ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

התגייסות למען מבקשי המקלט היא חובתם של העו"סים

תאריך: 28.11.18 מקור: הארץ, ליאור בירגר

"לא הגיע הזמן להחליט?" שאלה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, את נציג המדינה. השאלה עלתה בדיון בעקבות עתירה של א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל) נגד שר הרווחה, חיים כץ, בדרישה לפתוח את לשכות הרווחה בפני מבקשי מקלט. כבר יותר מעשור, מאז הגיעו לישראל ראשוני מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה, שלשכות הרווחה סגורות בפניהם. מבקר המדינה מתח על כך ביקורת קשה ב–2014, אך מתברר כי רק בחודש יולי הוגשו המלצותיה של ועדה בין־משרדית בנושא. היא המליצה על פתיחה חלקית של שירותי הרווחה, אך חילוקי דעות בין משרדי הממשלה מונעים זאת, והדלתות סגורות.

בצירוף מקרים טרגי, שעות ספורות לאחר הדיון בבג"ץ נרצחה בתל אביב סילבנה צגאיי, ילדה אריתריאית בת 12, ככל הנראה על ידי בן זוגה לשעבר של אמה. אלימות כלפי נשים היא רק קצה הקרחון של מגוון סוגיות שבהן נדרשת התערבות מקצועית של עובדים סוציאליים — התערבות מניעתית, לא רק "חירומית". הסיוע הזה נמנע כמעט לחלוטין ממבקשי המקלט.

אז כן, הגיע הזמן שנחליט. לא נציגי הממשלה, אלא אנחנו, העובדות והעובדים הסוציאליים. למעשה, הגיע הזמן כבר לפני עשור, כשגברים, נשים וילדים נכלאו ללא משפט או נזרקו לישון ברחובות ובגינות ציבוריות רק בשל מוצאם וצבע עורם. מאז, במשך שנים, עושה המדינה כל שביכולתה כדי "להמאיס עליהם את חייהם": ממניעת גישה להליך מקלט הוגן, דרך כליאה ב"חולות" וחוק הפיקדון הגוזל 20% ממשכורתם, ועד למדיניות הגירוש לרואנדה ולאוגנדה. לאלה יש להוסיף שנים ארוכות של חיים ללא מעמד ובלי שמץ של ביטחון, כשמבקשי המקלט מהווים שק חבטות ומושא להסתה מצד נבחרי ציבור (למשל מירי "המסתננים הם סרטן" רגב).

אחוז ניכר ממבקשי המקלט היו חשופים לטראומות במדינות מוצאם, במחנות העינויים בסיני וגם בישראל. מבלי להמעיט מחוסנם הנפשי, ומהעובדה שרבים מתפקדים גם בלי שירותי רווחה, מדובר באחת האוכלוסיות הפגיעות ביותר בישראל, אשר רבים בתוכה זקוקים לטיפול נפשי וחברתי. דווקא מהם נמנעים כל אלה.

משרד הרווחה נוקט מדיניות רשמית של אי מתן שירותים, שממנה מוחרגות קבוצות בודדות, ורק במצבי סיכון: קטינים בסיכון, נשים קורבנות אלימות במשפחה (במצבי סכנה בלבד), וקורבנות סחר בבני אדם שהוכרו ככאלה. את הוואקום שנוצר מילאו עמותות וארגוני החברה האזרחית, שבהם גם עובדות סוציאליות רבות. אך אלה, למרות עבודתם המקצועית, אינם יכולים ולא צריכים להחליף את שירותי הרווחה.

כשלשכות הרווחה נותרות סגורות, עלינו, העובדות הסוציאליות, להיאבק לפתיחתן. קבלת המצב הקיים משמעה הפניית עורף לערכי המקצוע שלנו ופגיעה לא רק במבקשי המקלט, אלא גם בישראלים ותיקים. כמו שבועת הרופאים, המחייבת אותם לסייע לכל חולה בלי קשר למוצאו או למעמדו, גם אנחנו מחויבות לקוד אתי, הקובע כי אסור לנו לשתף פעולה עם אפליה כלשהי, כולל על רקע מוצא לאומי או מעמד אזרחי.

חשוב לזכור, שהגירת פליטים ומבקשי מקלט איננה חדשה ואין סיבה להניח שהיא תיעלם. די להתבונן באנשי המקצוע במדינות מערביות אחרות כדי להיווכח, שעבודה עם מהגרים ופליטים היא תחום מרכזי בפרקטיקה של עובדות סוציאליות. ב–2015 העובדות והעובדים הסוציאליים הם שהובילו את ההיענות ל"משבר הפליטים" באירופה, החל בארגוני שטח במחנות פליטים ובמדינות מעבר (דוגמת טורקיה ויוון), וכלה בארגונים ממשלתיים ולא־ממשלתיים ברחבי אירופה.

ארגון העובדים הסוציאליים הבינלאומי (IFSW) אף יצא באותה שנה בקריאה לקביעת מדיניות שתסדיר מתן שירות למיליוני הפליטים שנקלעו למשבר. למעשה, מבחינה היסטורית, הגירה היא אחת התופעות שסביבה נוסד מקצוע העבודה הסוציאלית. בסוף המאה ה–19 באירופה ובארצות הברית, עובדות סוציאליות הקימו מוסדות בשכונות מהגרים וסייעו בנושאים כמו חינוך, דיור, תרבות ועבודה. הן היו הראשונות שפעלו לשלב בחברה מהגרים ומיעוטים אתניים. במלים אחרות, פעולה מאורגנת נגד המדיניות הממשלתית איננה חריגה מהסמכות המקצועית שלנו כעובדות סוציאליות, אלא המשך ישיר והכרחי של מה שעשו רבות ורבים לפנינו.

ההתמודדות עם הגירה של מבקשי מקלט מהווה אתגר כלל עולמי, וישראל יכולה ללכת בעקבות מדינות אחרות, שהשכילו להבין כי הסדרת מעמד והענקת שירותי רווחה למבקשי מקלט נכונה מבחינה מוסרית ומועילה לחברה כולה בטווח הארוך.

אנחנו, העובדות הסוציאליות, צריכות להיות הראשונות שקוראות לפתיחת לשכות הרווחה למבקשי המקלט — תוך העברת תקציבים ייעודיים לכך. אנו מוכשרות לא רק ל"כיבוי שרפות". יש לנו את הידע והכלים לעבוד עם מגוון של אוכלוסיות, יהיו מעמדן וצבען אשר יהיו.

הממשלה אולי פועלת על פי ההיגיון העקום שלפיו אם לא יקבלו מבקשי המקלט שירותים חברתיים, הם יעזבו. ההיגיון הזה לא הוכיח את עצמו במדינות אחרות, ואינו מוכיח את עצמו בישראל. לנו, העובדות הסוציאליות, יש ראייה מפוכחת יותר. מבקשי המקלט חיים כאן בינינו, וכל עוד אין להם בית בטוח לשוב אליו, עלינו לעשות הכל כדי לאפשר להם לחיות כאן בכבוד — יחד עם התושבים הוותיקים, לא במקומם.

מי שפוגשות מדי יום את החברה הישראלית, על כל גווניה, יש לנו חובה מקצועית ואזרחית. אז הגיע הזמן להחליט לפעול. גם למען מבקשת המקלט הבאה שעלולה להירצח על ידי גבר אלים בסביבתה, גם למען השכנים הישראלים של אותה אשה, וגם למען עצמנו: זאת לא החברה שאנחנו רוצים להיות חלק ממנה.

הכותבת היא עובדת סוציאלית, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים