ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

המדינה תציע סיוע לקורבנות עינויים בסיני — רק לאחר שרבים מהם יגורשו

תאריך: 5.3.18 מקור: הארץ, לי ירון

כבר ב–2012 הכירה ישראל בצורך לתת מענה למבקשי מקלט שנפלו קורבנות לעינויים בחצי האי סיני, אולם מאז לא ננקט כל צעד בעניינם. ל"הארץ" נודע שצוות של משרד המשפטים החל לבחון את הנושא רק באחרונה וצפוי להגיש את המלצותיו ביוני 2018 — חודשיים אחרי שצפוי להתחיל הליך גירושם של אזרחי אריתריאה וסודאן, כך שרבים מהם עשויים להיות מגורשים  לפני שיזכו לסיוע מהמדינה.

אחד מהקורבנות הוא סמואל, ששהה חודש וחצי במחנה עינויים בסיני. "קשרו אותי, שפכו שתן וצואה על גופי העירום", סיפר, "נשים שהיו קשורות אלינו נאנסו על ידי השובים שלנו. כשניסיתי להגן עליהן, הכו אותי קשות". ב–2012 הצליחו הוריו של סמואל לאסוף את סכום הכופר הדרוש לשחרורו. מאז נכלא סמואל בסהרונים למשך שנה וחצי, תקופה שבה נדחתה בקשתו למקלט.

בחודש שעבר קבעה ועדת האו"ם למאבק בעינויים כי "על המדינות החברות באמנה (אמנת הפליטים, ובהן ישראל) להתחשב בכך שקורבנות עינויים ויחס אכזרי, בלתי אנושיים ומשפיל סובלים מנזק פיזי או פסיכולוגי שעלול לדרוש שיקום מקצועי וממושך. יש להימנע מאמצעי שיהוי או מדיניות ככליאה בתנאים ירודים לתקופות לא מוגבלות". עוד הבהירה הוועדה בעניין קורבנות העינויים: "אין להרחיקם למדינה שבה שירותים רפואיים ההולמים את צורכי השיקום שלהם אינם מצויים או מובטחים להם". 

בינואר השנה סמואל זומן לשימוע, שבו נמסר לו שעליו לעזוב לאוגנדה – מדינה שבה הוא אינו צפוי לזכות במעמד או בשיקום. עכשיו, אם ייתקל בפקחי מנהלת ההגירה הוא יידרש לבחור בין מאסר לגירוש — בחירה שבארגוני זכויות האדם אומרים שמפרה את התחייבויותיה של ישראל ואת החוק הבינלאומי.

כליאה או גירוש

מאז 2009 החלו לזרום לארגוני זכויות האדם בישראל דיווחים מצד מבקשי מקלט אפריקאים, על כך שנחטפו בידי כנופיות בדואים בסיני, ועברו עינויים קשים. חלקם הסתיימו במוות. לעיתים החוטפים היו משמיעים בטלפון את זעקות השבויים למשפחותיהם – חלקן בישראל, חלקן באירופה ובמקומות נוספים בעולם – ודורשים כופר בעבור שחרורם.

להערכת ארגוני זכויות האדם, כ-4,000 מהם הגיעו מאז לישראל. כ-1,000 מתוכם כבר נכנעו למסכת הלחצים שהפעילה ישראל, ועזבו את המדינה, בלי שקיבלו כאן סעד. גם כעת, לקראת הגירוש לרואנדה ואוגנדה, המדינה אינה נוקטת שום צעד כדי לעזור להם.

המוקד לפליטים ולמהגרים, רופאים לזכויות אדם וא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, הגישו בינואר 2017 עתירה דחופה לבג”ץ בקריאה למנוע את החזקתם במתקן חולות של מאות ממבקשי המקלט שעברו עינויים קשים.

בינתיים העתירה התייתרה בשל סגירתו הצפויה של חולות בשבועות הקרובים. אך בכך מצבם של קורבנות העינויים יהפוך לקשה יותר – והם יצטרכו לעמוד בפני האפשרות של כליאה ללא הגבלת זמן בכלא סהרונים או גירוש. לפחות שישה מהם כבר נלקחו מחולות לבית הכלא.

"החוויה של כליאה ממושכת עבור אנשים פגיעים שסובלים מפוסט טראומה שקשורה לחוויות של שבי וכליאה במחנות בעינויים בסיני, היא חוויה קשה ומפוררת. השהייה באזור זה מזכירה להם את ימי השבי בסיני", הסבירה עו"ד טל שטיינר מנהלת המחלקה המשפטית במוקד לפליטים, "הלחצים שמופעלים עליהם במתקן בסהרונים להסכים להיות מגורשים הם לחצים שקורבנות העינויים פגיעים אליהם במיוחד."

סיגל רוזן, מנהלת המדיניות הציבורית של המוקד אמרה: "עצם קבלת הזימון, השימועים שנערכים בטרם תוצא הוראת שהייה, ואף קבלת ההודעה בדבר הכוונה לערוך שימוע, גורמים לרבים מצוקה ניכרת, ומערערים את מצבם הרעוע ממילא". היא הוסיפה, "לממוני ביקורת הגבולות, אין את ההכשרה והכלים להתמודד עם אוכלוסיות פגיעות, ובפרט עם קרבנות עינויים הסובלים ממצוקה ומקשיים נפשיים".

אין למדינה מחויבות

"על מדינת ישראל לספק פתרון הומניטארי לאלה שמגיעים אליה אחרי שעברו מחנות עינויים בסיני", כתבה ועדת המנכ"לים של משרדי הממשלה בנושא סחר בבני אדם לפני שש שנים. הוועדה החליטה להקים שני צוותים, שאחד מהם יעסוק באיסוף נתונים לגבי היקף התופעה ופרופיל הקורבנות, והשני במציאת פתרונות בתחומי הרווחה והבריאות. דבר לא קרה. בשנת 2014 התקבלה החליטה הוועדה כי "הצוות שבחן את נושא העינויים ימליץ לוועדה כיצד להגדיר את קרבנות העינויים ואילו הטבות להעניק להם". לא נמסרו המלצות.

בחודש מאי 2016 דנה ועדת האו"ם נגד עינויים בדו"ח התקופתי שהגישה ישראל. בהערות הסיכום שלה הביעה הוועדה דאגה מכך שהצעדים שנקטה ישראל לזיהוי קורבנות עינויים מבין מבקשי המקלט אינם אפקטיביים דיים. עוד הביעה הוועדה דאגה מכליאת מבקשי מקלט ומכפיית שהייתם במתקן "חולות", וקבעה כי יש להשתמש בכליאה כמוצא אחרון בלבד, כאשר מדובר באמצעי חיוני ומידתי על בסיס בחינה פרטנית, ולתקופה קצרה ככל האפשר.

בסופו של דבר, בהחלטת מנכ"לית משרד המשפטים הנוכחית אמי פלמור, הצוות לבחינת הסיוע לקורבנות הוקם בסוף 2017. מקור המעורה בפרטים אמר ל"הארץ" כי כמה משרדי ממשלה, בהם הבריאות והרווחה, התנגדו לפתיחת הוועדה – אך נכנעו ללחץ של משרד המשפטים בנושא.

הסיוע בגדר זכות

במשרד המשפטים סבורים כי עליהם לעסוק בנושא רק בשל הסכנה שקורבנות העינויים יהפכו בהמשך לקורבנות של סחר בבני אדם (קורבנות העינויים אינם נחשבים בישראל לקורבנות סחר בבני אדם מפני שהעינויים שעברו לא היו למטרת עבודה). החשש הוא שמי שמשפחותיהם שילמו כופר נפש בעשרות אלפי דולרים עבורם עשויים להסכים לעבוד בתנאי עבדות כדי להחזיר את החוב. הרקע הוא, שבישראל החליטו להתמקד בסוגיית הסחר בבני אדם, בין היתר אחרי ביקורת שנמתחה עליה ביקורת בנושא בתחילת העשור. עמדת משרד המשפטים היא שאין למדינת ישראל אחריות לקורבנות העינויים על פי הדין הבינלאומי כי לא מדובר בעינויים שנעשו על ידי ארגונים ממשלתיים או בגבולות ישראל, והסיוע להם הוא בגדר זכות ולא חובה.

צוות שהוקם בנושא, ובראשו עומדת מתאמת המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים עו"ד דינה דומינץ, בוחן בימים אלה כמאה מקרים המוכרים כבר על ידי גורמים שונים במדינה ובארגונים הלא ממשלתיים כמשתייכים קורבנות העינויים. הצוות אינו מראיין אותם, אלא עובר על המידע שכבר הצטבר עליהם בגופים שונים. על בסיס ניתוח מקרים אלו, יגובשו קריטריונים לזיהוי ומיפוי האוכלוסייה, והערכת צרכיה. במסגרת התוכנית המתגבשת, במשרד המשפטים רוצים לסייע רק למקרים הקשים ביותר המתקשים בתפקוד בחיי היום יום – ולא לכל אלפי הקורבנות. ככל הנראה, האוכלוסייה שתיבחר תהיה מתוך אזרחי אריתריאה וסודאן שלא יגורשו בסבב הראשון, בהם נשים וגברים בעלי משפחות, והם יוכלו לקבל סיוע בתחום הרווחה, בריאות הנפש ואולי גם החרגה מגירוש.

אח אחד בישראל

דניאל ששירת שש שנים בצבא אריתריאה, נמלט מהמדינה אחרי שאחד מחמשת אחיו נהרג במלחמה עם אתיופיה. הוא נחטף למחנות בסיני מחרטום, בירת סודאן. "הייתי עד לעינויים קשים: מכות באמצעות כלי ברזל ופלסטיק שהותירו בגופי צלקות... קשירה לאחורי רכבים נוסעים וגרירה על הקרקע עד מוות", סיפר בעדותו, "הייתי עד למותו של חברי הטוב שנרצח ככה". אחרי כחודש הצליח להימלט והגיע לישראל.

הוא שהה בחולות במשך 11 חודשים ושלושה שבועות ואמור היה להשתחרר סוף סוף השבוע — אך במקום שחרור הוא יכלא סהרונים. כאשר הוצבה בפניו הבחירה בין סהרונים ל"עזיבה מרצון" לאוגנדה או רואנדה – הוא לא היסס. "ברור שבחרתי להיכנס לסהרונים. אני לא מוכן לנסוע לרואנדה כי אני רואה מה קורה לחברים שלי – חבר אחד שלי מת בים בדרך לאירופה".

בחלקם של אחיו של דניאל נפלו גורלות שונים. אח אחד הגיע לשוודיה, שני לגרמניה, שלישי לניו זילנד, והרביעי טבע למוות כשניסה להגיע על ספינת פליטים לאיטליה. "לאחים שלי באירופה היה הרבה יותר מזל ממני. שם הם מקבלים אזרחות, מלמדים אותם את השפה ועוזרים להם להשתלב. פה קשה, הכל קשה. לא רוצים אותנו".

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.5869550?=&ts=_152023...