ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

"התחלתי לכתוב כדי לברוח מהמצוקה של חיי הפליטות"

תאריך: 28.12.17 מקור: הארץ, ורד לי

אדם אחמד, ממנהיגי קהילת מבקשי המקלט בישראל, מורה וסופר, מגיב בחיוך נרגש כשהמוכרת בחנות הספרים העצמאית שבה אנחנו נפגשים, מספרת שהניחה את ספרו החדש, "מדארפור לתל אביב — סיפורו של גולה בארץ ישראל", במדף הספרות העברית לצד סופרים ישראלים.

הספר, שראה אור בימים אלה בהוצאה עצמית, הוא הראשון שנכתב בידי מבקש מקלט החי בישראל. במקור הוא נכתב באנגלית ופורסם ב– 2015 תחת הכותרת "The Nightmare of the Exile", בהוצאת Xlibris, ונמכר באתר אמזון. הוצאתו במהדורה עברית התאפשרה הודות לגיוס כספים מוצלח בהדסטארט. אחמד, שמציין במבוכה קלה כי הוא עדיין אינו רואה עצמו כסופר, פרסם ב–2016 ספר שני באנגלית — קובץ הסיפורים "The Voyage of Destiny", אף הוא הופיע ב־Xlibris. הסיפור "חאג' סאבור", הפותח את קובץ הסיפורים הזה, תורגם לעברית על ידי רחביה ברמן ופורסם במגזין "גרנטה" ב–2016, ובימים אלה שוקד אחמד על פיתוחו לרומן.

"אבי ואמי חיים בסודאן ולא יודעים קרוא וכתוב. אני בא מכפר פשוט ומקהילה פשוטה", הוא אומר באנגלית שוטפת. "האהבה שלי לסיפורים התפתחה בילדות כשבכל ערב היינו מתכנסים בחצר גדולה במרכז הכפר: אנחנו הילדים היינו משתובבים בזמן שהאמהות והסבתות, שעסקו במלאכת יד, צחקו, שרו, רקדו ורקמו לנו סיפורים על שדים, חיות ובני אדם. הייתי מרותק לסיפורים האלה שנבראו כל ערב מחדש, ומהנשים ההן למדתי איך מספרים סיפור. 

"את הספר התחלתי לכתוב בלי רקע בכתיבה ספרותית, אלא מתוך בריחה מהמצוקה של קהילת מבקשי המקלט, מחיי הפליטות. כשאני כותב אני חוזר לכפר ילדותי ולדארפור. נמשכתי לכתיבה גם כי הרגשתי שאני יכול דרכה לבנות גשר ללב הקוראים, להגביר מודעות למתרחש במולדתי ולאפשר לקורא הישראלי להכיר את התרבות וההיסטוריה שלנו. וגם להבין איך הפכנו לפליטים ולמה ברחנו על חיינו".

התרבות שלנו חרבה

"מדארפור לתל אביב" הוא אוטוביוגרפיה אישית וביוגרפיה של קהילה. אחמד משרטט את ילדותו, את מסע הבריחה שלו עם פרוץ המלחמה ורצח העם ואת חיי הגלות שנכפו עליו במצרים ובישראל. הספר משופע במידע על החיים בדארפור. "חברי מכנים אותי אדם דארפור", הוא מחייך ומיד מרצין. "התרבות שלנו היא הקורבן השקט של המלחמה בסודאן. המלחמה שהתפשטה בחבל דארפור החריבה את התרבות הזאת. אני כותב על המנהגים ואורחות החיים שלנו גם כדי לשמר זיכרון של קהילה". 

בספרו הוא משלב גם סיפורי פליטות של יוצאי סודאן שחוו במסלול בריחתם עינויים בסיני, וכאלה שנכלאו במתקן "חולות". את הספר כתב במשך שנה, בעט ובנייר. "השפות התערבבו לי", הוא אומר. "כתבתי ארבעה משפטים בערבית ואז באנגלית. יש אירועים שהתנסחו בטבעיות באנגלית ואחרים שנכתבו בערבית שוטפת. היו ימים שלא יכולתי לכתוב בגלל הקושי להיזכר והיו ימים שלא יכולתי להפסיק לכתוב".

אחמד נולד בכפר דיסה שבצפון דארפור, בן בכור למשפחה עם חמישה ילדים. כשהוא נשאל לגילו הוא מסביר: "אצלנו לא ציינו שנת לידה, למרביתנו אין תעודת לידה כמו בעולם המערבי. אני לא באמת יודע, אני מעריך שאני בשנות ה–30 לחיי".

חיי הכפר שבו נולד מעלים בו זיכרונות מתוקים. "הכפר שכן בלב עמק ירוק והיו בו כ–500 תושבים. הגברים ברובם היו רועי צאן ועבדו בשדות בחקלאות. לא היה לנו חשמל, לא היו מים זורמים, חיינו בבקתות פשוטות, שאבנו מים מבאר והשתמשנו בחמורים ובגמלים לתנועה. אף פעם כילד לא טעמתי שוקולד ולא צפיתי בטלוויזיה. אלה היו חיים פשוטים, ציוריים ונאיביים וזאת היתה ילדות יפה".

כנער עבר לעיר אל־פאשר, בירת דארפור, כדי ללמוד בבית ספר תיכון. "ב–2002 החל הסכסוך בדארפור שהפך בהדרגה לרצחני, גבה חיי אדם ונהפך למעלה משניים וחצי מיליון מתושבי דארפור לעקורים", הוא אומר. "ב–2004 נאלצתי, כמו רבים מבני קהילתי, להימלט מרצח העם שהתחולל ולהפוך לפליט. כפר הולדתי נהרס, בני השבט שלי היו מזוהים עם המורדים ורבים מהסובבים אותי נאסרו או נרצחו. היתה סכנה מוחשית לחיי ונאלצתי לברוח.

"ברחתי למצרים ואחי ברח ללוב. הוא מת שם בפשע שנאה ביולי 2014", הוא מספר בקול חנוק מדמעות. "ברחנו כדי לקבל הגנה אבל לצערי חיינו הלא בטוחים נמשכו גם מחוץ לדארפור".

מלמד אנגלית ומחשבים

במצרים נתקל בספרון קטן בנושא זכויות אדם ובו פגש לראשונה את המונח פליט. "מהרגע הראשון הרגשתי ריחוק מהמלה הזאת. בכל העולם לא אוהבים פליטים. אני לא בחרתי במצב הזה, במדינה שלי מתחוללת טרגדיה". בספרו הוא כותב: "פליטים הם כמו דף בספר שאותו אנשים יכולים לתלוש ולהסיר בקלות. סיפורם של הפליטים הוא הראשון להימחק מהספר. סיפורם של הפליטים נמוג בנקל ונשכח לעד".

במצרים הוא עבד ובתום יום העבודה נהג ללכת לספרייה בשגרירות בריטניה בקהיר ולקרוא. "זה היה המפגש הראשון שלי עם השפה האנגלית", הוא מספר. "קראתי ספרים למתחילים והתחלתי ללמוד להשתמש במחשב ובאינטרנט". הוא גם השתתף בשיעורי אנגלית, קורסים והרצאות באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. המנהיג שבו צמח באותם ימים — את הידע שרכש העביר לבני הקהילה שלו. הוא החל להתנדב במרכז של הקהילה הדרפורית בקהיר, ולימד נשים וילדים אנגלית בסיסית ומחשבים.

במשך שלושה חודשים הפגין אחמד עם חבריו בכיכר מוסטפא מחמוד שבקהיר, כדי שיכירו במעמדם כפליטים. "ב–31 בדצמבר 2005 הבנתי שהמלה פליט היא אות מתה", הוא אומר. "שוטרים מצרים הקיפו אותנו והרגו ביריות 27 מפגינים. זה קרה בכיכר ליד נציבות האו"ם לפליטים. אחרי האירוע היחס למבקשי המקלט מסודאן נהפך לגרוע עוד יותר והוטלו עלינו הגבלות רבות. כשחבריי נעצרו ונכלאו הבנתי שמצרים היא לא מדינה שיכולה לתת לי מקלט וברחתי לישראל ב–2008".

הוא חצה את הגבול תחת מטר יריות של חיילים מצרים ובגדיו נקרעו בטיפוס על הגדר. אחמד הגיע לגינת לוינסקי בחוסר כל. בשל מדיניות הגבלת שהייה גיאוגרפית (נוהל גדרה־חדרה), שלפיו נאסר על מבקשי מקלט לגור בתל אביב, הוא עקר לאילת וחי בה כשלוש שנים. תחילה עבד בקפה אינטרנט, אבל עד מהרה גילה שעיריית אילת מסרבת לשלב את ילדי מבקשי המקלט במערכת החינוך, לכן הפעיל עם חבריו שני מרכזי לימוד לילדים מבקשי מקלט — במבנה ה"סינג סינג" באילת ובקיבוץ אילות, ובהם לימד אנגלית, מתמטיקה ומחשבים.

בינואר 2011 הוביל ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי, את קמפיין "שומרים על הבית" ובו — כפי שפורסם במקומון "ידיעות אילת" — נתלו כ–1,500 דגלים אדומים ברחבי העיר בליווי קריאה לא להשכיר דירות למבקשי מקלט. "האווירה נהפכה לעוינת", משחזר אחמד. "צעקו לעברנו קריאות גזעניות ברחוב, זרקו עלינו אבנים וקיללו אותנו". בשלב זה עבר אחמד לתל אביב וייסד בשכונת התקווה מרכז לימוד למבקשי מקלט. לאחר ההפגנה הסוערת שהתקיימה בהשתתפות מירי רגב הוא סגר את המרכז, מחשש שתופנה כלפיהם אלימות, והעתיק את המרכז — הקרוי "ואדי־הוואר" על שם עמק בצפון דארפור — לתחנה המרכזית. 

בספרו הוא מתייחס לאירוע: "אני מרגיש לא בטוח כשאני הולך ברחוב בלילה, במיוחד לאור התנהגותן של דמויות ציבוריות כמו מירי רגב, אז חברת כנסת וכיום שרת התרבות מטעם מפלגת הליכוד הימנית, אשר דיברה בהפגנה נגד מבקשי המקלט, במאי 2012 בדרום תל אביב, ואמרה 'הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו'".

"הגזענות בישראל נגד מבקשי המקלט היא ממסדית", הוא אומר. "היא מתחילה ביחס הממשלה ומחלחלת לציבור. אני מוקף בישראלים טובים, אבל הלך הרוח בציבור כלפי מבקשי המקלט ספוג בהסתה ובגזענות". 

ההתייחסות לגזענות שבה נתקל שזורה לכל אורך ספרו. "בשנות ילדותי ונעורי לא ידעתי מהי גזענות", הוא כותב. "לא הבחנתי בין אנשים על פי צבעם או דתם. כל זה השתנה כשעזבתי את סודאן והגעתי למצרים. שם הבנתי מה זה להיות שנוא. במצרים קראו לנו בשמות כמו 'בונגה־בונגה', ברמיזה לקופים, או שהיו קוראים לנו שוקולד. בישראל הם קוראים לנו כושים". 

אחמד מהרהר ומציין: "המפגש עם הגזענות הוא קשה אבל אני מזכיר לעצמי שזה נובע מדעות קדומות ומחוסר ידיעה. הכתיבה שלי היא גם ניסיון לכרסם בגזענות ולהזכיר שאנחנו בני אדם עם היסטוריה, תרבות, חלומות ורגשות".

האקטיביזם שלו מופנה כיום לתוך הקהילה. אם מוטסים עלי, ממנהיגי מבקשי המקלט, משמש כמין שר חוץ, הרי אחמד הוא הממונה על ענייני הפנים. בבקרים הוא מתפנה לכתיבה ובשאר היום מלמד ילדים ומבוגרים מאריתריאה וסודאן אנגלית ומחשבים. כמו כן, מספק המרכז ייעוץ והכוונה למבקשי מקלט ואף משמש כמקום מפגש תרבותי. 
במאמר הדעה "מה כל כך מפחיד בפליטים?", שפרסם אחמד בעיתון "הארץ" בינואר 2017, הוא כתב: "אני מדמה את עצמי לציפור שבכל מקום שבו היא מבקשת לנוח, מגרשים אותה, והיא נאלצת לעוף עד שכוחותיה כלים".

בימים אלה, בהם מתנוסס מחדש איום הגירוש מעל קהילת מבקשי המקלט בישראל, התבשר אחמד כי הוא זכאי לאשרה א'5 — הליך מדורג של אזרחות. "אני מתרגש מהמחווה", הוא אומר בעיניים בורקות. "חיי פליטות מלווים בחוסר ודאות, געגועים לבית ולמשפחה, נדודים וייסורי התאקלמות. חייתי שנים ארוכות בפחד מכליאה וללא זכויות בסיסיות, בחרדה מהחוק הבא שהממשלה תחוקק נגדנו. זה מעודד וממלא אותי באופטימיות. אני מקווה שישראל תיסוג מהרעיון לגרש את מבקשי המקלט לאפריקה ותאפשר הגנה מלאה גם לשאר מבקשי המקלט".  

אחמד לומד כעת בלמידה מקוונת עבודה סוציאלית באוניברסיטת וולדן במיניאפוליס, ושליש מהרווחים ממכירת ספריו מועברים כתרומה לפרויקט חינוכי עבור ילדים במחנות הפליטים באפריקה. פרקים נרחבים בספר מוקדשים למצבה של דארפור כיום. "יש לי ביקורת רבה על יחס העולם לדארפור", הוא אומר. "זה נהפך אמנם למאבק אופנתי שידוענים כמו מיה פארו וג'ורג' קלוני מקדמים, והקהילה הבינלאומית מזרימה תרומות — אבל עדיין המצב לא משתנה. הביטחון האישי רעוע, ילדים לא מקבלים הזדמנות ללמוד והתקיפות וההרג נמשכים. כואב לי גם לראות את הטבח שמתחולל כיום בסוריה ובבורמה. הייתי רוצה שהעולם יתערב וימנע שפיכות דמים רצחנית ולא יעצום עיניים. קשה לי שהעולם יודע על מה שקורה — ולא פועל"

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-MAGAZINE-1.5354439