "הרעיון הגיע מההבנה הכואבת שאנחנו כישראלים התרגלנו לראות אותם כשוטפי הכלים והמנקים שלנו. אנחנו רוצים להזכיר לקהל שכולנו שווים. כולנו יכולים להיות ח"כים ביום אחד ושוטפי כלים באחר". 

זוזובסקי מוסיף כי "הדימויים האלה, של שוטפי כלים ומנקים במקרה הטוב ורוצחים ואנסים במקרה הרע, הם בדיוק הדימויים שאותם ההצגה שלנו מבקשת לאתגר ולנפץ. נקשיב למבקשי המקלט מתפלספים ומתווכחים בעד ונגד הגירוש של עצמם על רקע התפאורה המוכרת של דגלי ישראל והעציצים מפלסטיק ונשים את עצמנו בנעליהם".
החזרות להצגה נמשכות חודש אחד בלבד, בין היתר מפני שזוזובסקי חי בימים אלה בארה"ב, שם הוא לומד קולנוע וספרות באוניברסיטת הרווארד וגם מביים. בגלל שהשחקנים עובדים במקביל (חלקם גם כ–15 שעות ביום), החזרות מתקיימות בלילות. כמה מהשחקנים אף היו צריכים להיעזר בירון ובזוזובסקי בקריאת הטקסט ושינונו שכן עברית היא לא שפת האם שלהם. 

לגלם את אורן חזן

את חודש יולי הקדישה ירון לחיפוש חמשת השחקנים, לא היה קל למצוא מבקשי מקלט שישחקו. ג'וני קאפל מגלם את יוסי לוי, מוועד כפר שלם וממובילי המחאה של תושבי דרום תל אביב. כשירון וזוזובסקי צפו בקאפל מתראיין בתוכנית "סליחה על השאלה" של כאן ושקלו להציע לו לשחק בהצגה — לא היה להם מושג שהוא נכח בוועדה המדוברת בזמן אמת ואף הורחק ממנה. בסוף התכנית, כאשר הופיע שמו על המסך — הבינו במי מדובר ומיד פנו אליו בהצעה. קאפל אף פקד את הכנסת כ–15 פעמים בבקשה לדבר בדיונים, אך סורב. לדבריו, ההזדמנות לגלם תושב דרום תל אביב היא סגירת מעגל. 

קאפל, בן 32, נולד באריתריאה והגיע לישראל לפני כעשור. הוא מתגורר בדרום תל אביב ולצד עבודתו בגן ילדים הוא גם פעיל חברתי. העוצמה של סיפורו האישי ושל סיפורי שאר השחקנים היא חלק מההפקה. "התגייסתי לצבא באריתריאה ואחרי חצי שנה ברחתי כדי לבקר את ההורים שלי. אחרי זמן קצר באו לקחת אותי, אזקו אותי, הביאו אותי לבסיס הצבאי וקשרו אותי עם חבל לרצפה, בקושי נתנו לי אוכל", הוא מספר ל"הארץ". 

למרות קשיי החיים בישראל, קאפל מתמקד בטוב. "אני בחיים לא אשכח את החייל הישראלי בגבול, הוא נתן לי את היד שלו ואמר לי 'וולקאם'. כל פעם שאני רואה חיילים ישראלים זה משמח אותי. הם רבו עליי עם חיילים ממצרים, השקיעו בי כסף ואוכל ועזרו לי. ברגע שתהיה לי מדינה משלי אני חולם להזמין חיילים אליי". הוא מדגיש שאין לו עניין להפוך לאזרח ישראלי. "המטרה שלי היא לחזור לאריתריאה, זה החלום שלי". 

דמות נוספת במחזה היא של יו"ר הוועדה יואב קיש, אותו מגלם מייקל אפוורקי בן ה–29, שברח מאריתריאה לפני תשע שנים לישראל יחד עם אשתו שהיתה אז בהיריון. מלבד שני הילדים שהוא מגדל, בבוקר הוא עובד כמתורגמן ואחר הצהריים ככוח עזר בבית חולים. בשנה האחרונה, זכה אפוורקי לחשיפה כשגילם דמות מרכזית בסדרה של יס "עיר מקלט", אך מאז התרחק מעולם המשחק. "הציעו לי מלא תפקידים אבל לא הסכמתי, פנו אליי עם התפקידים הכי רעים, של רוצח או של אנס. גם ככה יש תדמית רעה לפליטים ואני לא אדגיש את זה בטלוויזיה".

גם הוא, כמו שאר השחקנים, מוצא עצמו בנעלי אדם הפועל נגדו. "בהתחלה אתה לא מבין איך נכנסים לדמות כזאת אבל אתה זוכר שיש לך מטרה חשובה", אומר אפוורקי. "חשוב לי שמי שיצפו בהצגה יבינו איך מתנהגים אלינו, ואני מקווה שהם יגידו 'וואלה? עד כדי כך הגזמנו?'"

כשאפוורקי מדבר על "הגזמה", הוא לא רק חושב על הדעות שמוצגות נגד מבקשי המקלט. דמות נוספת במרכז המחזה היא של ח"כ לשעבר אורן חזן, שבמהלך הוועדה החליט לזנוח את הנושא המרכזי ולהתמקד באחת הנשים בקהל. "יש פה פשוט מישהי עם כיפה", אומר חזן בדיון וממשיך: "לא הבנתי. את גבר? את אשה?... מה זה השטויות האלה? תורידי את הכיפה". 

את חזן מגלם סאני קאמל, בן 20 מתל אביב. קאמל הגיע לישראל עם אביו בגיל שמונה מדרום סודאן, בהמשך הצטרפה אימו ובישראל נולדו שני אחיו הקטנים. הוא למד בבית הספר ביאליק־רוגוזין וכיום משחק כדורסל בנבחרת הבוגרים של מכבי דימונה ועובד במסעדה בתל אביב. "זה כבוד לשחק את אורן חזן", הוא אומר ומחייך. "לראות את החשיבה שלו ואיך שהוא מתנהג. הוא לא רוצה פה אף אחד שהוא לא יהודי. הוא נגד כל מי ששונה ממנו, אם זה שמאלנים או פליטים. בהתחלה, כשקיבלתי את הדמות שלו בעיקר חשבתי שזה יהיה מצחיק, אבל עכשיו כשאני בתוך הדמות, אני ממש נגעל מעצמי לפעמים".

קאמל אמנם הגיע לישראל בגיל צעיר, אך הוא זוכר היטב את החיילים המצרים שירו עליהם בסיני ואת תחושת הצמא כשהתקרבו לגבול. עם זאת, לדבריו, השנה הקשה של חייו היתה כאן, בישראל. "ב–2013, כשסודאן קיבלה עצמאות, הכריחו מלא אנשים לחזור לשם, כמעט כל החברים שלי חזרו. אבל שבוע אחרי שהם הגיעו, פרצה מלחמה ורבים מחבריי לא שרדו, זו היתה השנה הכי קשה בחיים שלי. גם את אבא שלי גירשו ב–2017. אני כועס שלא נותנים לי חופש ושמחזירים את אבא שלי למקום ממנו ברח".  

צלקות על הגוף

מבין כל השחקנים, מי שבוחר לתאר את סיפור חייו בפירוט הוא יאסר עבדאללה, המגלם את שר הפנים אריה דרעי, שטוען בדיון כי ישראל אינה רודפת אחר "אפריקאים או צבע מסוים". עבדאללה נולד בדרום דרפור, נחטף ועבר עינויים קשים בסיני. כיום הוא עובד כפועל בניין בימים, ובלילות יוצר תיאטרון. בשנת 2015 העלה בפסטיבל עכו הצגת יחיד בכיכובו, "חורבן גלות", המבוססת על סיפור חייו. 

"בסיני היינו קורבנות לסחר בבני אדם, קשרו אותנו בשרשראות ואמרו שכדי לשחרר אותנו צריך לשלם 8,000 דולר. היו שורפים לנו את הגב עם פלסטיקים, מחשמלים אותנו, לא נותנים מים. אתה יודע שאתה שם לחודשים אחדים, ואז זה או שאתה מת ומוכרים את האיברים הפנימיים שלך או שאתה משלם את הכסף ומשחררים אותך", הוא מספר וחושף את השברים בכפות ידיו שמעולם לא התאחו.

"בסוף הצלחתי לגייס מספיק כסף מחברים וממשפחה והגעתי לישראל. אחרי חודש בסהרונים הביאו אותי לדרום תל אביב אבל בגלל השברים לא יכולתי לעבוד, הזיכרונות גם לא נתנו לי לישון בלילה. אנשים היו קונים לי ליטר וודקה ורק ככה הייתי נרדם, עד היום האלכוהול הוא החבר הכי טוב שלי". כשהוא מספר על התפקיד שלו הוא צוחק לראשונה. "לי פנתה אליי בפייסבוק והתלהבתי מהתפקיד של דרעי, אני לא בדיוק יודע למה, אולי כי הוא ההפך ממני לגמרי. אני מקווה שדרעי יגיע ואני אפגוש אותו פנים אל פנים, שתהיה לו תמונת מראה".

האחרונה בשחקנים היא וונדי יבואה, שמגלמת את ח"כ רוזין. יבואה נולדה בישראל למהגרת עבודה מגאנה שאשרת התייר שלה פגה, ועד גיל 21 הוגדרה כ״שוהה שלא כדין״, אז קיבלה מעמד חוקי מתוקף החלטת ממשלה מ–2010. "היו המון מאבקים כדי שנקבל מעמד חוקי וכדי שאוכל לעשות צבא. אבל קיבלתי תעודת זהות בגיל 21. התעקשתי לעשות צבא למרות הגיל המאוחר ובסוף גייסו אותי", היא מספרת. יבואה, היא היחידה מבין השחקנים שנולדה בארץ ולתחושתה היא ישראלית לכל דבר. "הסיפורים של החברים לקאסט הפתיעו אותי, לא שמעתי ממש על דברים כמו חוק הפיקדון ועל מה שהם עוברים. הייתי בהלם, זה דבר כל כך בסיסי לתת מקלט אבל המדינה חושבת רק על עצמה ומתעלמת מזה שאנשים מתים".  

רוזין היא נציגת השמאל היחידה מבין הדמויות והיחידה שתומכת במבקשי המקלט, אך זוזבסקי מדגיש כי הם לא חושבים שזה באמת עניין של ימין או שמאל, וטוען כי המחזה לועג לכל הדמויות ללא יוצא מן הכלל. "אנחנו עושים אמנות, אנחנו לא מטיפים לממשלה איך לפעול, אבל בהחלט צוחקים על דרך ההתנהלות השרירותית והאטומה בה היא פועלת היום ומציעים לפתוח את הראש ואת הלב", מסביר זוזבסקי. "אין מחלוקת עובדתית על כך שמדינת ישראל כופרת בחובתה לבחון את בקשות המקלט — למרות ביקורות חריפות של בתי המשפט ומבקר המדינה — ובכך מפרה את חובתה לאמנת הפליטים של האו"ם. אותה אמנה שישראל היתה מהמדינות שניסחו וקידמו בשנות ה–50 לאחר השואה".

שניהם מדגישים כי הביקורת בהצגה אינה מופנית כלפי תושבי דרום תל אביב. כך, למשל, אחד הקטעים הדרמטיים היחידים בהצגה מתרחש כאשר דמותו של יוסי לוי פונה לקהל ולחברי הכנסת ואומר: "אני רוצה שעכשיו יקום אחד, שיבוא ויגיד לי: אני מתחייב שברמת אביב ייקחו 2,000 אריתראים".

ירון גם מספרת, כי למרות סיקורה העקבי את חייהם של מבקשי המקלט, העבודה על ההצגה העמיקה את מבטה על הסוגייה. "אני פוגשת דרך הכתבות שלי מבקשי מקלט על בסיס שבועי, אבל היצירה המשותפת איתם הביאה אותי להבנה הרבה יותר משמעותית. הם הולכים ברחוב ומרגישים זרים, שנואים, מושמצים. עובדים מהבוקר המוקדם עד מאוחר בערב כדי לפרנס את המשפחות שלהם, ובסוף גם לוקחים להם 20% מהמשכורת בשל חוק הפיקדון. ישראלים לא מדברים איתם, ולכן לא יודעים שהם לא בחרו לעזוב את המדינות שלהם ולא רצו להגיע לישראל. 

"עדיין לא פגשתי מבקש מקלט שלא אמר לי שהיה חוזר בשמחה למדינה בה נולד. לצערם, הם לא יכולים לחזור בלי להסתכן בגיוס בכפייה לכל החיים, וגרוע מכך. מדינת ישראל יודעת שהמצב במדינותיהם לא מאפשר לה לגרש אותם ולכן אינה עושה זאת. כמו שעולה מהדיון עליו מבוססת ההצגה, הח"כים והממשלה מתייחסים לאזרחי אריתריאה וסודאן כטפילים לא רצויים, מתייגים אותם בכינוי 'מסתננים' ומצהירים בגלוי כי יש לעודד את יציאתם מישראל, בעוד שברור להם כי אינם יכולים לגרש אותם. הרי אם המדינות הללו באמת לא היו מסוכנות, הם היו מגורשים מזמן, בדיוק כמו האמהות הפיליפיניות שמגורשות בימים אלו וכמו אלפי אחרים שמגורשים מישראל בכל שנה".

https://www.haaretz.co.il/gallery/theater/.premium-1.7729014