ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

הדקה ה-90 של מאמן הכדורגל מדרפור לפני מתקן חולות

ASSAF
תאריך: 1.3.14 מקור: גדעון לוי ואלכס ליבק, הארץ

סלאח א־נור קנה עוגה ופירות, מירק את חדרו ועמד מתוח בפתח הדירה כשהגענו אליה. הוא צעיר סודאני, שאותות הטראומה שעבר ניכרים בדיבורו המגומגם והמקוטע. בלילות הוא עובד במסעדה בתל אביב ובימים הוא מאמן ילדי מהגרים בכדורגל במיזם בינלאומי של קבוצת הפאר האיטלקית "אינטר־מילאן". אבל עכשיו הוא נמצא בעמדת נבדל: ישראל מבקשת לכלוא גם אותו במתקן "חולות", שכונה "הכלא הפתוח". בינתיים, אחרי התערבות משפטית, הוקפא "צו השהייה", אבל האיום עדיין מרחף מעל ראשו של הצעיר, שנמצא במסע בריחה ארוך מאז נמלט מארצו לבד, והוא ילד בן 15. לפני כארבעה חודשים נמלט גם אביו מארצו לצ'אד השכנה, ואמו של א־נור מזהירה אותו שלא יעז לחזור הביתה.

מפת העולם, מפת תל אביב, דגל ישראל ותצלומי ספורט מעטרים את קירות חדרו הדל והמטופח בדירה שהוא חולק עם חבר בדרום הכרך. בחלק מהתצלומים נראה א־נור עם חניכיו במדי הקבוצה האיטלקית המאמצת. GHETTON, עמותה ישראלית שקשורה ל"אינטר־קמפוס", פרויקט חברתי של אינטר שמתקיים ב-30 מדינות, מינתה את א־נור למאמן כדורגל לילדי המהגרים. כדורגל הוא "השפה שבה מדברים כולם", כסיסמת העמותה.

א־נור גם מאמן בהתנדבות קבוצה של מבקשי מקלט מבוגרים בגינת לוינסקי בתל אביב, "אפריקה יונייטד" שמה. חניכיו קשורים אליו מאוד, הוא מסור לעבודתו כמאמן וכל זה עלול להיגדע אם יישלח לכלא. גם מצבו הנפשי השברירי עלול להידרדר, לדעת הפסיכולוג ד"ר דוד סנש. בחוות הדעת שהוגשה לרשות האוכלוסין וההגירה, שהוציאה נגדו צו להתייצב במתקן חולות, כתב סנש: "המלצתי היא קודם להסיר לאלתר את האיום של הגליה שתלוי ועומד מעל סלאח, שעלול לשחזר את הפרידות והאובדנים שחווה בעבר ולנתקו מהתשתית החברתית שמתחזקת את בריאותו ותפקודו הנפשי בעת הזאת... הגלייתו ל'חולות' תהיה בבחינת ריאקטיבציה של תכנים נפשיים רודפניים וטראומטיים, שאתם הוא מתמודד, והפיכתם למציאות חיים שאתה יתקשה להתמודד נוכח ההיסטוריה האישית שלו ומצבו הנפשי הנוכחי".

ואמנם, התערבותן המסורה של עמותת א.ס.ף. (ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל) ועורכת הדין אסנת כהן־ליפשיץ, מהקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, דחו לפי שעה את איום המעצר, אבל לא ביטלו אותו כליל. א־נור פוחד להיכלא. בקשתו להכיר בו כפליט, שהגיש לפני יותר מחצי שנה, לא זכתה עד כה למענה.

הוא נולד בכפר ג'ניינה בחבל דרפור לפני 25 שנה, אבל אומר שהוא "מרגיש כמו סבא", אחרי כל מה שעבר. בשנת 2004, והוא נער בן 15, נאלץ לברוח מארצו לאחר שהמשטרה ביקשה לעצור אותו על פעילותו בבית הספר. "היינו ילדים קטנים ולא ידעתי מה מותר ומה אסור לדבר", הוא אומר. כמה פעמים חיפשה אותו המשטרה בביתו והוא הצליח להסתתר. אחר כך השיג לו אביו החנווני דרכון ושלח אותו לדרכו עם מכר מצ'אד, שעמד לנסוע לשם. כך החל מסע ההימלטות של סלאח. כשנה וחצי עשה בבית משפחתו של אותו מכר בצ'אד. א־נור מספר שהיה אכול געגועים למשפחתו והרבה לבכות. "וואו, זה היה מאוד קשה", הוא אומר. "כל הזמן רק רציתי לחזור הביתה. אבל אבא אמר לי: אל תחזור, זה מסוכן".

לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד, אמר לאביו: "או הביתה, או ללוב". א־נור קיווה שיוכל ללמוד בלוב. אביו התרה בו שלא יחזור, וצייד אותו בכתובתה של משפחה סודאנית בבנגאזי שאצלה יוכל להתארח. במשך שבוע היטלטל בדרכים, במכונית קטנה של מכר של אביו, שלקח אותו לארצו החדשה והזמנית. "מי הביא אותך לפה ולמה באת?" שאלו אותו בני המשפחה שאליה הגיע לבסוף. א־נור אמר להם שהוא רוצה ללמוד, אבל הם הסבירו לו שבלי התעודות מבית הספר בסודאן, שלא יכול היה להשיג לאחר שנמלט, הוא לא יוכל להתקבל ללימודים בלוב. אחרי כשנה באפס מעשה בבית המשפחה, והוא בן 17 וחצי, החל לעבוד כשומר בחברת החשמל של בנגאזי. שנתיים עבד מחוץ לעיר, מחליף שומר מניגריה.

התשוקה ללמוד בערה בו והוא החליט לנסות את מזלו במצרים, אבל גם בקהיר הוא לא הצליח להירשם ללימודים, זולת לאימוני כדורגל, אהבתו הגדולה, במועדון אל־אהלי. "וואו, זה היה מאוד קשה", הוא שוב אומר בעברית שרכש באולפן ביפו. בשנת 2008 החל לשמוע על סודאנים שנכנסו לישראל, ושמע שזו דמוקרטיה. הוא חצה את מדבר סיני, נעצר בידי צה"ל וזכה לקבלת פנים שעודדה את רוחו: "תודה רבה לחיילים, תודה רבה לישראל. הם נתנו לנו לאכול תפוח ולשתות מים ואחרי כמה ימים שחררו אותנו. מזל שלי שהגעתי למקום דמוקרטי", הוא אומר בהתרגשות, בלא שמץ ציניות. אוטובוס הביאו לתחנה המרכזית הישנה, "'זה תל אביב', אמר לנו הנהג, ואנחנו ירדנו".

תחילה חלק דירה עם סודאנים שפגש בתחנה, נרשם ללמוד עברית והמורה באולפן לקחה אותו לחברת כוח אדם שסידרה לו עבודה במלון קרלטון. הוא עלה בסולם הדרגות בזכות מסירותו והעברית שבפיו והיה לקונדיטור. "תודה רבה לכל הטבחים והאופים שעזרו לי מאוד", הוא אומר. "הרגשתי יותר טוב בחיים שלי בזכות אנשים שעזרו לי המון".

ב–2012 החל לאמן בגינת לוינסקי את "אפריקה יונייטד", קבוצה של שחקנים מבוגרים חובבים, שנוסדה בידי עמותת א.ס.ף. אחר כך החל לאמן ילדים במסגרת "אינטר־קמפוס", שלה ארבע קבוצות כדורגל בישראל ובשטחים. על תמונת "אפריקה יונייטד" שתלויה מעל מיטתו כתוב: "לסלאח היקר, תודה על התנדבותך המשמעותית. באהבה - א.ס.ף.".

עכשיו הוא עובד בלילות כטבח במסעדה תל אביבית, בימים הוא מאמן את שתי קבוצות הכדורגל שלו, ומעיד על חייו שהם טובים. הכי טובים שהיו לו עד כה. "יש לי מזל שאני בישראל", הוא אומר שוב ושוב, "אני אוהב את המקום. אנשים עזרו לי. למדתי המון. אני מרגיש חלק מישראל. החיים שלי פה. אי אפשר לשכוח אותה ומה שעשתה בשבילי ואני רוצה לעזור לישראל ולישראלים". הוא אוהד הפועל תל אביב, אף שמרבית חניכיו אוהדי מכבי, ולמשחקיה אינו יכול ללכת עוד כי הערב החופשי היחיד שלו הוא בימי חמישי.

חייו טובים, ורק עננת "צו השהייה" מעיקה עליו עכשיו מאוד. כשפנה ב–9 בינואר להאריך את תוקף האשרה שלו, קיבל את הזימון ל"חולות". בהתערבות עמותת א.ס.ף. ועו"ד כהן־ליפשיץ, שהגישו לרשויות ההגירה אין־ספור מסמכים שמעידים על מצבו הנפשי ועל פעילותו הספורטיבית והחברתית, נדחה הצו ותוקף אשרתו הוארך עד לחודש מאי. מעסיקיו וחניכיו כתבו עליו דברים טובים, אבל א־נור חי בפחד: "משהו יקרה בנפש שלי אם אני אהיה בחולות. זה יהיה כמו לחזור לצ'אד, ללוב ולמצרים, ואולי אפילו משהו עוד יותר גרוע". וגם את זה אמר בחיוכו העצוב, העדין והכובש.

 

http://www.haaretz.co.il/magazine/twilightzone/.premium-1.2256377