ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

הפליטים ששבו מישראל לדרום סודן שוב מחפשים תקווה

צילום: שרון ליבנה
תאריך: 11.11.14 מקור: מעריב, תמר דסלר

אחרי שכמעט נסגר מכיוון שמרבית תושביו חזרו לארצם, חזר בשנתיים האחרונות מחנה הפליטים קקומה במערב קניה לפעול שוב בתפוסה מלאה. עשרות אלפי פליטים, רובם מדרום סודן, מאכלסים שוב את המחנה הענקי באזור הצחיח ביותר של קניה, ובהם גם כמה עשרות פליטים שגורשו לדרום סודן מישראל לפני שנתיים. תקווה לעתיד? אין לנו דבר כזה, הם אומרים.

הקרבות שפרצו שוב במדינה הצעירה בדצמבר 2013 אילצו רבים מתושבי דרום סודן לחזור שוב לחיי הפליטות. בסך הכל נמלטו יותר מ-300 אלף איש מדרום סודן למדינות השכנות בשנה האחרונה. במחנה קקומה חיים כיום 179 אלף איש, ובהם כ־89 אלף פליטים מדרום סודן, שמתוכם קרוב ל-50 אלף פליטים חדשים־ישנים שחזרו אליו בעקבות המלחמה.

הפליטים במחנה מגיעים בעיקר מדרום סודן, אך גם מאתיופיה ומסומליה. כ-12 אלף מתוך השוהים במחנה הם ילדים ללא מלווים, ללא הורים או משפחה, ילדים שנמלטו ממדינותיהם לבד, והם החשופים ביותר לקשיים במחנה ומהווים יעד לניצול ואלימות.

המתחים בין הקבוצות האתניות השונות וגם בקרב הפליטים מדרום סודן, המשקפים את המתחולל במדינתם מאז דצמבר האחרון, הובילו בשבוע האחרון לקרבות של ממש במחנה. מקרה אונס ורצח של ילדה דרום סודנית בת 8, שאירע לפני כשבועיים, הצית אש בין השבטים הדרום־סודניים במחנה. לפי גורמים בארגוני הסיוע הפועלים במקום, נהרגו במסגרת הקרבות יותר מ-20 איש ונפצעו עשרות. הקרבות גם גרמו למאות משפחות של פליטים המתגוררות במחנה לעזוב את בתיהן, מחשש למתקפות נקם, ולברוח להרים המקיפים את המחנה.

באמצע שומקום

מחנה הפליטים בקקומה נוסד בשנת 1992 ואכלס במשך יותר משני עשורים מאות אלפי פליטים, רובם מדרום סודן השכנה שבה התחוללה מלחמה עקובה מדם. אחרי ששככו הקרבות, נחתמו הסכמים מדיניים ב-2005, ואחרי שדרום סודן קיבלה לפני שלוש שנים את עצמאותה, החלו עשרות אלפים מהשוכנים במחנה לשוב הביתה. על הסיפורים של הילדים במחנה, שחלקם הועברו למדינות אחרות כגון ארה"ב וקנדה כדי לבנות מחדש את חייהם, נכתבו ספרים וסרטים, אבל הסוף ההוליוודי הטוב עדיין רחוק מלהגיע.

המחנה, שנועד במקור לאכלס 100 אלף איש הוא צפוף מאוד. אנשי נציבות הפליטים של האו"ם המנהלים את המחנה מנסים זה שנים לפעול להרחבתו בלי לקומם עליהם את התושבים המקומיים שחייהם קשים במיוחד באזור צחיח זה. חמישה קילומטרים מהגבול של קניה וסודן - משמעות שמו של המחנה בסווהילית היא "שומקום". הכביש היחיד מהמחנה מתפתל לאורך הגבול הצפוני של המדינה, והתחושה הכללית היא של בידוד. ההתייחסות מצד העולם נעה בין התעלמות מוחלטת לבין ביקורת על מה שנקרא "אכסון" פליטים כמו במחסן גדול. ארגוני סיוע בינלאומיים, ובהם גם ארגונים ישראליים, פועלים במקום לספק מים, מזון, שירותי בריאות וטיפול נפשי בפליטים.

אבל בעבור אלו שכבר ניסו לבנות לעצמם חיים במקום אחר, ההתאקלמות קשה ביותר. "הגעתי לכאן בתור ילד בן 7. חיינו כאן 15 שנים, את כל החיים שלי כילד, כנער וכגבר העברתי כאן, בלי כלום", מספר בראיון טלפוני דניאל, צעיר רהוט, מורה לאנגלית שחזר למחנה אחרי חמש שנים. "חזרנו לדרום סודן ב-2007, אחרי שהמצב נרגע, והנה, אני שוב כאן, עם שישה קרובי משפחה, אחרי שכל כך התאמצנו ורצינו לחיות שוב במדינה שלנו. שוב מתחילות המלחמות הלא מוסברות האלו, שוב מתים אנשים על כלום. על כלום. שוב אנחנו מאבדים הכל, והנה, שוב אני פליט באותו מקום שבו התחלתי את חיי. המצב שלי עוד טוב יחסית לאלו שהגיעו לכאן אחרי שחיו במדינות מערביות.

"הם לא מבינים עוד לאן הגיעו. מצד אחד, אני מקנא בהם שהיו להם כמה שנים טובות ואולי יש להם חברים שיעזרו להם; מצד אחר, במקום כזה אולי עדיף שלא יהיו לך זיכרונות טובים או תקוות שווא לעתיד אחר".

"להתחיל שוב מאפס"

רבים מיושבי מחנה קקומה הם מבקשי מקלט מדרום סודן שחיו בעבר בישראל וגורשו בחזרה למדינתם. בול דואופ, למשל, התגורר בישראל עד שנת 2012. אחרי שגורש לדרום סודן, בנה לעצמו חיים חדשים בעבודה קשה באחד המלונות בג'ובה הבירה, אך לפני עשרה חודשים נאלץ לנוס על חייו בעקבות המלחמה שפרצה שם. בדרך לא דרך ובעזרתם של החברים שהכיר מישראל הצליח דואופ לצאת ממחנה הפליטים בקקומה, לעבור לניירובי ולהירשם שם לתוכנית לימודים בתקווה לבנות לעצמו עתיד.

כעת הוא שומר על קשר רציף עם המשפחות מישראל שנותרו מאחור בקקומה, אך הוא אינו אופטימי. "המצב בקקומה גרוע, יותר גרוע לדעתי מאשר בדרום סודן אפילו", הוא אומר בראיון טלפוני, "האנשים עוקבים אחרי המתרחש בדרום סודן, וזה משפיע גם על המצב במחנה. בזמן שהייתי במחנה, ניסיתי לסייע לילדים מהמשפחות שהגיעו מישראל במעט שיכולתי".

"בעבור הילדים שהגיעו מישראל, המצב במחנה קשה במיוחד. הם לא רגילים לדברים כאלו משום בחינה, לא לבתי הספר שבהם מונהגים עונשים גופניים, לא לרמת הרפואה הנמוכה או להתמודדות עם מחלות שלא היו מוכרות להם בישראל ולא למגורים במחנה פליטים. קשה שם מאוד, ואין לאנשים תקווה. חלקם הפכו עכשיו לפליטים בפעם השנייה או השלישית בחייהם. במצב כזה, כשאין לאנשים מושג מה יקרה איתם מחר, אין יותר תקווה לעתיד אחר".

גם א' התגורר בעבר בישראל, בתל אביב, והיה מראשוני המגורשים לדרום סודן בקיץ 2012. הוא שב בתחילת השבוע למחנה קקומה לאחר שבילה כמה ימים בגבעות הסמוכות, ממתין עד שהאלימות תירגע.

"חזרתי לדרום סודן בשמחה, חשבתי שיש לי הזדמנות לבנות חיים חדשים", הוא מספר בטלפון, "ברחתי מהמלחמה בדרום סודן למצרים, שם הייתי פליט חסר כל, שחור, עבד. הגעתי לישראל וישבתי בכלא, שוחררתי ועבדתי מאוד קשה, חסכתי וחיכיתי וחשבתי שהמאמצים ייתנו לנו אפשרות אחרות כשנחזור יום אחד לדרום סודן, שבאמת נחיה כמו אנשים רגילים ולא כמו פליטים. אף אחד לא רוצה לחיות בלי בית, במדינה זרה".

"אבל המלחמה לקחה שוב הכל. מכל מה שחסכתי לא נשאר כלום. נאלצנו לברוח עם כמה שקיות למחנה. לא חלמתי שאשוב להיות פליט. אין כאן עתיד, רק לשבת כל היום ולחכות. כל מה שקורה במדינות שאליהן באנו משפיע עלינו מיד. כל הקרבות והשנאה מתבטאים גם פה. אין לי תלונות לארגונים שמנסים לעזור לנו כאן, אבל אין מה לעשות איתנו. אלו חיים של כלום, לא של בני אדם בכלל. של מספרים. אני לא מרגיש שאני בן אדם עכשיו, אני מספר, אני כרטיס. אני מקבל אוכל ומחסה, זהו, אני לא חושב שאוכל לחזור בקרוב לדרום סודן, וגם אם אחזור, אין לי שם כלום, להתחיל מאפס, מתחת לאפס". 

חשופים לאלימות

"אני בקשר עם שתי משפחות של פליטים מדרום סודן שחיו בישראל, הוחזרו לדרום סודן ונאלצו לברוח שוב למחנה הפליטים בקקומה בעקבות המצב במדינתן", אומר רמי גודוביץ', מרצה במרכז הבינתחומי ומנהל תוכנית חינוכית באוגנדה לילדים ובני נוער שגורשו לדרום סודן.

"בשבת לפני כשבוע וחצי היו במחנה עימותים קשים, וחלק מהנערים שעמם אני בקשר ברחו להרים. בעקבות שיחות שלי עם גורמים במחנה, הצלחנו לשכנע אותם לחזור. המצב שם קשה במיוחד לילדים שחזרו מישראל. אנחנו מנסים לגייס כספים כדי להוציא את הילדים משם ולהעביר אותם לפרויקט החינוכי שהקמנו באוגנדה למען הילדים מדרום סודן. אני מקווה מאוד שמאמצינו יצלחו ועד לתחילת הסמסטר בפברואר נצליח להביא את הילדים האלו לאוגנדה. ילדים ומתבגרים חשופים במיוחד לאלימות ולאלימות מינית במחנה כמו זה".

לדברי גודוביץ', הילדים הישראלים במחנה דוברים עברית רהוטה ומתקשים מאוד להתמודד עם הפליטות.

גם טל גולדמן מקיבוץ יטבתה מודאגת מאוד לאחר שס', אחד העובדים הדרום־סודנים המוערכים והוותיקים בקיבוץ, חזר לדרום סודן לפני כשנתיים וחצי. אחרי שנדמה היה לה שהצליח לבנות את חייו שוב בארצו, היא קיבלה ממנו הודעה שטרפה את הקלפים. "הוא כתב לי: ‘המלחמה השיגה אותנו, איבדנו את הכל'", מספרת גולדמן.

"הבנתי שהוא נאלץ לברוח למחנה קקומה עם בת זוגו ההרה. ניסיתי לשלוח להם חבילה שלא הגיעה ליעד. לפני כשבוע הודיע לי ס' שנולדה להם בת במחנה והוא החליט לקרוא לה יעל, על שם בתי. גם השמחה על הולדת התינוקת מהולה בדאגה עצומה על התנאים שלתוכם היא נולדה. בימים האחרונים ניתק עמו הקשר הטלפוני. ס' היה אצלנו בקיבוץ שש שנים, הוא אהוב ומוערך על ידי כולם, היה עובד מצטיין. יש לו כאן משפחה מאמצת, והלב כואב לדעת שהוא שם, אחרי כל מה שעבר".

 

http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=E&0r9VQ=GIIII