ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

זינוק במספר מבקשי המקלט העוזבים את ישראל לקנדה

תאריך: 15.5.17 מקור: הארץ, אילן ליאור

 ישראל מתגאה בעזיבתם של מבקשי מקלט רבים לאוגנדה ולרואנדה ובחזרה למדינות מוצאם, אך נתונים שהגיעו לידי "הארץ" חושפים כי יעד ההגירה העיקרי בשנה שעברה היה דווקא מדינות מערביות. בשנה שעברה עזבו כ-1,400 מבקשי מקלט את ישראל לצפון אמריקה ואירופה — כמעט פי שלושה ממספר העוזבים ליעדים אלה שנה קודם לכן. בניגוד להגירה לאוגנדה ולרואנדה, שאותה המדינה מעודדת באמצעות הסכמים ומענקים, היא אינה מעורבת ברוב המכריע של המקרים שבהם מבקשי מקלט עוזבים למדינות מערביות.

כ-900 מבקשי מקלט, כ-98% מהם אזרחי אריתריאה, נקלטו ב–2016 בקנדה — יותר ממספר העוזבים לאוגנדה ורואנדה יחד באותה שנה, שנמצא במגמת ירידה. רבים עזבו בגפם, אך נקלטו גם משפחות וילדים. עוד כ-140 מבקשי מקלט עזבו בשנה שעברה מישראל לארצות הברית ויותר מ-350 נקלטו במדינות אירופה, ובראשן הולנד ושבדיה. רשות האוכלוסין וההגירה מסרה את הנתונים לבקשת התנועה לחופש המידע.

דוויט דמוז, אזרח אריתריאה בן 30, שהה בישראל כמעט שבע שנים והיה אחד ממנהיגי קהילת מבקשי המקלט עד שעזב לקנדה לפני כשנה. עובדת ממוצא קנדי שהכיר ב-א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטיםהעניקה לו חסות וסייעה לו לבצע את המעבר. בשנתו הראשונה בקנדה החל ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת יורק ובמקביל עבד בחצי משרה במרכול אורגני. בקיץ הקרוב ישמש מדריך במחנה קיץ לנוער בסיכון. בסוף השבוע האחרון המריא לברלין, שם יפגוש את אחותו אחרי עשור שבו לא התראו. בעת ששהה בישראל לא יכול היה לעזוב את הארץ, אך כעת ניתנה לו תעודת מעבר המאפשרת לו להתאחד עם אחותו ובני משפחה נוספים.

בשיחה עם "הארץ" מטורונטו הוא סיפר בהתרגשות על חייו החדשים. "אני מרגיש שאני לא פליט עכשיו", הוא אומר בעברית טובה, שנוסף אליה מבטא קנדי. "שש וחצי שנים בישראל בכיתי וביקשתי וצעקתי כדי להיות פליט, אבל פה אני לא מרגיש פליט. אני מרגיש אדם כמו כל בן אדם פה. אין מישהו שמסתכל עלי בצורה אחרת או שאומר לי משהו לא בסדר, כמו שאנשים לא ישבו לידי ברכבת, כמו שאנשים אמרו לי לא משכירים דירה לאריתריאים. אין את הדבר הזה פה. יש פה אנשים מכל העולם. אנשים מדברים חופשי בלי פחד את השפה שלהם ומציגים את התרבות שלהם. מהרגע שנחתתי פה הרגשתי בבית".

"כאן לא מפחידים את הציבור"

בישראל נתונים מבקשי המקלט ללחץ מתמיד של הרשויות, שדוחקות בהם לעזוב לאוגנדה או לרואנדה, או בחזרה למולדתם. העוזבים מקבלים מענק מיוחד בסך 3,500 דולר לאדם. רבים מאזרחי אריתריאה וסודאן בישראל נשלחו למתקן חולות לתקופה ארוכה, במהלכה נאסר עליהם לעבוד, ואחרים חוששים שיישלחו לחולות בעתיד הקרוב. באופן רשמי המדינה אוסרת על מבקשי המקלט לעבוד, אך היא התחייבה בפני בית המשפט כי לא תאכוף איסור עבודה זה על מנת לאפשר להם להתקיים. עם זאת, רבים חוששים להעסיק מבקשי מקלט, מחשש שייאלצו לעזוב אחרי תקופה קצרה ואף מחשש להסתבכות עם רשויות המדינה. לאחרונה נכנס לתוקף חוק המחייב את מבקשי המקלט, שרובם משתכרים שכר מינימום ואף פחות מכך, להפריש 20%% ממשכורתם מדי חודש לפיקדון, שאותו יוכלו לקבל רק בצאתם מהארץ. חוק ביטוח בריאות ממלכתי אינו חל על מבקשי המקלט בישראל. מעסיקים מחויבים לרכוש להם ביטוח רפואי פרטי, אך לא כולם עושים זאת.

בקנדה, לעומת זאת, מאפשרת קליטת פליטים במגוון דרכים. אחת מהן היא מתן חסות של ארגון מורשה ואזרח קנדי למבקש המקלט. בדרך זו מגיעים רוב מבקשי המקלט מישראל לקנדה. הם נדרשים להראות כי אינם יכולים לשוב לארצם ואין להם פתרון אחר לטווח ארוך, לעבור בדיקות רפואיות ולהפקיד סכום כסף — כ-25 אלף שקלים — שיבטיח שיוכלו לקיים את עצמם בשנה הראשונה גם אם לא ימצאו עבודה. אם אינם נזקקים לו, הם מקבלים את הסכום המלא בחזרה בחלוף שנה. הארגון המורשה מתאם את המהלך מול הרשויות והאדם הפרטי שמעניק למבקש המקלט חסות מתחייב לסייע לקליטתו ולדאוג לצרכיו הבסיסיים בשנתו הראשונה בקנדה. מבקש המקלט מקבל תושבות קבע מיד עם בואו לקנדה, כמו גם זכויות סוציאליות מלאות, ובהן ביטוח בריאות. לאחר שלוש שנים ניתנת לו אפשרות להגיש בקשה לקבלת אזרחות קנדית.

בישראל התגורר דמוז בדירה קטנה בדרום תל אביב עם מבקשי מקלט אחרים. בטורונטו גר עם משפחה מקומית שסייעה לו להיקלט. "אני גר במערב טורונטו. אין דבר כזה שכל הלבנים והעשירים חיים שם והפשוטים והאנשים בלי כסף חיים שם. אנשים ממש מעורבבים פה. אין משהו כמו דרום תל אביב", הוא אומר. "אין פה 'הוא שונה', 'הם מסתננים', 'הם שחורים' כי אין פחד כמו בישראל. אין ממשלה שמפחידה את הציבור 'המסתננים ככה', 'האנשים האלה ככה'. אף אחד לא מפחיד את הציבור, אז הציבור רואה אותך כמו כל אחד ואתה חי איתו. רוב הציבור לא גזעני, ממש פתוח ולא מפחד. אם אתה כבר פליט קנדה זו האופציה הראשונה. אין מדינה שמטפלת בפליטים כמו קנדה" .

מולו מספן, אף הוא בן 30 מאריתריאה, שהה בישראל יותר משבע שנים ועזב לקנדה לפני כשלושה חודשים. את תהליך ההגירה החל לפני כמעט שנתיים. זמן קצר אחר כך קיבל הוראה להתייצב במתקן חולות. הוא שהה שם שבוע, עד שעזב את המתקן בלי רשות וחזר לתל אביב. "ידעתי שנשארה לי שנה בישראל ולא רציתי לבלות את הזמן הזה בכלא. לא עשיתי שום פשע כדי שישמו אותי בכלא", אמר בשיחה מטורונטו. ברוב התקופה שבה חי בישראל עבד בבר בתל אביב. מנהלת הבר, ממוצא קנדי, סיפרה לו על האפשרות לעבור לקנדה וסייעה לו לעשות זאת. כעת הוא חי עם משפחתה בטורונטו, עובד במטבח של מסעדה ומשלים בגרויות כדי שיוכל להתחיל בשנה הבאה בלימודים אקדמיים.

בישראל, הוא מספר, חי בפחד תמידי מפני הרשויות ובלי אפשרות לתכנן את עתידו. "בישראל כל בוקר אתה מתעורר, הולך לעבודה, חוזר הביתה וביום הבא עושה את אותו דבר, אבל עדיין דואג מה יקרה מחר. מה יקרה כשאבקש לחדש את האשרה? כשאתה רואה משטרה ברחוב, במיוחד כשאתה רואה את המכוניות של ההגירה, אתה חושב שאולי הם עוצרים אנשים, אולי יעצרו אותי. אתה כל הזמן חושב מה הצעד הבא. פחדתי כל הזמן ולא יכולתי לתכנן את העתיד. כל פעם עשו חוקים ומדיניות נגדנו, כל פעם קשה יותר. עדיין יותר בטוח להישאר בישראל מאשר לעזוב לאוגנדה או לרואנדה או לחזור לאריתריאה", העיד.

רשות האוכלוסין וההגירה מסרה את הנתונים בתשובה לבקשת חופש מידע שהגישה גוני דרורי, סטודנטית בסדנה של התנועה לחופש המידע במרכז הבינתחומי בהרצליה. עו"ד נירית בלייר, מנכ"לית התנועה לחופש המידע, אמרה כי התשובה היתה לקונית, חלקית ומסורבלת. "הועברו נתונים לגבי השנים 2016-2015 בלבד ולא מאז 2013 כפי שנתבקשו", ציינה. "בתור מי שעוסקים רבות במידע, ומבקשים להעביר אותו לציבור לצורכי עיבוד, מחקר והסקת מסקנות, מקומם שרשות מרשה לעצמה להעביר מידע באופן בלתי נגיש ולא ניתן לעיבוד, כפי שנעשה במקרה זה. בעיני מדובר בבקשה חשובה במיוחד ועם זאת היחס לו היא זכתה, מטריד ביותר".

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.4090353