ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

האו"ם דוחף לשילוב פליטים באקדמיה, אך בישראל זה מדע בדיוני

תאריך: 3.1.20 מקור: הארץ, לי ירון

במיטתו במתקן הכליאה חולות, חלם במשך חודשים טספזגי אסגדזום, מבקש מקלט מאריתריאה, ללמוד באוניברסיטה. במקום הולדתו הוא סיים את לימודיו התיכוניים ואף לקח את תעודת הבגרות שלו כשברח משם, אבל בשנותיו הראשונות בישראל אפילו לא היה לו זמן לחשוב על חזרה ללימודים. מאז שהגיע לכאן ב–2012 עבד במטבחי מלונות ונאבק בקשיי הקיום. באחד הימים במתקן, כשחיפש דרכים להתגבר על השעמום והייאוש, נשבע שיחזור ללימודים בכל מחיר.

מהכלא החל אסגדזום להתקשר לחברים ולשאול אם הם מכירים מישהו שלומד באוניברסיטה. אחד מהם סיפר לו שניסה להתקבל לאוניברסיטת בן גוריון — אך כשל כי לא היו לו מסמכים שמעידים על לימודיו בתיכון. "אי אפשר להתקשר לאריתריאה ולבקש שישלחו לך במייל את התעודות", הוא אומר בחיוך. תעודת הבגרות שלקח ומבחן באנגלית הספיקו לו כדי להתקבל למרכז הבינתחומי ב–2018 לתואר ראשון במנהל עסקים.

אסגדזום הוא אחד מעשרות בודדות של מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן שנקלטים מדי שנה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. לפי ארגונים חברתיים, בעשור האחרון רק מאה מבקשי מקלט הצליחו בכך, וכיום ישנם 50–40 הפזורים במוסדות שונים — 25 מהם בבינתחומי. מעטים מהם מצליחים להרשות לעצמם, מבחינה כלכלית ונפשית, לפלס דרך בין מכשולי ההישרדות ולנסות לממש את רצונם בהשכלה ובפרנסה ראויה. לפני אותם המעטים ניצבים קשיים רבים: חוסר היכולת להשיג תעודות ממדינות המוצא שמעידות על לימודים קודמים, קשיי שפה וקשיים כלכליים, הנובעים גם מכך שמבקשי המקלט חיים בישראל עם מעמד זמני — ולכן נדרשים לשלם שכר לימוד גבוה במיוחד.

המצב בעולם שונה: בנציבות האו"ם לפליטים מובילים בימים אלה תוכנית שאפתנית לשילוב עשרות אלפי מבקשי מקלט ופליטים בהשכלה גבוהה עד 2030. לפי התוכנית, שהוצגה בחודש שעבר בכינוס הפליטים הבינלאומי הראשון של הנציבות בז'נבה, בתוך עשור ילמדו 15% מהפליטים בעולם במוסדות השכלה גבוהה, לעומת 3% כיום. ב–2019 למדו יותר מ–8,000 מבקשי מקלט ב–54 מדינות, בעיקר דרך DAFI Program, תוכנית המלגות של האו"ם. מדינות כמו גרמניה ודנמרק משקיעות בפרויקט מיליונים, אך ישראל אינה עושה זאת כלל. למעשה, בעבר המדינה גם סברה כי המעוניינים בהשכלה גבוהה יכולים לעשות זאת מהכלא. בשנות הפעילות של מתקן חולות ביקשה רשות האוכלוסין וההגירה לכלוא גם סטודנטים מבקשי מקלט, ורק לאחר שהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב הגישו עררים רבים, נמנעה כליאתם.

אחד הסטודנטים שכמעט נאלצו לעזוב את לימודיהם בשל כך הוא א', שלאחר שנדחה מאוניברסיטת בר אילן ומהמכללה למינהל התקבל לבינתחומי וקיבל מלגה על סך 75% משכר הלימוד. באוקטובר 2015 הוא התייצב לריאיון ברשות האוכלוסין, וכבר בהתחלה הודיע לו הפקיד כי עובדת היותו סטודנט אינה מעניינת אותו. בסוף הריאיון הוציא הפקיד נגד א' הוראת שהייה במתקן למשך שנה ונימק זאת בכך שהוא יכול להמשיך בלימודיו באופן סדיר, מאחר שמדובר במתקן פתוח.

כיום נציבות האו"ם בישראל מנסה לסייע בכל מקרה לגופו ומעידה על שני קשיים עיקריים: הבהרת מעמדו החוקי של מבקש המקלט והסבר על חוסר יכולתו להשיג תעודות המעידות על השכלה קודמת. "לעתים הצענו למוסדות להשכלה גבוהה דרכים יצירתיות בהליך הרישום, כמו ריאיון להתרשמות", אמרה שרון הראל, בכירה בנציבות, "אבל האתגר העיקרי היה ונותר מימון שכר הלימוד, הדירה והמחיה. ברור שממבקש מקלט נדרשת השקעה רבה יותר בגלל קשיי השפה". לעומת שר החוץ של גרמניה שאמר בז'נבה כי יתמוך בפרויקט "כדי להבטיח לפליטים גישה לחינוך", ונציגת משרד החוץ הנורווגי שאמרה כי היא "גאה לסייע לפליטים שאיבדו את תעודותיהם", תמיכת ישראל בפרויקט נראית כמו מדע בדיוני — אך במקומה יש ארגונים ויוזמות פרטיות שמבקשים למלא את החלל.

 

נתקעים בשטיפת כלים

אחת היוזמות הבולטות היא "ארגון הסטודנטים האפריקאים". מנהל הארגון אוסמעין ברקה, בן 26, סיים תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני במדיניות ציבורית בבינתחומי. הוא גדל בדארפור בכפר קטן. בגיל תשע נרצחו הוריו לנגד עיניו, כעבור שש שנים הגיע לישראל, למד בתיכון וקיבל תעודת בגרות. אבל גם דרכו לא היתה פשוטה. "הלכתי לכל האוניברסיטאות והראיתי את תעודת הבגרות והפסיכומטרי", הוא מספר, "אמרו לי להביא תעודת זהות. אין לי. הראיתי להם דף מרשות האוכלוסין שנותן לי מעמד זמני. הם לא הבינו מה זה ואמרו שאי אפשר לקבל אותי ככה". לדבריו, "למבקשי מקלט סטודנטים כמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה במשרה חלקית. כשרואים מישהו שחור חושבים שהוא יכול לעבוד כל היום, ואם לא — הוא עצלן. אבל לימודים הם המפתח להצלחה, והתעקשתי לפתוח לעצמי ולעוד רבים את הדלת הזאת".

הארגון שהוקם ב–2017 נועד להכין את מבקשי המקלט ללימודים, לבדוק את יכולתם להתמודד עם הדרישות ולממן להם מלגה באמצעות תרומות מהארץ ומהעולם. אחד התורמים הבולטים הוא היזם ג'ואי לאו, שבשנים האחרונות העניק עשרות מלגות למבקשי מקלט. כמה מהם גורשו מישראל בזמן הלימודים, והוא המשיך לתמוך בלימודיהם בחו"ל. ארגון נוסף שפועל בנושא הוא המרכז לקידום פליטים אפריקאים (ARDC) שהקימו ב–2004 מבקש מקלט אפריקאי ואזרחים ישראלים. המרכז מפעיל קורסים ייעודיים באנגלית ובעברית ומערך ייעוץ אקדמי. אנשיו מסייעים בהשלמת בגרויות, פסיכומטרי ולמידה למבחני אנגלית. מנכ"ל המרכז, אור להט, אומר: "הבעיות העיקריות הן זמן ומחיר. מבקשי מקלט זקוקים לגמישות רבה יותר בנוגע לאופן הלימוד ולמשך הלימוד. הפתרון הוא בדרך כלל לימודים בסגנון האוניברסיטה הפתוחה או לימודים מקוונים. אנו קרובים לשיתוף פעולה עם אוניברסיטה בארה"ב שמציעה את זה". הארגון מפעיל גם תוכנית לשילוב מבקשי מקלט בהיי־טק, ושגרירת ישראל למוסדות האו"ם התפארה בה בכינוס בשווייץ — אף שהמדינה פגעה בתוכנית ושללה ממנה את התקן היחיד לבן שירות לאומי.

בספריית גן לוינסקי החלו לאחרונה בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה הפתוחה, שבמסגרתו מבקשי המקלט משתלבים בתוכנית מלגות שאינה דורשת מהם מסמכים או כסף. לדברי דפנה ליכטמן, מנהלת הספרייה, "הקושי היחיד הוא הבעיה השפתית כי יש רק תוכניות בעברית. בסמסטר הזה נרשמו לראשונה ארבעה ללימודים בפתוחה, ולכל אחד מהם מוצמד חונך. כשרוצים לשלב — יש פתרונות". יונתן דיוויס, מנהל בית הספר הבינלאומי בבינתחומי, אומר כי מבקשי המקלט מתערים בקלות בקרב שאר הסטודנטים: "הסיפורים וחוויות החיים שלהם מעוררים עניין רב. אני חושב שכשהסטודנטים שומעים מהפליטים על הקשיים שאיתם נאלצו להתמודד, הם מקבלים פרופורציה". הפליטים שלומדים שם אינם משלמים שכר לימוד, אלא מקבלים מלגות ייעודיות.

אבל גם בני המזל שמצליחים ללמוד עדיין מתמודדים עם קשיים אחרי כניסתם לאקדמיה. מבקשי מקלט שסיימו את לימודיהם מעידים על קשיים רבים וגזענות בשוק העבודה. "כשסיימתי את התואר הייתי מאושר", סיפר ל"הארץ" מבקש מקלט שביקש להימנע מציון שמו והתואר שלמד, "הייתי בטוח שכל חברה תרצה להעסיק אותי, קיבלתי ציונים מעולים. אבל אנשים לא רוצים להעסיק מישהו עם מעמד זמני, אפילו שאני כאן יותר מעשר שנים. אנשים מסתכלים עליי ברחמים ואומרים לי 'כל הכבוד', אבל לא רוצים להסתבך. כשוטף כלים לאף אחד אין בעיה להעסיק אותי". גם אסגדום חושש כי ביום שאחרי הבינתחומי הוא יחזור לעבודות שישראלים אינם רוצים לעשות: "אף אחד לא מבטיח לי כלום. אני רוצה לעבוד בחברות הכי גדולות וחושב שאעשה גם תואר שני כדי להגדיל את הסיכויים. בטח שאני מפחד".

בעיה זו עמדה בחודש שעבר בלב כינוס ראשון על השתלבות מבקשי מקלט במערכת ההשכלה הגבוהה שארגן ד"ר יובל לבנת, מנחה הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב. "ישראל לא רוצה לשלב את מבקשי המקלט בחברה", הוא אומר, "היא לא רוצה שהם יישארו כאן, ולכן ברור שאין לה נכונות לשלב אותם בהשכלה הגבוהה. דורשים מהם שכר לימוד כמו של תיירים אמריקאים, ועל הנחות אין מה לדבר. אלה אנשים שחיים בקרבנו שנים ארוכות וחווים חוסר יכולת לממש את הפוטנציאל שלהם". בכינוס נדונו גם היתרונות היחסיים של מבקשי המקלט כקבוצה, בעיקר עקב היכרותם עם השפה והתרבות במדינות מוצאם — מדינות שלעתים חברות ישראליות רוצות לפתח בהן קשרים עסקיים. "הם יכולים להיות נכס לחברות כאלה, והתרומה שלהם לא נגמרת בשטיפת כלים — אף על פי שישראל מעדיפה לראות את זה ככה", הוסיף ד"ר לבנת.

במועצה להשכלה גבוהה לא השיבו על שאלות "הארץ" בנוגע להנחיות שסיפקו למוסדות ההשכלה הגבוהה על מבקשי מקלט וכתבו: "מוסד אמור לגבות שכר לימוד מתוקצב רק מאזרחים או מתושבי קבע". בסמינר הקיבוצים הסכימו לומר כי בעבר אכן למדו אצלם מבקשי מקלט ששילמו שכר לימוד כמו תושבי חוץ "בהתאם להנחיות המל"ג". עם זאת הוסיפו בסמינר כי כיום לומדות שם שתי מבקשות מקלט שהמכללה החליטה להשוות את שכר הלימוד שלהן לשכר שנדרש מכלל הסטודנטים. "אנחנו סופגים את הפער כי אנחנו רואים חשיבות רבה בהשכלה גבוהה לכל אדם שרוצה בכך, נמצא ראוי ועומד בתנאי הקבלה ללימודי חינוך", אמרו שם.

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.8350180