ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

היכו אותך? אנסו אותך? כדאי שתהיי בצבע הנכון

תאריך: 29.11.18 מקור: מגזין מאקו, ליאת בר סתו

ילדה אחת בת 13, עם חיוך ענקי ועיניים נוצצות, תפסה השבוע את הצביעות הישראלית במערומיה. אם שלומם של מבקשי המקלט הוא הדבר האחרון שמעניין את אזרחי ישראל בשגרה, הרי שהרצח של סילבנה צגאיי נתן לקהילה הזו שם ופנים וכותרות ראשיות. כרגיל, קל לנו יותר לספוד במילים יפות למי שכבר אינה בין החיים מאשר להפנות את הזרקור לעבר הנשים והנערות שעדיין – איכשהו, כנגד כל הסיכויים – מצליחות לשרוד.

סוזי (השם המלא שמור במערכת) הייתה רק בת 16 כשיצאה ברגל מאריתריאה לסודן. ישראל בכלל לא הייתה בתכניות שלה. זו הייתה הליכה רגלית של שבועיים שבמהלכה ישנה עם שבעה פליטים נוספים מתחת לכיפת השמיים. מסע מסוכן, אבל לא הייתה לה ברירה. "המשפחה התפרקה וכבר בגיל צעיר מאוד נשארנו רק אני ואחותי הקטנה. החוק באריתריאה מחייב את כולם להתגייס, גם נשים אם הן לא לומדות. ברגע שנשרתי מהלימודים כדי לפרנס את אחותי, האפשרויות שלי היו להתגייס ולעזוב את אחותי, או לברוח". אלא שהיא מעולם לא הגיעה לעיר קסאלה, היעד שלה בסודן.
 
"ממש לפני שהגענו לקסאלה, באמצע הצהריים, התנפלה עלינו כנופייה של סוחרי אדם. הם יודעים מראש שקבוצות של פליטים עוברות בדרך הזו והם מגיעים לשם בכוונה בשביל זה. הם הקיפו אותנו, קשרו לנו את הידיים, העיניים והאף, העמיסו אותנו על רכבים ונסעו. הייתי בטוחה שהם רוצים להרוג אותי". היא משתתקת לרגע, מפנה מבט כלפי מטה. "מצטערת, כל התמונות שוב עולות לי בראש כשאני מספרת על זה".
 

חודשיים וחצי שהתה סוזי במחנה העינויים של סוחרי האדם. "הגענו למחנה שלהם בתוך גיא, בין הרים. אני לא יודעת איפה זה היה, אבל הכל היה מאורגן באופן שימנע מאיתנו לברוח. כשהגענו היו שם כבר אנשים שנחטפו לפניי. רק אז הם אמרו לנו שאם אנחנו רוצים להשתחרר אנחנו צריכים לשלם להם 30 אלף דולר".

"הם החזיקו אותנו שם קשורים אחד לשני בשרשראות ברזל והתייחסו אלינו כאילו אנחנו צעצועים שלהם. בובות. מי ששילם קיבל אוכל, מי שלא שילם - היו ימים שלמים שלא קיבל. הם היו צוחקים סביבנו, מעשנים סיגריות ומכבים לי על הראש. את הנשים היו אונסים והגברים היו מקבלים מכות עם מוטות פלסטיק או עץ. האמת שגם הנשים היו מקבלות מכות אם היינו מתנגדות לאונס. לפעמים היו אונסים אותנו ארבע-חמש פעמים ביום, מול כולם. כשהם היו מכים אותי או אונסים אותי, לפעמים הם היו מתקשרים למשפחה שלי כדי שהם ישמעו את זה בטלפון. יום אחד ניסיתי לשקר להם שאני במחזור כדי שלא יאנסו אותי. הם הבינו שאני משקרת ובתור עונש הוציאו אותי לשבת בשמש קופחת יום שלם, בלי מים ובלי אוכל.

"לא חשבתי שאני אצא מזה בחיים. התפללתי שאלוהים ייקח אותי, ממש חיכיתי ליום שאמות. אנשים סביבי כבר מתו ממכות או שנשברו ותלו את עצמם. לפעמים הם לא היו מפנים את הגופות, ונשארתי קשורה בשלשלאות לגופה של מישהו שמת במשך כמה ימים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי מישהו מת, והנה אני צריכה לישון עם הגופה שלו קשורה אליי".

ככל שהתיאורים של סוזי קשים לעיכול, דווקא כשנדבר על חייה כאן בארץ היא תגיד משפט שלא נותן לי מנוח. "אפילו שכבר הייתי בישראל", היא תגיד בשקט, "הרגשתי שאני עדיין במחנה העינויים".

"מי שעברה את המחנות נתפסת כפגומה"

בדרך לא דרך הצליחה משפחתה של סוזי לגייס את הכסף שיקנה את חירותה. "אמא שלי מכרה הכל, נכנסה לחובות מול כל מיני אנשים. אח שלי מאירופה שלח כסף. לא האמנתי ביום שהחוטפים אמרו לי 'שילמת, את יכולה ללכת'. הייתי בטוחה שהם משחקים איתי".

את החטופים שהצליחו לשלם לקחו החוטפים לסיני ושם העבירו אותם לקבוצה אחרת של סוחרי אדם. "המסע לישראל לקח שבועיים. את רובם הלכנו ברגל יחפים וישנו בחוץ. אם היה סלע מתאים היינו משתמשים בו ככרית, לפעמים אם הייתה גומחה מוצלחת היינו נכנסים אליה. מדי פעם הסוחרים היו מרביצים לנו. את הגבול לישראל עברנו בלילה, אחרי שמונה שעות הליכה ברגל, יחפים. הביאו אותנו לגדר ופשוט אמרנו לנו 'תקפצו'. את עומדת מול הגדר, עייפה, חושך, מאחורייך החיילים המצרים יורים לכל כיוון ומנסה להבין איך לעבור אותה. אנשים מבוגרים וילדים שלא יכלו לקפוץ נשארו מאחור. אני הצלחתי".

מגבול מצרים נלקחה סוזי ישירות לכלא קציעות. לאחר שבועיים שוחררה והגיעה לתל אביב. "הייתי שבוע אצל קרוב משפחה רחוק שכבר גר פה והוא אמר לי שאני חייבת למצוא עבודה. מה שלא ידעתי זה שהם בעצם סגרו בינם לבין עצמם איזושהי עסקה ומכרו אותי להיות כלה של מישהו".

שבוע בלבד אחרי שהגיעה לישראל, במוצאי שבת, העלה אותה קרוב המשפחה על אוטובוס לטבריה בלי כסף או טלפון. "הם אמרו לי ששולחים אותי לעבוד, שיפגוש אותי שם מתווך שייקח אותי לדירה עם עוד כמה נשים ושם אני אמצא עבודה. הגעתי סביב 11 בלילה ורק אז גיליתי שהוא לא מתווך".

הגבר שסוזי נמכרה לו לקח אותה לביתו ושם אנס אותה בכוח. היא נכנסה ממנו להיריון ומצאה את עצמה כבולה אליו ולטבריה. האלימות במערכת היחסים ביניהם הלכה והסלימה והוא היה מכה ואונס אותה דרך קבע. כן, גם בזמן ההיריון. "בגלל מה שעברתי בסיני סבלתי מסיוטים בלילה והייתי מתעוררת בצעקות. בתגובה הוא היה צועק עליי שאני משוגעת ומכה אותי. פעם אחת, כשהייתי בחודש מתקדם, ניסיתי לצאת לעבוד. הוא בא באמצע היום להוציא אותי מהעבודה, לקח את הכסף והכה אותי באמצע הרחוב".

היא בת 24 היום. צעירה רזה בעלת תווי פנים עדינים שלא מסגירים את מה שעברה, שם או כאן. וסוזי לא לבד: כ-7,000 נשים מבקשות מקלט חיות כיום בישראל, מיעוט בתוך קהילה גברית שממילא סובלת מקשיים רבים. חלק גדול מהן שרדו עינויים ואונס ורבות הן קורבנות לאלימות במשפחה פה בארץ. "יש הרבה נשים עם סיפור כמו שלי", אומרת סוזי. "בישראל הן ממילא הופכות למאוד פגיעות, הרבה יותר מגברים. הן לא מכירות את החוק, אין להן טלפון, הן לא מכירות את המשטרה. מי שעברה את המחנות של סוחרי האדם בכלל עוברת פה בקהילה סיוט מתמשך. אצלנו בתרבות, אם בחורה נאנסה או נפגעה, לא מקבלים אותה. לא רוצים אותה. היא נתפסת כפגומה, לא בסדר, הסיכוי שלה למצוא בעל ולהצליח להסתדר נמוך מאוד. אז הן לא מספרות".

בשבוע שבו מדינת ישראל סוערת בעקבות רצח של שתי צעירות, סילבנה צגאיי ויארה איוב - וכשברקע כבר מתארגנת שביתת מחאה כללית של הנשים בישראל - אסור לשכוח את זעקתן של אלו שאנחנו לא רגילים לשמוע.

"האשימו אותי שנכנסתי להיריון מגבר אלים"

שנה לאחר שהגיעה לישראל, גם עזיז (השם המלא שמור במערכת) מצאה את עצמה מחותנת לגבר שיהפוך לסיוט הגדול ביותר שלה. כמו רבות בקהילה, לא ניתנה לה האפשרות לבחור מי הגבר שתינשא אליו וקסמה לה ההבטחה שמדובר ב"בחור טוב" שידאג לה ויסייע לפרנס את ילדיה. "האלימות התחילה מיד אחרי שהתחתנו", היא מספרת. "הוא היה מכה אותי ומקלל אותי. פעם בגלל שלא התלבשתי לרוחו, פעם כי סדרתי את השיער בצורה שלא מוצאת חן בעיניו. הוא כל הזמן קינא, פחד שייקחו אותי ממנו. הוא גם היה שותה המון".

ניסית לעזוב?

"רציתי, אבל חששתי. זה לא מקובל אצלנו שאישה עוברת מגבר לגבר. זה עלול לפגוע בך".

האלימות נמשכה גם אחרי שנכנסה להיריון. "הוא היה מכה אותי עם כלי עץ, מאיים עלי שהוא ירצח אותי. המשפחה שלי הייתה מאמינה לו כשהוא היה מתנצל ואחרים היו מאשימים אותי שנכנסתי להיריון מגבר אלים ועכשיו אני לא יכולה לעזוב".

באחד המקרים, כשבעלה הכה אותה במקום שבו עבדה כמנקה בזמן שהייתה בהיריון מתקדם, עדים שהיו במקום הזמינו משטרה. זו הייתה הפעם הראשונה שעזיז קיבלה סיוע מהרשויות, וגם הוא היה חלקי בלבד: בעלה אמנם נלקח למאסר, אך היא נותרה לבד, בלי מפרנס נוסף, בלי גישה למקלטים או שירותי רווחה ועם תינוקת בדרך. רק לאחר שנותרה מחוסרת בית ופרנסה שמעה על מקלט פרטי שמפעילה פילנתרופית מארצות הברית והגיעה אליו. בעלה השתחרר עשרה ימים בלבד לאחר שנעצר.

"נשים וילדים מבקשי מקלט סובלים המון בגלל הגברים בקהילה, אנחנו תלויות בהם וזה גורר אחריו מערכות יחסים של אלימות והתעללות", אומרת עזיז, כיום בת 37. "הגברים עוד יכולים להיות יותר חופשיים מאיתנו, אף אחד לא אוכף עליהם תשלום מזונות ולפעמים הם מביאים ילדים ופשוט עוזבים אותך. אני לא מבינה למה מדינת ישראל עוצמת את העיניים בעניין שלנו".

עדי דרורי אברהם היא רכזת תחום מדיניות ציבורית בארגון א.ס.ף, המסייע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל. את עצימת העיניים היא מכירה מקרוב. "משרד הרווחה מונע ממבקשי מקלט גישה ללשכות הרווחה. המשמעות היא שמבקשות מקלט לא מקבלות סיוע במרכז למניעה וטיפול באלימות במשפחה והן נתלשות שוב ושוב מהבית. כשהן כבר כן מגיעות למקלט לנפגעות אלימות, אין להן גישה לשירותי בריאות והן צריכות ללכת למרפאה היחידה שמספקת להן שירותים - מרפאת טר"ם בדרום תל אביב. אולי הן יפגשו בתור למרפאה את בן הזוג שמאיים עליהן, אולי את בן הדוד שלו. הן לבדן. כשיחזרו למקלט הן לא יוכלו לספר על החוויה כי למנהלת אין תקציב למתרגמת, אז גם כאן הן לבד. כשהן יוצאות מהמקלט בלי שירותי שיקום במרכזים, הן לבדן. אז הן שוב מפחדות, שוב חוטפות, שוב מתכווצות. עד מצב החירום הבא".

בפברואר 2017, בעקבות ביקורת חריפה שפורסמה בדו"ח מבקר המדינה, צוות מקצועי בכיר במשרד הרווחה המליץ להרחיב את השירותים הניתנים למבקשות מקלט נפגעות אלימות, ולפתוח בפניהן את מרכזי המניעה והטיפול באלימות במשפחה. יותר משנה וחצי עברו מאז ואין זכר לשינוי בשטח. למקלטים עדיין אין משאבים לתרגום, נשים וילדים נפגעי אלימות במשפחה עדיין לא מקבלים הזדמנות לשירותים שיכולים לעזור להם לשקם את חייהם. במצב הדברים הזה, רצח אינו הפתעה. הוא כמעט מתבקש.

"אם היא הייתה ילדה ישראלית, המצב היה מטופל אחרת"

"סילבנה צגאיי הייתה... אני לא מאמינה שמדברים עליה בלשון עבר", מנידה בראשה מיכל שנדר, לשעבר רכזת תחום נוער בארגון א.ס.ף. "היא הייתה מאוד חברותית וחיובית, נערה מתוקה שחיפשה קשר ואהבה. היא הגיעה לארץ בסביבות גיל חמש, עברה את כל מסע הפליטות עם המשפחה שלה. אני לא יודעת אם היא עברה במחנות העינויים בסיני או לא, אבל גם בלי זה, המסע הוא טראומה. היה ניכר עליה שהיא נערה בסיכון, התכנים שהיא העלתה אצלנו היו של אלימות בבית. היא גם הייתה בשוטטות, כי אמא שלה, שהייתה חד הורית, עבדה שעות ארוכות. כבר בשנת 2014 דיווחנו לרווחה שהיא בסיכון גבוה ושצריך לטפל בה".

איך הם הגיבו?
"אמרו לנו שהיא מוכרת להם".

אמה של סילבנה הייתה זו שמצאה את גופתה, מכוסה סימני אלימות, בביתן שבשכונת התקווה בדרום תל אביב. מאוחר יותר התברר כי החשוד המרכזי במעשה הוא בן הזוג של האם, טספרבן טספהסיון, שנמלט מהזירה לאחר שהכה את הנערה למוות על פי החשד. הוא נתפס ביום רביעי בלילה בגן ציבורי בדרום העיר. הסיבה לרצח עוד לא ברורה, אך לפי עדויות של מקורבים למשפחה, טספהסיון היה גבר אלים שביקש להתנקם באמה של צגאיי על רצונה לעזוב אותו.    

"הרווחה נותנת מענה רק כשהמצב חירומי, כשהילדים והנשים נמצאים בסכנת חיים ממשית, וגם אז לא תמיד", מתארת שנדר את התנאים שבהם צומחת האלימות בקהילת מבקשי המקלט. "גם אם יש עובדת סוציאלית שרוצה לעזור, אין לה משאבים והידיים שלה כבולות. כל הילדים שעבדתי איתם הם בסיכון גבוה. המקרה של סילבנה זו פצצה מתקתקת שהתפוצצה, אבל פצצות כאלה יש כל הזמן. אי אפשר להפריד את הרצח הזה מהעובדה שהיא ילדה מבקשת מקלט. אני מאמינה שאם היא הייתה ילדה ישראלית, המצב היה מטופל אחרת. לרצח הזה הובילה העובדה שהיא חלק מקהילה שמדירים אותה, שמתעלמים מהסיכון שלה ומהזכויות הבסיסיות שלה. הרי הם פה כחוק".

מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן נמצאים בישראל מתוקף הגנה זמנית תחת עקרון אי ההחזרה הבינלאומי. הוויזה הזמנית שלהם לא מעניקה להם זכויות, אבל בגלל שמעמדם הופך בפועל לקבוע, הם זכאים לזכויות סוציאליות שונות תחת אמנת הפליטים הבינלאומית. בנוסף, הזכות לקיום בכבוד הוכרה בישראל כזכות חוקתית. לצד כל זה חשוב להבין: ברגע שאדם הגיש בקשת מקלט, הוא לא בר גירוש עד שעניינו יתברר. כל המרואיינות בכתבה הגישו בקשת מקלט, כולן שוהות כאן כחוק, אבל מענה למצוקתן אין. 

היעדרה של כתובת ברורה בשירותי הרווחה עולה גם בשיחה עם סוזי. "לא ידעתי בכלל שיש דברים כמו מקלטים או מרכזי סיוע", היא אומרת. "הייתי מבודדת מהעולם. לא הכרתי את השפה, לא ידעתי אם יש מישהו שאני יכולה לפנות אליו לעזרה. לא ידעתי אם אני בכלל יכולה להתקשר למשטרה בגלל שאין לי מעמד".

עדן טספמרים, בעצמה מבקשת מקלט, מנהלת בתל אביב את המרכז הפרטי היחיד בישראלשמעניק מרחב מוגן לנשות הקהילה. את האלימות שחוו סוזי, עזיז ואמה של סילבנה צגאיי היא מכירה מקרוב. "הסיפורים הללו מאוד לא חריגים. אישה נתקעת בסיני בלי כסף, אז מישהו שנמצא פה בישראל משלם עבורה והיא מגיעה לפה וחייבת להיות אשתו, כבולה אליו ולא משנה מה. במקרים אחרים יודעים שמישהי בדרך אז כבר מחפשים בקהילה מי יהיה הבעל שלה והוא מחכה לה פה שתגיע אליו בלי שהיא בכלל יודעת. אין לה אפשרות להתנגד. מציבים לה עובדה. בחברה שלנו הגבר הוא הראש של הבית, זה ששולט בכסף ולוקח החלטות. את תמיד מתחתיו".

נראה שחלק מהבעיה הוא שאתן מיעוט בתוך מיעוט. למה בעצם יש כל כך מעט נשים בקהילה?
עדן: "לנשים יותר קשה לעבור את הדרך, אבל גם לעזוב את אריתריאה. הן מתחתנות בגיל 15-16 והן לא יכולות לעזוב את הילדים או איתם. גבר פשוט קם והולך. אצלנו זה כמו הערבים, חברה שהיא מיושנת מבחינת היחס בין גברים ונשים".

והנשים בהכרח סובלות מאלימות בבית?
"לא כולן, אבל יש המון אלימות בתוך המשפחה בקהילה. הרבה יותר ממה שיש באריתריאה או בקהילות אחרות של אריתראים ברחבי העולם. בגלל הלחץ של המעמד ומה יהיה איתם, הגברים לחוצים כל הזמן. וזה יוצא על הנשים והילדים".

"הרבה מאוד זמן חשבתי שאני היחידה"

כשהיא חסרת כל וכלואה במערכת יחסים אלימה עברה סוזי עם בעלה לשעבר לתל אביב. זמן קצת לאחר מכן ילדה את בתה הבכורה ומיד לאחר מכן השאיר אותה בעלה בגינת לווינסקי וטס לאוגנדה לבלי שוב. "ישנתי כמה ימים בגינה עם התינוקת עד שבמקרה פגשתי מישהו שהכרתי עוד באריתריאה, והוא לקח אותי אליו כדי לעזור לי. אחרי תקופה מצאתי עבודה ובהמשך פגשתי את בעלי הנוכחי. המזל שלי היה שהוא היה מוכן לקבל אותי כמו שאני גם אחרי שסיפרתי לו על כל מה שעברתי בסיני. משם יכולתי להתחיל לטפל בעצמי. בתל אביב גם נחשפתי לארגונים שעוזרים לפליטים ולמרכז נשים אריתראיות. הרבה מאוד זמן חשבתי שאני היחידה שעברה את מה שאני עברתי ורק כשהגעתי למרכז הנשים פגשתי עוד נשים עם אותו סיפור בדיוק. זה נתן לי כוח ותקווה שאני לא לבד".

לתרומות למרכז נשים אריתראיות לחצו כאן

ממשרד העבודה והרווחה נמסר בתגובה: "על פי מדיניות הממשלה, המשרד תוקצב בעשרה מיליון שקלים שמיועדים לטיפול במצבי חירום בלבד. בשנה החולפת שהו במקלטים לנשים בסיכון נשים שהן לא תושבות ישראל, טופלו ילדים בסיכון במחלקות הרווחה ברשויות המקומיות ודרי רחוב שנמצאים בסכנת חיים. המשרד עושה ככל שניתן על מנת לסייע ולהגן על אוכלוסייה זו אך ללא מדיניות מוסדרת של הממשלה אין אפשרות להרחיב את מתן המענים".

https://www.mako.co.il/women-weekend/Article-f61975e16ae5761006.htm