ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

ישראל זרקה אותם, קנדה קלטה אותם

תאריך: 11.10.18 מקור: הארץ, נטע אחיטוב

מול המרכז ללימודי בוגרים בשדרת דאנפורת בטורונטו, ניצב סניף של סטארבקס. אני מציעה למולו מספן (31) שניפגש שם אחרי שיעור המתמטיקה שלו, אבל הוא אומר שהוא מכיר בית קפה בשכונה. אני הולכת אחריו בסמטאות טורונטו, לקפה שכונתי, קטן ושובה לב, שמנהלת קשישה אסיאתית. אם אתה מכיר בית קפה שכונתי, סימן שהתאקלמת, אני אומרת לו, והוא מחייך ומשבח את הרב-תרבותיות של קנדה. כשביקשתי לבקר במעוזי הקהילה האריתריאית בטורונטו, הוא צחק: "אין כאן שכונה של אפריקאים, כמו בישראל. בקנדה כולם מתמזגים עם כולם".

בבית הקפה שולף מספן מהארנק כמה מסמכים: רישיון נהיגה קנדי, וכרטיס תושב הקבע שלו, שקיבל ביום שבו הגיע מישראל לקנדה באפריל 2016, ולצדם פתק מהוה עם מספר מקומך בתור. בצד אחד מופיע המספר, 670, ובצד השני חותמת עם התאריך 16.02.2014 ושרבוט בעט, שאמור לדמות חתימה של מישהו. במשך שנה הוא הסתובב בישראל עם הפתק הזה, ההוכחה היחידה שהיתה לו במקרה שייעצר, שהוא דווקא ניסה להסדיר את מעמדו ברשות האוכלוסין, אבל לא נתנו לו להגיש את המסמכים. הוא מספר שהזמן הזה, בו מעמדו היה תלוי בפתק, חוזר אליו בסיוטים, גם היום, שנה וחצי אחרי שהגיע לחוף המבטחים בקנדה. מדי פעם הוא חולם שהוא בעיצומה של משמרת במטבח בבר התל אביבי בו עבד. כששוטרים מגיעים לשם הוא מתחבא בפריזר, אבל הם מוצאים אותו ומשליכים אותו לכלא לכל החיים. "כשקיבלתי את מסמכי הנסיעה לקנדה, הרגשתי חופשי בפעם הראשונה בחיי", הוא אומר. דברים דומים אומר גם דוויט דמוז (31), שביקש מקלט בישראל ועבר לקנדה ביוני 2016.

רגע לפני נסיעתם התראיינו השניים לעיתון זה וסיפרו שהם מותירים מאחור שנים של נרדפות והערות גזעניות ברחוב, אבל גם חברים טובים, ישראלים ואפריקאים. היום, אחרי שנה וחצי בטורונטו, שניהם חשים שההבטחה הקנדית התממשה. דמוז כבר החל ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת יורק שבטורונטו, ומספן מתחיל החודש ללמוד שם אבטחת מידע וסייבר.

הם שניים מתוך 879 מבקשי מקלט אפריקאים שעזבו את ישראל לקנדה בשנת 2016, רובם (98%) אריתריאים. בשנת 2017 הוכפל מספרם של מבקשי המקלט האפריקאים שעזבו את ישראל לקנדה. ואולם, בשבוע שעבר הציג שר הפנים אריה דרעי בישיבת הממשלה נתונים המעידים על ירידה במספרם של מבקשי המקלט העוזבים את ישראל, לקנדה ובכלל. לפי הנתונים שהציג, בשנים האחרונות יצאו כ–3,000 מבקשי מקלט מישראל מדי שנה, וב–2018, יצאו רק כ–1,500. נכון להיום, בישראל עדיין נמצאים 25 אלף מבקשי מקלט מאריתריאה ו-7,500 מסודן. בעוד שבעולם המערבי, שיעור ההכרה באריתריאים כפליטים גבוה מ–90%, בישראל רק עשרה אריתריאים הוכרו כפליטים עד היום, 0.02%.

בית משלהם

קנדה מציעה מקלט לפליטים בשיטת החסות, שמעניקים אדם או קבוצה למבקש המקלט. נותני החסות מפקידים 25–40 אלף שקל בחשבון בנק מיוחד, שמיועד למימון קיומו של הפליט בשנתו הראשונה בקנדה. הם גם מתחייבים להיות אתו בקשר ולסייע לו במידת הצורך. הפליטים מקבלים מעמד של תושבי קבע, מקבלים ביטוח בריאות כמו כל אזרח ויכולים לפתוח חשבון בנק ולעשות רישיון נהיגה. בישראל אין להם ביטוח בריאות והם אינם רשאים ללמוד נהיגה.

לעתים חמישה אנשים מתארגנים יחד כנותני חסות קבוצתית — זו השיטה השכיחה ביותר. לעתים מוסדות הקהילה נותנים חסות — מרכזים קהילתיים או כנסיות. השנה מלאו 40 לתוכנית החסות הפרטית, שבאמצעותה הגיעו לקנדה כ–200 אלף בני אדם עד היום. היא נחשבת לסיפור הצלחה, שכן הפליטים לא נופלים לנטל על שירותי הרווחה, ובעיקר מפני שברוב המקרים הם עומדים על הרגליים בתום שנת החסות. הקנדים מתגאים בכך שאף לא אחד מהפליטים שהתקבלו בתוכנית הזאת לא היה מעורב בחקירה פלילית או ביטחונית, ושמם מעולם לא נקשר לאירועי טרור.

גם משפחות יכולות לקבל חסות וכך הגיעו לקנדה פילימון (33) ויורדנוס (33) אברה ושתי בנותיהן, בת שש ובת שנתיים. יורדנוס הגיעה לישראל בשנת 2008 ופילימון בשנת 2009, שניהם על ידי מבריחים דרך סיני. הם הכירו עוד באריתריאה, אבל התאהבו בישראל ונישאו בכנסייה בירושלים ב–2011. בישראל נולדו שתי בנותיהן. המשפחה קיבלה חסות מכנסייה בעיר קלגרי שבקנדה ולאחר שעברו את כל הבדיקות הנדרשות, הם נחתו שם באפריל 2017. יורדנוס מטפלת בילדות ופילימון עובד בבניין. הוא חסך סכום שבתוספת משכנתה, הספיק לרכישת בית קטן למשפחה והוא מאושר שיש לו בית משלו.

לדבריו, הם מקבלים בכל חודש אלף דולר קנדי לטיפול בילדות, וחלק מהסכום מופקד בחיסכון בשבילן. "יש כאן יציבות, גם מבחינת הסטטוס וגם מבחינה כלכלית", הוא אמר בשיחת טלפון מביתו בקלגרי. על קהילת האריתריאים בעיר הוא אמר שאינו אוהב לבלות איתם, "כי הם מדברים רק על כסף". ולדבריו, בימים אלה הוא בונה קהילה חלופית, בתקווה שתהיה חמה ומשפחתית כמו קהילת מבקשי המקלט בישראל.

לאחרונה פורסם באתר הקהילה היהודית בקנדה סיפורו של עמאר — מבקש מקלט אריתריאי בן 21, שנמצא בעיצומו של תהליך המעבר מישראל לקנדה, באמצעות חסות קהילתית. במקרה הזה חברו תריסר רבנים לשני כמרים, ויחד הם גייסו בקהילותיהם את סכום הפיקדון. בכתבה צוטט אחד המסייעים, יהודי־קנדי בשם דניאל שילד, שאמר כי בכך "אנחנו מעניקים לפליטים תקווה חדשה לחיים, כמו ללכת לאוניברסיטה ולממש את הפוטנציאל שלהם ואנחנו עושים משהו חיובי בעבור ישראל והערכים היהודיים".

מספן ודמוז הגיעו תחת חסות של יחידים. מספן התיידד עם מלצרית בבר בו עבד, ששידכה בינו לבין הוריה הטורונטואים, שהסכימו לפרוש עליו את חסותם. דמוז קיבל חסות מאזרחית קנדית שהכיר בישראל בזמן שהתנדבה בארגוני זכויות אדם. התהליך הביורוקרטי נמשך כשנתיים, במהלכן עוברים מבקשי המקלט בדיקות רפואיות ובחינה מדוקדקת של מעמדם. באתר של משרד הפנים הקנדי יש הסבר מפורט על התהליך, כולל התנצלות על שהוא מסובך. ברשות האוכלוסין בישראל, אומר מספן, עשו כל מאמץ לסבך ולהקשות: "הפקידים היו מאוד אגרסיביים ודיברו אלינו לא יפה. וכל הזמן הפחידו אותנו שעוד רגע נגורש". מעט אם בכלל השתנה מאז אלי ישי בשבתו כשר הפנים, הצהיר ב–2012: "עד שתהיה לי אפשרות לגרש אותם, אמאיס עליהם את חייהם".

מספן גם זוכר את המועקה כל אימת שהתקרב המועד לחידוש היתר השהייה — מדי חודש־חודשיים. כל זה הסתיים כשעלו למטוס ב–2016 עם כרטיס לכיוון אחד. בעבור שניהם, שהיו אז בני 29, היתה זו הטיסה הראשונה. דמוז אומר שבישראל "הרגשתי שכל הזמן מפיצים עובדות מזויפות עלינו ועל המצב באריתריאה, כדי להטות את דעת הקהל נגדנו. פורסם לאחרונה, שבעקבות השלום עם אתיופיה, אריתריאה עכשיו בטוחה לחזרת הפליטים אליה, אבל זה ממש לא נכון. אתיופיה היא לא הסכנה שלנו, אלא הצבא ששולט בכל והממשלה שכולאת כל מי שיצא מהמדינה ללא רשות".

מנהלת מדיניות ציבורית במוקד לפליטים ולמהגרים, סיגל רוזן, אומרת ש"כל האריתריאים שהגרו לקנדה מישראל עברו בחינות מדוקדקות של נציבות האו"ם לפליטים, שאישרה שמגיע להם מעמד פליט. זה חשוב כי הנה מתברר שכל אותם אלפי אריתריאים שאנחנו דוחפים החוצה, הם למעשה פליטים מוכרים".

מעמד הפליט ניתן להם לאחר שוועדת חקירה של האו"ם קבעה כי מנהיגי אריתריאה אשמים בפשעים נגד האנושות, כמו הוצאות להורג ללא משפט, העלמת אזרחים, עינויים, שעבוד מיני ועבודות בכפייה. אחותו הצעירה של מספן, בת 16, גויסה זה עתה לצבא והוא משתגע מדאגה. אריתריאים נחשבים לאוכלוסיית הפליטים החמישית בגודלה, עם קרוב ל–470 אלף פליטים מפוזרים ברחבי העולם.

"כארגון זכויות אדם, אנחנו מצטערים שלא הצלחנו לגרום למדינה שלנו לקבל את מבקשי המקלט כנדרש באמנת הפליטים של האו"ם", אומרת רוזן, "אבל אנחנו מאושרים שיש מדינות כמו קנדה. מדהים לראות איך הם מתפתחים שם, נרשמים לאוניברסיטאות, רוכשים מקצוע, מקימים משפחה, תורמים לחברה ועושים את כל מה שלא יכלו לעשות בישראל".

דלת פתוחה

המפגש עם מספן התקיים אחרי שיעור מתמטיקה שהוא לומד כדי להשלים בחינות. הוא זקוק לכך מפני שממשלת אריתריאה מסרבת לשלוח אישורים על לימודים לאלה שברחו. במקרה של מספן, ארבע שנות לימוד לתואר ראשון בהנדסה ירדו לטמיון. בתום פגישתנו הוא חזר לבית המשפחה היהודית שפרשה עליו את חסותה ואצלה הוא גר. רוב הזמן הוא לומד או עובד כטבח במסעדה איטלקית, את הערבים הפנויים הוא מבלה עם המשפחה.

מספן נולד בכפר קטן על גבול אריתריאה־אתיופיה, למשפחה עם תשעה ילדים. כמו כולם הוא גויס לצבא בגיל 17, ומאותו רגע נהפך לרכוש המדינה. הוא נשלח ללמוד באוניברסיטה, אבל בשלב מסוים החל להתנגד למשטר ואז גם לחשוש לחייו. באחת החופשות הנדירות, כשביקר בבית הוריו ב–2008, חצה את הגבול לסודאן. שם שהה שלוש שנים במחנה פליטים. אבל כאשר ראה שאריתריאים נעלמים בלילה והבין שהם נחטפו כנראה על ידי אנשי המשטר, ברח לקהיר ומשם הגיע לישראל דרך סיני. את הפרק הישראלי הוא התחיל בארבעה חודשים בכלא סהרונים ואחר כך שמונה שנים בדרום תל אביב, שבמהלכן שהה עוד כמה חודשים במתקן חולות, עד שאחד המעסיקים שלו שחרר אותו. הוא עבד כשוטף כלים וכטבח במקומות שונים ברחבי גוש דן.

דמוז עבר מסלול דומה, אך הוא בכלל לא התכוון להגיע לישראל. הוא ניסה להגיע לאירופה דרך לוב, אבל ניסיונותיו כשלו ולבסוף מבריחים הובילו אותו דרך סיני לישראל. דמוז חי בישראל שבע שנים, היה לאחד המנהיגים של קהילת מבקשי המקלט ויזם את ההפגנות נגד כליאתם במתקן חולות ב–2014. "בישראל, חיים כל הזמן בפחד מהגירוש", אומר דמוז ומספן מוסיף: "מהרגע הראשון ניסיתי למצוא דרכים לצאת מישראל. ההרגשה היא שהממשלה עושה מניפולציות על הציבור הישראלי על חשבוננו. הם קוראים לנו 'מסתננים'. בהתחלה חשבתי שזו הגדרה לאנשים שחצו את הגבול, אבל אז הבנתי שהקונוטציה היא של טרוריסטים.

"הייתי בשוק שזה מה שמכנים אותי ואז הבנתי שאם הממשלה והתקשורת קוראים לנו מסתננים, ברור שאנשים מפחדים מאיתנו. גם אני הייתי מפחד. אף אחד בישראל לא הסביר לנו איך לעבור אינטגרציה, כי הממשלה מעדיפה שלא נתמזג. זה ההבדל הגדול מבחינתי בין שתי המדינות. כשהלכתי ברחוב בישראל, הרגשתי ששונאים אותי. כאן כולם מגדירים את עצמם כמיעוטים ואף אחד לא חושב שהוא יותר טוב מאחרים רק בגלל המקום שממנו הגיע. אם מישהו נכנס לפני הוא משאיר את הדלת פתוחה. ואם אני לפניו, אז אני משאיר לו. אני כל כך אוהב את המנהג הזה".

ובכל זאת, מספן מתגעגע לקהילה של מבקשי המקלט בתל אביב: "בישראל הרגשנו מאוד קרובים, כאן אני בקושי פוגש פליטים. כולם עסוקים בעבודה ולימודים וקנדה כל כך גדולה. אני מתגעגע לחברים שלי בישראל ודואג להם. היו לי גם חברים ישראלים, שאני מתגעגע אליהם. חייתי בישראל חלק חשוב בשנים הפרודוקטיביות שלי, בגיל 22–30, והייתי יכול לתרום הרבה. במדינה אחרת כבר הייתי הופך אזרח בתקופה כזאת. אם הייתי נהפך לאזרח ישראלי, הייתי רוחש הרבה כבוד למדינה, כמו שאני רוחש עכשיו לקנדה".

כעת הוא מתרכז בלימודים ומקווה לסיים תואר ראשון ולמצוא עבודה בחברת מחשבים. "אולי במקביל אנסה גם להמשיך את הלימודים — אני חולם גם על דוקטורט", הוא אומר. איפה הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים? "אולי אסיים את הדוקטורט. בטח כבר יהיו לי משפחה ובית פה בקנדה. הלוואי ואצליח להביא לכאן עוד קרובי משפחה שנשארו באריתריאה".

https://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.6493442