ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

"לא ידענו אם נחיה עוד דקה. על הרגעים האלה אנחנו שרים"

תאריך: 18.2.18 מקור: הארץ, עפר פרלמן

גם קומה אחת מתחת למפלס הרחוב, אי אפשר לחמוק מן ההמולה של דרום תל אביב. פה מכונית צופרת בשדרות הר ציון, שם שתי זקנות מתווכחות על שום דבר חשוב בגינת לוינסקי. ואז, רמקול יחיד מתחבר לחשמל, ופידבק צורם בא לעולם וגובר על כל רעשי הרקע. שניים בודקים שהמיקרופונים עובדים, וביט היפ־הופ מעט נדוש ומדבק לאללה ממלא את החלל הקטן. השירה רחוקה ממושלמת, אך איש לא מתרגש. הראש אמנם נע לפי הקצב, אבל נעצר מדי פעם כדי לפרש מה בדיוק שמע עכשיו.

"המוזיקה שלנו היא על החיים שלנו, על המאבק שלנו, על הדרך שעשינו עד שהגענו לנקודה הזו — מדארפור לישראל", מניח ג'וֹס את המיקרופון ומפרש. "היינו במקומות שבהם לא ידענו אם נחיה עוד דקה. על הרגעים הללו אנחנו שרים. אנחנו לא ראפרים מקצועיים — אבל אנשים אוהבים את המוזיקה שלנו מפני שהיא אמיתית".

ג'וס הוא אחד מששת חברי ההרכב "דרים בויז", כולם מבקשי מבקשי מקלט מסודאן. הם נמלטו מרצח העם המתמשך בדארפור והגיעו לישראל, בנפרד, לפני כעשור. ב–2014 נפגשו במתקן חולות, שם נכלאו לתקופה של 17–20 חודשים. "חולות זה מקום משוגע לבלות בו כל כך הרבה זמן. אתה לא יודע איפה אתה ומה אתה בכלל עושה כאן", הוא נזכר. "לפעמים היו שבועיים־שלושה שבהם לא הצלחתי לישון. אתה יודע, המשפחה שלך באזור מלחמה ואתה בכלא במדינה אחרת. יש כאלה שבכלל לא יודעים איפה המשפחה שלהם נמצאת".

ג'וס: "ישראל הצילה את החיים שלנו. כמובן שאנחנו חוששים ומודאגים מהגירוש, אבל אני אסיר תודה על עשר השנים שאני חי כאן" 

מהופעתם אי אפשר לזהות את התלאות שעברו, ההפך הוא הנכון — מדובר בחבורה עם סטייל מעורר קנאה. ארבעה חובשים כובעי מצחייה מעוצבים, לאחד קשורה בנדנה לראשו ולאחר שיער קצוץ צבוע בלונד וזקן מפואר של ראש ישיבה. לשניים ראסטות ארוכות, צמד נוסף מתהדר במעילים צבאיים זהים, ומצבעי הנעליים של כל השישה אפשר להרכיב אינספור דגלים של מדינות אפריקאיות. כולם בשנות ה–30 לחייהם, רווקים ללא ילדים. הם דוברים עברית, אך מרגישים נוח יותר באנגלית. זו גם השפה שבה הם שרים. חלקם מעדיפים להציג את עצמם בשם הבמה, אחרים בזה שקיבלו מהוריהם: איימן, ג'ה, סנוקי, קאש־מו, אדהם וג'וס, כמובן.

המוזיקה אינה העיקר

הרעיון להקים הרכב ראפ נולד בתקופה המשותפת בחולות. "אין מה לעשות שם, שום דבר. זה מקום אפל", מסביר ג'וס. "אתה אפילו לא יודע איך לגשת לאנשים, איך לדבר איתם, איך לספר להם את הסיפור שלך. זה מצב משוגע. יום אחד פשוט ישבנו וחשבנו מה יש לעשות כאן, בלי אפשרות ללמוד או לעבוד. התחלנו לשיר לפי קצב מחיאות כפיים והאנרגיה שנוצרה סביבנו החלה למשוך אנשים. זו הסיבה שקראנו לעצמנו 'דרים בויז' — חייבים תמיד להביט קדימה ולהתרכז בעתיד, בחלומות שרוצים להגשים".

קאש־מו מציין סיבה נוספת. "אם היינו יוצאים עכשיו לרחוב וצועקים 'יש בלגן במדינה שלי' אף אחד לא היה מתייחס אלינו, לאיש לא היה אכפת. ברגע שמחברים מלים לצלילים ומגישים אותן על ביט, פתאום שמים לב אליך. קודם שומעים את המוזיקה ואחר כך שואלים, 'רגע, מה הוא שר עכשיו?'. המוזיקה אינה העיקר, אלא המסר שאנחנו מעבירים דרכה". ג'ה מהנהן ומחזק: "המטרה שלנו היא לא להיות להקה מקצועית — אף שאם נצליח, לא נתלונן. הרבה אנשים משתפים בחוויות שלהם מהבית, אבל זה לא מספיק. אנחנו מספרים את הסיפור שלנו דרך הביט".

בשנתיים וחצי שחלפו מאז שחרורם מחולות הם נפגשים מדי שבוע בספריית גן לוינסקי. בכפוף לחוק, נאסר עליהם לגור בתל אביב (או באילת), וכך ארבעה מצאו עצמם בראשון לציון ושניים נוספים בבני ברק. "שקט שם", חושף ג'וס את יתרונות הפרוורים.

לדבריהם, הם מופיעים במסיבות ובחתונות של הקהילה הדארפורית ובאירועים שמפיקים ארגוני התמיכה במבקשי המקלט. פעם אחת השתתפו במופע בתיאטרון תמונע התל־אביבי, ביקור אחד נרשם במודיעין וב–2015 שרו לצד "הודנה אפרוביט אורקסטרה", שהגיעה לכבודם לחולות. "הרבה ישראלים שזוכרים אותנו מההופעה ההיא הזמינו אותנו לאירועים", אומר ג'וס ומוסיף כי הם גם מאזינים למוזיקה מקומית, בעיקר מזרחית: "זו הדרך הכי טובה להכיר את התרבות בישראל".

בהתאם, הם מכוונים גם לאוזניים מקומיות. "בעזרת השירים שלנו אנחנו מעלים את המודעות למלחמה בבית, למעשים של הממשלה בסודאן", אומר ג'וס. "לפעמים נשארתי ער כל הלילה וכתבתי על הג'נוסייד שעדיין נמשך ועל הפליטים שממשיכים לעזוב את המדינה". לדבריו, סרטוני ההרכב שזמינים ביוטיוב הגיעו גם לחבריהם שנותרו בדארפור. "הצלחתם לברוח ואתם עדיין בחיים. אתם בטוחים", הוא מספר על התגובות. "הם גאים בנו שניצלנו ועל מה שעשינו כאן".

אסירי תודה

כל השישה הגישו בקשות לקבל הכרה רשמית כפליטים, אך מעולם לא קיבלו תשובה. "90% מבקשות המקלט של סודאנים ואריתראים נדחו. אנחנו מפחדים, זה מצב מסוכן עבורנו", מעיד אדהם, ומודה שאינו יודע איך יתמודד עם החוק החדש לגירוש וכליאת מבקשי המקלט. ובכל זאת, למרות שנים של רדיפה מצד הרשויות, אין להם טענות כלפי המדינה. "אני מקווה שיום אחד יכירו בנו, אבל עד אז אנחנו מודים לישראל על כך שאנחנו בחיים", אומר ג'וס.

"כמובן שאנחנו חוששים ומודאגים מהגירוש, אבל אני אסיר תודה על עשר השנים שאני חי כאן. אם אחזור מחר לסודאן, אני עלול למות. כל יום שאני כאן אני בטוח". ג'ה מספר כי היה במשרד הפנים בבני ברק ביום שהחוק החדש נכנס לתוקף. "קיבלתי ויזה חדשה לחודשיים ואת אותו יחס שאני מקבל תמיד", הוא מעיד ומוסיף כי "לא אכפת לי אם אקבל ויזה שתקפה ליממה אחת. עדיף לעמוד כל יום בתור למשרד הפנים או אפילו במשך שבועיים רצופים מאשר לחזור לאפריקה".

על השאלה אם הם רואים את עתידם בישראל הם לא מצליחים להסכים. בזמן שג'וס מודה כי ישמח להקים כאן משפחה, ג'ה מנענע את ראשו בחוסר נחת. "הדרך שמתייחסים אלינו כאן... איך מישהו יכול לחיות ככה? לפי הוויזה שלנו, אסור לנו לעזוב את ישראל וגם אם אסיים אוניברסיטה לא אמצא פה עבודה", הוא אומר. "אם היה שלום במדינה שלי הייתי חוזר אליה מחר, אבל כרגע מתחוללת שם מלחמה. אני לא רוצה להישאר כאן לנצח". קאש־מו מסכים: "המשפחה שלי שם, ברור שהייתי רוצה לחזור אליה". הוא מספר כי בדומה לחיים בישראל, גם הקשר עם קרוביו לא יציב. "אי אפשר פשוט להתקשר כל יום לסודאן. אולי פעם בחודשיים, לפעמים אפילו שלושה־ארבעה חודשים. רוב הפליטים מדארפור ברחו לצ'אד, וגם זו לא המדינה הכי מתקדמת בעולם".

"אנחנו לא מוותרים, כל יום אנחנו מנסים לשפר את החיים שלנו כאן", אומר ג'ה, וג'וס חוזר על דבריו: "העיקר שאנחנו בחיים". הם אוספים את המיקרופונים, מיישרים את הכובעים לראשם. הרמקול ניתק מן השקע, הפידבק שוב מכה בחלל, וההמולה של דרום תל אביב חודרת בחזרה למקלט.

https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-MAGAZINE-1.5824279