ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

"כבר בגיל תשע הציעו לי מין בתמורה לכסף. אף פעם לא חשבתי להסכים"

תאריך: 6.6.19 מקור: ליאור שלו, fashion forward

כשמוניקה ג'וזף הולכת לסופר הקטן שבשכונת מגוריה, תל ברוך צפון בתל אביב, היא כבר רגילה למבטים. "אין יום שאני לא מקבלת הצעות עבודה בניקיון, וזה במקרה הטוב", היא אומרת, "לפעמים גברים חושבים שזה לגיטימי להציע לי להיכנס איתם לאוטו ולנסוע". אבל יש מקום אחד בו מאזן הכוחות משתנה: כשהיא עומדת מול המצלמה. "כשאני הולכת ברחוב אני מרגישה שאנשים מסתכלים עליי מלמעלה, אבל בצילומים על הסט אני מרגישה שמסתכלים עליי מלמטה. זה מצחיק".

בחודשים האחרונים היא עושה את צעדיה הראשונים בעולם הדוגמנות. אבל ג'וזף בת ה-19, שנולדה במחנה פליטים בצפון סודן להורים נוצרים, מכירה עולמות אחרים, קשים ואפלים ורחוקים שנות אור מהחיים שהיא חיה כיום. כשהייתה בת שנה נמלטו הוריה ממלחמת האזרחים האכזרית במדינה ועברו למצרים, ובגיל 7 ברחה לישראל במסע מבעית עם אמה ואחיה הצעיר, שמתמודד עם מצב רפואי לא פשוט. אחרי ילדות בשכונות הקשות של דרום תל אביב היא הוצאה על ידי הרשויות מבית רווי מין ואלימות. מגיל עשר ועד היום היא מתגוררת בפנימיית "בית הנוער" שבצפון העיר. שם גם הכירה את המאפרת שלי גפני, שפתחה לה את הדלת לדוגמנות.

בחודשים האחרונים כיכבה מוניקה בקמפיינים של איל מקיאג', קום איל פו, השתתפה בתצוגות של קסטרו, המעצבת יפעת עזרה ועוד, ועדיין היא רחוקה מלהיות מוכרת. הסיבה, מבחינתה, ברורה: "אין הרבה ביקוש לדוגמניות שחורות בארץ. זה לא 'מוֹכר'. ברור שהייתי רוצה שלא ייחסו לצבע העור חשיבות, אבל לצערי אני מבינה את זה".

בתקופה בה חיו במצרים הוריה התגרשו, ומוניקה ואחיה נשארו לחיות עם אבא שלהם. בשלב מסוים החליטה אמה לברוח עם הילדים לישראל. "אני זוכרת ששיחקתי בחדר שלי, ופתאום אמא נכנסה עם תיק גדול. היא ביקשה ממני לא לומר כלום לאבא ולצאת מהבית. למרות שלא ממש הכרתי אותה, הסכמתי. פחדתי ממנה". לאחר שעזבו את מצרים, חזר האב לסודן.

מה את זוכרת מאותו לילה?
"הכל. נכנסנו לתוך מכולה קטנה וחשוכה, היינו בערך 30 אנשים ועמדנו אחד על השני, לא היה מקום לשבת. אני זוכרת שהסתירו את כל החלונות כך שלא יוכלו לראות אותנו מבחוץ ואמרו לנו לא להוציא מילה, כי מי שידבר – יהרגו אותו".

תוך כדי הנסיעה צלצל הסלולרי של אמא שלה. "הבדואי שנהג עצר והגיע לקרון שלנו עם רובה ענק. אח שלי נבהל והתחיל לבכות ולצעוק, ולא הצלחנו להרגיע אותו. הבדואי כיוון את הרובה לראש של אח שלי, ואמר לאמא שלי לבחור בין לזרוק אותו לרחוב לבין לתת לו להרוג אותו מול העיניים שלה. אף אחד מהנוכחים לא התערב ואני התחלתי לבכות. מאותו הרגע אני לא ממש זוכרת מה היה, אבל איכשהו אח שלי הפסיק לצעוק והבדואי עזב אותנו. אני לא יודעת איך להסביר את זה. זה נס".

אחרי כמה שעות של נסיעה, הם הגיעו לגבול עם ישראל. "הורידו אותנו באמצע המדבר ואמרו לנו 'תסתדרו'. אחרי שעה של הליכה ראינו את הגבול, ואחד מאתנו רץ לעבר הגדר. החיילים המצרים התחילו לירות באוויר, ואני זוכרת שהתחלתי לרוץ ובדרך ראיתי אנשים נופלים, נפצעים וצועקים. מישהו שרץ לידי נפל ולא קם יותר. גם אני נפצעתי ברגל והיו לי חתכים בידיים".

כשהגיעה לגדר, הזדחלה דרך חור קטן – אבל אמא שלה, שהייתה גדולה ממנה, נתקעה. "צרחתי לחיילים הישראלים שיעזרו לה, והם ישר רצו אלינו ומשכו אותה לתוך שטח ישראל. הם הביאו לנו מים ואוכל והרגיעו אותנו".

התחנה הראשונה של השלושה בארץ הייתה כלא סהרונים. "זה באמת כלא. היינו שם ארבעה חודשים, שלושתנו במיטת שדה אחת בתוך אוהל מפוצץ בסודנים". אחרי שנה עברו לערד, וגרו שם במשך שנה. "אמא עבדה בניקיון ואני הייתי אחראית על אח שלי, האכלתי אותו, קילחתי אותו והייתי צמודה אליו 24/7. היה אסור להשאיר אותו לבד".

מערד עברה המשפחה הקטנה לאזור התחנה המרכזית בתל אביב. האם מצאה עבודה כברמנית באחד הברים בסביבה, ומהר מאוד, לדברי מוניקה, מצבה הידרדר. "כמעט ולא ראיתי אותה, ואם ראיתי, ישר התאמצתי לשכוח".

למה?
"הבית היה מלא בגברים בכל רגע נתון. הייתי הולכת לישון עם אמא שלי במיטה, וקמה בבוקר צמודה אליה בתוספת כמה גברים. הייתי עוצמת עיניים ומסובבת את הראש".

מה ילדה בת שמונה מבינה?
"לא היה קשה להבין".

כמה שנים מאוחר יותר נולדו למוניקה שני אחים, בהפרש של שנה אחד מהשני. במקביל, החלה אמה לגלות אלימות כלפי בתה הבכורה. "היא הייתה שותה כל יום, מתעצבנת, צועקת ומוציאה את כל העצבים עליי. הצלקת על המצח שלי היא מפעם שבה אמא זרקה עליי כיסא. בפעם אחרת, כשלא הספקתי לקלח את אח שלי בזמן, היא העיפה אותי לפינה של החדר ודרכה לי על הראש".

משם הדרך אל הרחוב הייתה קצרה ומהר מאוד נחשפה ג'וזף לכל מה שהיה לתחנה המרכזית הישנה להציע. "היינו מציקים לנרקומנים של התחנה, והם היו משחקים איתנו. הייתי מזריקה להם הרואין בתמורה לעשרים שקלים. זה היה כסף קל".

קיבלת גם הצעות יותר רציניות?
"בלי הפסקה. הייתי ילדה יפה ומאוד גבוהה, כבר בגיל תשע הציעו לי מין בתמורה לכסף. בהתחלה נבהלתי, אבל אף פעם לא חשבתי להסכים. ואגב, אלו לא היו סודנים. הרוב המוחלט היו גברים לבנים".

בשלב כלשהו התערב משרד הרווחה, וג'וזף הועברה לפנימייה בתל ברוך צפון. את אחיה העבירו למעון של ילדים במצבו, ואת שני האחים הפעוטים למשפחות אומנה. "אמא שלי עד היום לא יודעת, אבל אני זו שהתקשרה לרווחה וביקשה מהם להרחיק ממנה את האחים הקטנים שלי. לא הייתי מסוגלת לחשוב על כך שהם יעברו את מה שאני עברתי".

לילדה הגבוהה והנבונה ניתנה הזדמנות להתחיל מחדש, והיא התנפלה עליה בלי היסוס. היא קיבלה בפנימייה עזרה בלימודים, הרוויחה דמי כיס והתחבבה על המחנכים. באחד מסופי השבוע, כשחזרה הביתה לאמה, מצאה אותה במצב איום. "נכנסתי וראיתי אותה עטופה בסדין לבן בוער. שפכתי עליה דלי מים, השכבתי אותה על הרצפה וקראתי לאמבולנס. במזל היא יצאה מזה עם כוויות קלות. מאז היא מנסה להתאבד כל כמה זמן, אני כבר לא מתרגשת מהאיומים שלה. לפני שנה היא התקשרה אלי שיכורה ועשתה לי 'שיחת פרידה', אבל לא ממש הבנתי מה קורה וניתקתי. אחרי כמה דקות התקשרו אליי ואמרו לי שהבית נשרף ואני חייבת להגיע לדירה ולראות מה קורה".

מוניקה מיהרה הביתה, ומצאה את אמה מחוברת למכשירי הנשמה בתוך אמבולנס. "הרופא כבר אמר לי להיפרד ממנה, אבל איכשהו הצליחו להציל אותה. היא הייתה מאושפזת במשך שמונה חודשים, עברה עשרות ניתוחים, ואפילו כרתו לה את הרגל. כשהיא שוחררה מבית החולים היא החליטה לעבור לגור ברחוב למרות שמצאתי לה פתרון. כשהיא עברה לרחוב כבר הרמתי ידיים".

הייתן קרובות בשלב כלשהו?
"אף פעם לא הרגשתי מחוברת אליה. לא יודעת למה. כבר מהילדות".

עם אבא שלך את בקשר?
"עד שברחנו מסודן הייתי מאוד קרובה אליו. במצרים הוא היה זה שגידל אותנו, אבל כשהגענו לארץ הוא נעלם. מאז שהייתי בת שבע הוא התקשר אליי פעמיים: בפעם הראשונה כשהייתי בת 12 הוא התקשר לשאול אם קיבלתי מחזור, וכשאמרתי שכן הוא דרש ממני לחזור לסודן כי יש לו קונה בשבילי, הציעו לו עליי 100 גמלים והוא לגמרי היה מוכן למכור אותי. לפני שנה כשהתחלתי לדגמן הוא התקשר שוב ודרש ממני לחזור לסודן או להעביר אליו כסף. סירבתי ומאז לא שמעתי ממנו".

מאז סיימה את התיכון, לפני שנה, מתגוררת ג'וזף ב"חדר בוגרות" בפנימייה, אותו היא שוכרת בשכר דירה סמלי עם שותפות. היא רצתה מאוד להתגייס ("את לא תאמיני כמה בקשות שלחתי, ולא אישרו לי"), וגם שקלה גיור – אבל ויתרה בגלל ההליך הדרקוני. כרגע היא מחזיקה ב"ויזת שהייה" – בכל ארבעה חודשים היא צריכה להגיע למשרד הפנים ולקוות לטוב. "כתוב לי על הוויזה 'ויזת מסתנן'. יכול להיות שמתישהו הנציג במשרד הפנים יפסיק לחתום עליה, ואצטרך לעלות על טיסה ישירה לסודן. לפחות הם מממנים את זה", היא צוחקת. בלי תעודת זהות ישראלית, היא לא יכולה להתחיל ללמוד לימודים אקדמאיים ואפילו לא ללמוד נהיגה: "היום אני באוויר. כל החברים שלי מתקדמים ומתפתחים ואני לא יכולה לעשות כלום".

מהגירוש של 2012 היא הצליחה לחמוק, וכך גם מזה של 2017. "גרשו כמעט את כל החברים שהיו לי באותה תקופה. החלטתי לנתק איתם את הקשר, לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה שהם שם ואני כאן, הרגשתי אשמה".

חשבת מה יהיה אם תאלצי לחזור לסודן?
"אני לא מסוגלת אפילו לדמיין את זה. אני קוראת כל הזמן על המצב הביטחוני שם, לנשים אין הרבה סיכוי לחיות שם בכבוד. אם אגיע לשם אני כנראה אמות".

מה דעתך על האמירה הידועה של מירי רגב, שהגדירה את המסתננים כ"סרטן בגב האומה"?
"היא בורה בעיניי. קשה לי להאמין שזה יוצא מפה של אנשים. זה מרגיש כאילו מכסים להם את העיניים והם לא רואים אותנו כבני אדם אנושיים, אלא רק כצבע. אני יכולה להבין את ההתגוננות הקיימת מפני הסודנים, אבל לא מבינה את השנאה המטורפת הזו. כששמעתי את זה אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני אצליח במדינה שלי עם השנאה הזו, אבל מה אני יכולה לעשות".

איך את מגיבה כשאת שומעת דברים כמו "כל הסודנים גנבים"?
"אני לא אשקר, יש גם כאלה. זה מה שקורה באופן טבעי לאנשים שאין להם מה להכניס לפה ואיפה לחיות. אני לא מצדיקה את זה, אבל מה אפשר לעשות. גם לי נגנבו כמה זוגות אופניים וכמה כרטיסי אשראי. אני מניחה שזה הגיע למישהו שצריך את זה יותר ממני".

נשמע שאת לא לגמרי מרגישה שייכת לקבוצה הזו.
"ישראלים רואים בי 'סודנית', והסודנים קוראים לי 'לבנה'. הם אומרים שאני ישראלית מדי, שאני לא מתנהגת ומדברת כמו אחת מהם ושאין לי קשר לתרבות של סודן. אני מבינה אותם, גדלתי בצפון תל אביב וזו לגמרי לא אותה תרבות, זו בחירה שלי".

אז איך את מגדירה את עצמך?
"זו שאלה קשה שאני חושבת עליה הרבה. אני חושבת שאני ישראלית. זה הבית שלי, זו השפה שלי, פה גרים החברים שלי וזה הדבר היחיד שאני מכירה. גם אם יציעו לי דרכון זר לאירופה אני לא אסכים. זאת אומרת, אני אשמח להגיע לשם לביקור של כמה שבועות, אבל אני רוצה לחיות פה. עדיין יש לי תקווה שיום אחד אקבל תעודת זהות ישראלית".

את מכירה מישהו בסטטוס דומה לשלך שקיבל אזרחות ישראלית?
"לא. אבל אני אופטימית".

יום אחד, כשהייתה בת 12, הגיעה המאפרת שלי גפני לפנימייה כדי לאפר בהתנדבות את הבנות שחגגו בת מצווה, ראתה את ג'וזף והבינה שמצאה אוצר. היא הבטיחה לנערה היפה שהיא הולכת לעזור לה, ואחרי שנים של מאמצי שכנוע הסכימה מוניקה לבסוף לגשת לפגישה בסוכנות יולי – זה נגמר בחתימה. "חברים תמיד שאלו אותי למה אני לא מדגמנת אבל אף פעם לא שקלתי את זה ברצינות. לא היה לי זמן לזה, תמיד הייתי צריכה לטפל באמא שלי ובאחי. גם לא חשבתי שאני יפה, אני מאוד גבוהה ובואי, אני לא ממש נראית כמו דוגמנית ישראלית".

אל סט הצילומים היא מגיעה לבד, ללא מלווה, מראה חריג במקרה של דוגמנית צעירה ואנונימית. ג'וזף מספרת שהיא מרגישה בטוחה מאוד בסביבה המקצועית. "אני מקבלת יחס מדהים על הסט, שונה לגמרי מאיך שאני רגילה שמתייחסים אליי, יחס הרבה יותר מכבד. אני מרגישה שאני מביאה איתי משהו שונה, והיחס בהתאם ולטובה".

למרות שנראה כאילו קיבלה כרטיס כניסה מהיר לעולם הזוהר, הקשר שלה עם דוגמניות אחרות הוא מקצועי בלבד, נכון להיום. "יש לי כמה חברות שמדגמנות, אבל אנחנו מתקשרות על הסט או בדברים שקשורים לצילומים, לא מעבר. אני עובדת פחות מהן, לא בגלל גזענות, פשוט כיוון שהן יותר מוכרות וחשופות לקהל".

בשנים האחרונות ניהלה זוגיות עם בחור ישראלי שהכירה בפנימייה. "אני התחלתי איתו. הוא עשה לי חיים סופר קשים בהתחלה, אבל בסוף הוא התאהב". לאחרונה התגייס הבחור לצבא, והשניים נאלצו להיפרד. "ממקום שהיינו יחד כל יום כל היום נאלצנו להיפגש פעם בחודש. הרגשתי לבד", היא מסבירה את ההחלטה.

איך התייחסו אליכם ברחוב?
"לישראלים אין טאקט. בהו בנו כשהסתובבנו יחד, לא התביישו לשאול אותו איך זה לצאת עם שחורה מול הפנים שלי. אהבתי לענות במקומו, ואז הם היו נבהלים".

היום מחזרים אחריך?
"כן, כל הזמן כי חושבים שאני תיירת, גברים מתלהבים ופונים אלי באנגלית".

את רואה את עצמך יוצאת גם עם בחור סודני?
"האמת שלא חשבתי על זה. אני לא פוסלת, אבל אני חושבת שאני לא נמשכת. זה לא ממש הטעם שלי".

 

https://fashionforward.mako.co.il/industry/itgirls/195780/