ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

ישראל הורגת את קורבנות העינויים בפעם השלישית

תאריך: 5.3.18 מקור: הארץ, צבי בראל

עמדת משרד המשפטים כלפי מבקשי מקלט שעברו עינויים מחרידים מידי סוחרי אדם בסיני היא ההגדרה המוחלטת לרשע מוחלט. על פי הניסוח הפורמלי היבש, אין למדינת ישראל אחריות לקורבנות העינויים, על פי הדין הבינלאומי, כי אין מדובר בעינויים שנעשו על ידי ארגונים ממשלתיים או בגבולות ישראל, והסיוע להם הוא בגדר זכות ולא חובה (לי ירון, "הארץ", 5.3). בחדר האטום לא שמעו על חמלה, אמפתיה או אנושיות.

כ–4,000 מבקשי מקלט כאלה, הזקוקים לסיוע ולשיקום נפשי, הגיעו לישראל. כ–1,000 מהם כבר נבעטו החוצה, לאחר מסכת הלחצים המרושעת שהפעילה עליהם המדינה. את אלה שנותרו — החומה הבצורה הבלתי אנושית, פאר היצירה של ממשלה שאינה זוכרת ואינה לומדת, משאירה למות מוות נפשי בפעם השלישית: פעם אחת מתו במסע לישראל, בפעם השנייה במחנות המעצר, וכעת הם מתים בלילות, מסיוטים שבהם מופיעים מעניהם וממשיכים לאנוס אותם, להכות בהם במקלות ולהשתין עליהם.

ה"פרוצדורה" נהפכה לגלימת המגן שבה מתעטפת המדינה בצדקנותה כשהיא נלחמת נגדם בהצלחה, באמצעות ועדות וצוותים, שנדמה שכל תכליתם היא רק להאריך את גסיסתם.

ב–2012 הוקמה ועדת מנכ"לים, שקבעה, כי "על ממשלת ישראל לספק פתרון הומניטרי לאלה שמגיעים אליה אחרי שעברו מחנות עינויים בסיני". הוועדה החליטה להקים שני צוותים, שיעסקו באיסוף נתונים, שרטוט פרופיל הקורבנות ומציאת פתרונות רפואיים. דבר לא קרה. ב–2014 הוחלט, שהצוות שיבחן את נושא העינויים ימליץ לוועדת המנכ"לים איך להגדיר את קורבנות העינויים, ואילו הטבות להעניק להם. גם הפעם לא קרה דבר. ב–2016 ננזפה ישראל בידי ועדת האו"ם נגד עינויים על כך שאינה עושה די כדי לזהות לפחות את קורבנות העינויים.

בסוף 2017 הוקם סוף סוף צוות במשרד המשפטים, שתפקידו לבחון את נושא העינויים, וכעת פועל לצדו עוד צוות, שתפקידו לגבש קריטריונים "לזיהוי ומיפוי האוכלוסייה והערכת צרכיה". זיהוי, מיפוי והערכה — מלים נפלאות, רציניות, מקצועיות כל כך. אבל הרי המידע כבר נאסף, הקורבנות ידועים, הסיפורים הנוראיים מוכרים, מה עוד נדרש? ניתוח ספרותי של הנרטיבים? גביית עדויות מן המענים? אין כמובן לוח זמנים שיגביל את מסמוס ה"מיפוי". נקבע רק, שהמקרים הקשים ביותר יקבלו סיוע, שלא ידוע מה טיבו, ובעיקר — את הטיפול יקבלו רק מי שאינם מיועדים לגירוש בסבב הראשון. על טיפול מתמשך ופטור מגירוש איש אינו מדבר. ומתי יגיע הסבב השני של הגירוש? האם לפני הטיפול, במהלכו, או רק בסופו?

לפני שנתיים פירסמה ורד לי ראיון עם ד"ר דידי מימון־קהן והנזירה עזיזה קידאנה, מחברות הספר A Guide to Recovery for Survivors of Torture, ספר ייחודי וחיוני, שרבים ממבקשי המקלט נעזרו בו ("הארץ", 13.5.2016). תיאורי הזוועה וציורי הסיוטים שמלווים את הספר היו צריכים לטלטל כל קורא הנגוע במידה כלשהי של אנושיות.

מרתקים לא פחות היו הטוקבקים, שירקו על הכתבה. אחד מהם יכול לשמש כמוטו להתנהלות הממשלה: "מדובר בפושעים אפריקאים שקשרו קשר עם פושעים בדואים לפלוש לישראל תמורת סכומים שבאפריקה רק לפושעים יש אותם... לא 'עינויים' ולא בטיח, ואין פה שום קייס לאפשר לפושעים האלה להתנחל אצלנו". צוותי "המיפוי וההערכה" לא היו יכולים לנסח טוב יותר את עמוד האש שמנחה אותם בבואם לבחון את ה"קייס". "האמת העצובה היא, שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים", כתבה חנה ארנדט. נדמה, שהרשעים בסיפור הזה כבר החליטו במודע לאן הם שייכים.

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.5883340