ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

הפנים היפות של אלן גודין: דוגמן בן 17 שמבקש מקלט בישראל

נערים מבקשי מקלט. צילום: ירדן לנדאו
תאריך: 4.4.17 מקור: Xnet, איתי יעקב

אלן גודין נולד ב-1 בינואר 2000 בסודן, בעת שברחה משפחתו ממלחמת האזרחים בדרכה לעתיד טוב יותר במקום אחר. תאריך הלידה שלו משוער וסימבולי - הילד הראשון של המילניום. כמו חבריו לכיתה בבית הספר ביאליק-רוגוזין בדרום תל אביב, גודין בן ה-17 מדבר עברית עשירה ושוטפת, משחק כדורסל בשעות הפנאי, ומתמודד יומיומית עם אתגר מבקשי המקלט בישראל. הוא ומשפחתו חיים ללא מעמד חוקי בארץ, וחולמים להפוך לחלק מהחברה הישראלית שעדיין רואה בהם מסתננים.

בימים אלה הוא אף עושה צעדים ראשונים בעולם הדוגמנות הישראלי, עם הספק מרשים בזמן קצר, כשעד היום הספיק לדגמן במיצגים של קסטרו והודיס, להצטלם למעצבי האופנה."

אתם בקשר?

"לא ממש, אבל אני מתגעגע אליו".

מה המעמד שלך בארץ?

"מבקש מקלט. יש לנו אישור זמני שאמא שלי צריכה לחדש כל חודשיים-שלושה. היא מטפלת בכל המסמכים. אני לא שואל אותה שאלות. אם יהיה משהו - היא מעדכנת. היא משתדלת כמה שפחות לדבר איתנו על המצב. היא רוצה שנחיה רגיל - שלא נחשוש מצד אחד, ושלא יהיו לנו ציפיות מצד שני. היא נלחמת כדי להשאיר אותנו כאן, כדי שיהיה לנו מקום טוב לחיות בו".

אתה יודע למה המשפחה ברחה מסודן?

"אני יודע שהיתה מלחמה באזור של ההורים שלי. כל המשפחה שלנו ברחה משם. אחות של אמא שלי חיה היום בארצות הברית, ואני בקשר עם בנות הדודה שלי דרך האינסטגרם והסנפצ'ט".

היית רוצה לקבל מעמד של אזרח ישראלי?

"כמובן, הייתי רוצה להיות תושב או אזרח ישראלי. אבל אני לא חושב שזה יכול לקרות. יש לי חברים דארפורים (חבל ארץ במערב סודן, בו מתקיים רצח עם, א"י) שקיבלו תעודת זהות כתומה של תושב ארעי. אבל אני לא מדארפור".

על פי נתונים של א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, נכון ליולי 2016 יש בישראל 8,232 מבקשי מקלט מסודן. רוב מבקשי המקלט מסודן בורחים מהזוועות המתרחשות בה. ישראל נוקטת כלפיהם במדיניות אי-הרחקה, ומעניקה להם הגנה קבוצתית זמנית. הם שוהים בישראל באופן חוקי, ונדרשים לחדש את אשרות השהייה במשרד הפנים מדי חודש עד חודשיים. על פי א.ס.ף, מבין 3,165 בקשות המקלט שהוגשו על ידי סודנים, רק 45 נבדקו, ומהם הוכר רק אחד כפליט. בעוד שבישראל שיעור ההכרה אפסי, באירופה כמעט 70 אחוז ממבקשי המקלט הסודנים הוכרו כפליטים.

מעמדו ועתידו של גודין לוט בערפל. החשש הגדול שלו הוא מפני מתקן חולות בנגב. כל עוד הוא תלמיד בבית הספר, אין חשש שיועבר לשם, ולדברי גודין, הרעיון הזה לא עובר בראשו. "כל מי שלמד בביאליק-רוגוזין, בית הספר עוזר לו אם שומעים שהוא מקבל זימון לחולות".

מה זה אומר לקבל זימון?

"התראה לפני גירוש. בדרך כלל זה לגברים בלי משפחות. אני מפחד מהיום שאולי אקבל זימון למתקן חולות. זה מפחיד, אבל אני לא חושב על זה. אני מדחיק".

אתה מדבר על זה עם חברים?

"ממש לא. אנחנו חיים רגיל, כאילו לא קרה כלום".

אתה חושב מה עלול לקרות אם תגורש חזרה לאפריקה?

"אני לא אסתדר שם. אמא שלי לא רוצה שנחזור לאפריקה. היא אומרת שזה לא מקום טוב בשבילי, כי אין שם תאורה בבתים ובאזורי מלחמה לפעמים לא אוכלים תקופה ארוכה. היתה כתבה בטלוויזיה שראיתי חבר שלי שהיה בישראל והוחזר לשם, והוא אמר שהוא היה בהלם. הם גרו בבקתות בלי חשמל".

מדי שבת הקפיד ללכת לכנסייה, אם כי לאחרונה הוא עושה זאת לעתים רחוקות יותר. לא תראו אותו במסיבות. עם חברים הוא מעדיף להסתובב בשדרות רוטשילד בתל אביב. "אני מרגיש היום ישראלי, אבל אני לא מרגיש שאחרים נותנים לי את התחושה שאני ישראלי", הוא אומר בכנות. "אנשים בישראל לא יתנהגו אליי באותה צורה שהם יתנהגו לישראלי".

תסביר.

"הם יודעים איך נראה אתיופי, נכון? אני לא נראה אתיופי. רוב הזמן חושבים שאני אפרו-אמריקאי ופונים אליי באנגלית, עד שאני מספר שאני סודני".

ואז היחס משתנה?

"בעבר זה היה יותר מורגש. היו פעמים שהיינו הולכים לגינה בשכונת קריית שלום ונערים ישראלים היו מגרשים אותנו ומתחילים לריב איתנו. לא באנו לעשות רע, בסך הכול רצינו לשחק. היום רוב החברים שלי הם מהגרי עבודה ומבקשי מקלט: פיליפינים, אריתראים, מחוף השנהב וגאנה. כשהייתי מתאמן בהפועל, היו לי גם חברים מצפון תל אביב. אני חושב שאם לא הייתי מכיר שם ילדים, הייתי נשאר בבועה של דרום תל אביב, כמו שהם חיים בבועה של צפון תל אביב".

מה אנחנו הישראלים לא יודעים על מבקשי מקלט?

"יש עלינו סטיגמה שכולם פושעים ואלימים. אם יש אדם אחד כזה מהקהילה, זה מה שאנשים שומעים, ומשליכים אותה על כולם. מפחדים להתקרב אלינו, לדבר איתנו. קורה הרבה שאני וחבר יוצאים לריצה בים, ופתאום מישהי סתם הולכת ברחוב ומסתכלת אחורה, וישר מחזיקה את התיק שלה באינסטינקט. אני לא מבין את זה, זה מצחיק אותי. למרות שזה עצוב. אני חושב שאם אנשים יכירו אותי ואת החברים שלי, הם יראו שאנחנו בדיוק כמוהם. אני מקווה לשנות להם את החשיבה עלינו".

 

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4942905,00.html