ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

דרך הייסורים של מבקשי המקלט שהוחזרו לאפריקה

תאריך: 24.11.17 מקור: הארץ, ירדן צור ושי זילבר

"כל הזמן אתה חולה. כל הזמן אתה רעב. כל הזמן מגרד. אם יש לך מזל — פעם ביום אתה אוכל". בעברית בהירה ופשוטה מתאר ג'וני, מבקש מקלט מאריתראה, את מסע הפליטות השני שלו — לאחר שישראל שלחה אותו בתוכנית "עזיבה מרצון" לרואנדה והוא נותר ללא מעמד.

"אמרו לי שאנשים טובים מקבלים אתכם — אבל אין. משקרים". הוא מספר שאחרי שהטיסה שלו מנתב"ג נחתה בקיגאלי בירת רואנדה בשנה שעברה, נאמר לו שמסמכיו לא מאפשרים לו להישאר. הוא נאלץ להמשיך לאוגנדה, שם נכלא ונסחט. הוא ברח לסודאן, שם נעצר שוב. את התלאות שארכו חודשים הוא משחזר בראיון ממדינה באירופה, לאחר שהצליח להגיע אליה דרך לוב, ושרד על סירה עם 350 פליטים נוספים: "היינו בים שלושה ימים, וכולם בוכים — ילדים, נשים בהריון".

דבריו של ג'וני מצטרפים לשורת עדויות מפי מבקשי מקלט אריתראים וסודאנים המעלות כי שליחתם לרואנדה בתוכנית ה"עזיבה מרצון" רחוקה מלספק להם מקום מבטחים. הסיפורים שמגוללים הניצולים משרטטים מסע נוסף של רדיפה שהם נאלצים לצאת אליו מהמדינה שהיתה אמורה לקלוט אותם — מסע הכולל כליאה בתנאים קשים, אלימות, סחיטה וסכנת מוות בלתי פוסקת. בהיעדר מעמד ומסמכים, הם חשופים לאיומי גירוש חוזרים ונשנים לארצות המוצא שלהם מהן נמלטו, ובדרכם לאירופה נמלטים מאנשי ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש), מוחזקים בתנאים קשים במתקנים בלוב ואחר כך עוברים דרך מסוכנת בים.

העדויות נאספו על ידי החוקרות הישראליות ליאור בירגר, שחר שוהם וליאת בולצמן בשיתוף עם המוקד לפליטים ומהגרים בחודשים האחרונים ועובדו על ידי "הארץ". העדים, השוהים כעת בגרמניה ובהולנד, עזבו את ישראל בשנים 2015–2016, וחלקם סובלים מפוסט טראומה. תיאוריהם מאששים כי התופעה שנחשפה ב"הארץ" במאי 2015 נמשכת: על אף שהתחייבה לקלוט אותם, מבקשי מקלט הנשלחים מישראל לרואנדה שוהים בה זמן קצר בלבד ומוברחים לאוגנדה. מעמדם אינו מוסדר, זכויות בסיסיות אינן מוענקות להם ועל פי רוב אין בידיהם מסמכים או אישורים רשמיים. כמו כן, מבקשי המקלט מעידים כי לאחר בואם, אין להם כל קשר עם נציגים רשמיים של מדינת היעד או של ישראל, ואיש אינו מסייע או דואג להם.

בתחילת השבוע, אישרה הממשלה פה אחד את הצעתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון הפנים גלעד ארדן, להיערך לסגירת מתקן חולות בתוך ארבעה חודשים. השניים הצהירו בשבוע שעבר כי בכוונתם לפעול לסגירת המתקן, כך שבפני מבקשי המקלט בישראל יעמדו שתי ברירות: עזיבה לרואנדה או כליאה ללא הגבלת זמן.

שרת החוץ של המדינה, לואיס מושיקיוואבו, אמרה אתמול כי מדינתה מוכנה לקבל כעשרת אלפים מבקשי מקלט אפריקאים מישראל. לדבריה, המדינות עוד לא הגיעו לסיכום סופי בנושא והמשא והמתן בין הצדדים עוד נמשך, על רקע סוגיות כמו האחריות על רווחתם של הפליטים במדינה הקולטת. "אם הם מרגישים בנוח לבוא לפה, אנחנו מוכנים לקבל אותם", אמרה בראיון לניו טיימס הרואנדי. "אני חושבת שמה שאנחנו רוצים הוא שלכל מהגר שיגיע יהיו לפחות האמצעים המינימליים למגורים, ושיוכל להישאר במדינה זמן רב, מספיק כדי שיוכל למצוא עבודה או לבנות עסק", הוסיפה השרה. "אנחנו מצפים שלכולם יהיה לפחות מקלט מינימלי. אנחנו לא רוצים שהם יגיעו לכאן ויישארו באוהלים – אנחנו רוצים לאפשר להם חיים רגילים".

"ככה יצא הדם שלי"

הפטום (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה), אריתראי בן 32, מתגורר כיום בהולנד עם אשתו ובתם הפעוטה. הוא שהה בישראל כשמונה שנים ועזב אותה לפני כשנתיים, לאחר שהוא ובת זוגו נתבשרו כי הוויזה שלו עומדת להיגמר. הוא מספר כי לא ידע אז דבר על רואנדה. "בסלמה (לשכת רשות האוכלוסין וההגירה בדרום תל אביב) לא אמרו לי כלום". כמו רבים מהעדים האחרים, הוא אומר שבשדה התעופה נתנו לו 3,500 דולר, אבל לא ציידו אותו בדרכון או במסמכים כלשהם.

המשמעות של עזיבה לרואנדה בלי תעודות התבררה במהירות. עם נחיתתם נלקחו בני הזוג למקום שהם מתארים כבית מלון ממנו לא הורשו לצאת, כך שלא יכלו להגיש בקשת מקלט. הם המשיכו משם לאוגנדה, ובהיעדר מסמכים מצאו עצמם בכלא. "היינו שישה ימים בכליאה, ובדרך כולם גנבים ולוקחים ממך כסף. היינו צריכים לשלם מאות דולרים למשטרה כדי להשתחרר". משם הם הלכו ונדחקו צפונה לדרום סודאן, סודאן ומשם ללוב, כשבכל נקודה בדרך הם נאלצים לשלם סכומים ניכרים מכספם ככופר וכשוחד כדי להמשיך ולהתקדם ליעדם — איטליה, ומשם פנימה לתוך אירופה.

הפרקטיקה של כליאה וגביית כופר חוזרת גם בעדותו של קיפלום, שעזב את ישראל באפריל 2016 כדי שלא להיות מוחזק במתקן חולות, ומתגורר כיום בברלין. הוא מתאר כיצד ברואנדה נלקחו ממנו המסמכים שעמם בא, והוא נכלא במלון ונדרש לשלם כדי להגיע לאוגנדה. "אמרו לי יש לך כסף, אתה הולך. אין לך כסף, אתה הולך לישון ברחוב". אחרי ששילם מאות דולרים הצליח להגיע לבירת סודאן, חרטום, שם נתפס על ידי המשטרה המקומית ונכלא. "אתה הולך בסודאן בלילה, לא הולך ביום. זה מסוכן. אחרי שבוע כל הכסף שלנו הלך", הוא משחזר. "יש חיילים, משטרה בדרך. הם לוקחים הרבה כסף בדרך, גם גנבים".

הוא מספר שבכלא איימו עליו שיחזירו אותו לאריתריאה שממנה נמלט, והוא התקשר לחברים שגייסו עבורו כסף והצליחו לשחרר אותו אחרי שבועיים במאסר. על אף שהאיום לא מומש במקרה שלו, קיפלום מעיד שרבים אחרים, בהם אחיו, גורשו מסודאן ומדרום סודאן בחזרה לדיקטטורה. "אנשים שהיו בדרך מחרטום ללוב, תפסו כולם ביחד, גם אח שלי – תפסו את כולם ומחזירים לאריתריאה". אחד מחבריו שהגיע אף הוא מישראל גורש מסודאן בחזרה לאריתריאה יחד עם אשתו. "הוא אמר להם באריתריאה שהוא היה בסודאן. הוא נכלא שישה חודשים, ואז הוציאו אותו ללמוד להיות חייל בצבא. אחר כך הוא ברח שוב מאריתריאה לאתיופיה".

דוויט, אריתראי נוסף שמסר את עדותו, סיפר גם הוא על חבר שהוחזר לאריתריאה. השניים עבדו ביחד בישראל, אך בעוד שדוויט הצליח להגיע לאירופה, חברו נתפס בדרך. "הוא עזב מישראל לרואנדה, ומשם לאוגנדה, דרום סודאן וסודאן. בחרטום באה משטרה, מכניסים אותו ככה לאוטו ומחזירים אותו", הוא מספר על בסיס שיחות עם משפחתו של החבר. "היום הוא בכלא באריתריאה".

עדותו של אריתראי אחר בשם טספאי מחזקת את אלה שקדמו לו, והוא מתאר את הפחד מהחזרה לאירתריאה ברחובות סודאן.

"יש עובדים שלוקחים אותנו בחזרה למדינה שלנו", הוא אומר ומתאר התחמקויות בחרטום אם "אתה הולך בערב בחוץ למרחק רב מדי". מסיפורו של טספאי עולה עדות גם לסחר בבני אדם, כששילם 700 דולר למבריח שהבטיח להביא אותו לג'ובה, בירת דרום סודאן, ואז נמכר למבריח אחר. "אמרנו שכבר שילמנו 700 דולר לבן אדם, אבל הם אמרו שהם לא מכירים אותו ושאם לא נביא את הכסף הם יהרגו אותנו". הוא מעיד גם על התעללות ותנאים קשים בדרך לג'ובה: "הם זורקים אותנו ברצפה, לא אכלנו ולא שתינו מים... אותי חתכו, במכות, ככה יצא הדם שלי".

סיכום חשאי

השבוע פורסם כי ישראל תשלם לרואנדה כ-5,000 דולר עבור כל מבקש מקלט אפריקאי שתקלוט ממנה. גורם ממשלתי בכיר אישר ל"הארץ" את המידע, אשר פורסם בחדשות עשר. ההסכם שחתמה ישראל עם רואנדה נותר חשאי, ועד כה לא היה ידוע מה נותנת ישראל בתמורה לשליחתם של מבקשי המקלט אליה. המדינה תמשיך לשלם לכל מבקש מקלט שיעזוב את הארץ מענק בסך 3,500 דולר, ותממן את כרטיסי הטיסה שלו.

במוקד לפליטים ולמהגרים אמרו אתמול כי העדויות שנצברות "מעידות כולן על כך שממשלת ישראל הטעתה את בית המשפט כשאמרה שיש מי שמפקח על גורלם של מבקשי המקלט שעוזבים ל'מדינות השלישיות'. היא הטעתה את בית המשפט כשאמרה שאנשים יקבלו מעמד או זכויות במדינות האלו. לא ידוע לנו מה כתוב בהסכמים החסויים, אבל ברור לנו שלאף אחד לא מובטח מקלט בטוח ושמבקשי המקלט נאלצים להמשיך את מסע הפליטות שלהם שגובה מחיר נפשי, פיזי וגם חיי אדם. ישראל — שיזמה ודחפה וכוננה את אמנת הפליטים - שולחת אותם היום אל מותם".

בירגר, שוהם ובולצמן, חוקרות עצמאיות בתחום ההגירה והפליטות שאספו את העדויות באירופה, מספרות שהמחקר שלהן נמצא בעיצומו ושהעדויות ממשיכות לזרום אליהן גם בימים אלה. "כל מרואיין שאנחנו מגיעות אליו מכיר עשרה מבקשי מקלט נוספים מישראל", אומרת בירגר, שמאמר שפרסמה אתמול "בהארץ" עורר דיון בתוכנית ההחזרה מרצון ששאב לתוכו גם את ראש הממשלה. "אנחנו לא יודעות לכמת את מספר הפליטים שהגיעו מישראל לאירופה בשלב הזה, אבל מדובר בתופעה. צריך לזכור גם שאין אף תיעוד לאנשים שעזבו את ישראל ומתו במסע או שכלואים עדיין במחנות בדרך".

לדברי בירגר, העדויות שאספו השלוש משרטטות מצב שבו אנשים שעזבו את ישראל או שעתידים להיות מגורשים ממנה בכוח, עומדים לעבור מסע נוסף של פליטות. "היעד שלהם הוא להגיע למקום מבטחים, אבל לפי החומרים שאספנו בכל מדינה שהם מגיעים אליה הם לא מצליחים לקבל הגנה, גם לא ברואנדה שלה יש הסכם עם ישראל". היא מתארת דרך רצופת סכנות שבה נאלצים הפליטים בסופו של דבר להמשיך צפונה. "המרואיינים הצליחו להגיע לאירופה, אבל כולם אומרים שאילו היו צריכים לבחור עכשיו בין כליאה בישראל לשחזור המסע שעברו הם היו נשארים בארץ".

נמלטים מדאעש

אחת התחנות המשמעותיות במסע שמשורטט בעדויות היא לוב, אותה מתארות החוקרות על סמך תגובות המרואיינים שסיפרו על המתרחש שם כגיהינום. צגאיי, בן 33, מספר על הדרך הקשה שעבר במדבר שבשטחי המדינה. "יש שם שתי ממשלות, אחת של טריפולי ואחת של דאעש. את דאעש אם יש לך מזל אתה יכול לעבור, אם אין לך מזל חותכים אותך". לדבריו, בתור דובר הערבית היחיד בקבוצה שלו הוא הזהיר את כולם להגיד שהם מוסלמים, שכן מי שלא עשה זאת נרצח בידי הג'יהאדיסטים. טספאי מספר על מקרים קשים של התעללות מינית בדרך. "היינו 27 אנשים באוטו... את הבנות הם לוקחים לסקס, ואם אתה אומר לא הם מוציאים לך סכין, אי אפשר לדבר".

לאחר חציית המדבר מוצאים עצמם מבקשי המקלט במחנות מעצר. צגאיי נכלא למשך שלושה חודשים בתנאים קשים, ומתאר מאות אנשים כלואים ביחד בחלל אחד. "יש מכות, וגם הורגים", הוא אומר. טספאי מספר כי סבל מרעב קשב בהמתנה במחנה המעצר לקראת היציאה לים ולאירופה. "ליום אחד אכלנו קילו פסטה לעשרה אנשים. לא אכפת להם מהילדים. כל יום אחד או שניים מתים שם, כי איך את אוכלת ככה ליום אחד?".

הפטום משחזר את הדרך שבה שהו הוא ואשתו בלוב בתנאים קשים. לדבריו, הם נכלאו בדירה עד שהמבריחים החזיקו כ-500 אנשים שמילאו את הסירה לאיטליה. במשך חודש הם קיבלו שתי פיתות ביום וקופסת פסטה. "אם יש אנשים חדשים יש אוכל, אם לא אין אוכל. בבית היה שירותים אחד לכולם, לא היה חשמל וגם הרביצו הרבה אם לא שילמת כסף או עשית בלאגן".

דניאל, בן 26 מאריתריאה, התקשה לדבר על חודשי המסע מרואנדה ועד הולנד, שבה הוא מתגורר היום. "יש הרבה בעיות בדרך, הרבה אנשים מתים, אני לא יכול לדבר על זה. זה מבלבל את המוח". הוא סיפר על השלב שבו סופסוף יצאו אל הים, שגם בו נספו רבים מהנוסעים. "בלוב ראיתי 400 אנשים בתוך המים, כולם מתו בסירה", הוא משחזר. "ילדים שנכנסו מתו, ראיתי את זה, משפחה עם שני ילדים שנכנסה למים ומתה. משלמים הרבה כסף 800-900 אנשים ורק שתי סירות. אין איפה לשבת, ולהרבה אנשים אין סבלנות והם מפחדים מהים". לדברי צגאיי, הוא הועלה לסירה עם עוד 300 אנשים, בהם עשרות ילדים, בה שהו במשך 16 שעות עד שחיל הים האיטלקי חילץ אותם. "היו 28 סירות בים בבת אחת. הסירה שלנו היתה גדולה, אבל היו הרבה סירות גומי ואותם חילצו קודם".

החוקרות, שעבדו עם אוכלוסיית מבקשי המקלט בישראל דרך ארגונים שונים, אומרות שההתנהגות של העדים עמם שוחחו על אדמת אירופה מזכירה מאוד את זו של אלה שעברובמחנות העינויים בסיני בדרך לישראל. "אנשים אמרו שהם מתקשים לדבר על מה שעברו בדרך, ובמיוחד בלוב", אומרת בירגר. "היו כאלה שרעדו, בכו, השתתקו או אמרו שהם מנסים לשכוח". עם זאת, היא מוסיפה, "רבים מהם הוקירו תודה על ההזדמנות לדבר על מה שעבר עליהם כדי להעביר מסר לחברים ולמשפחה בישראל. הם מאוד מודאגים ממה שקורה עכשיו במדינה, והם מקווים לשכנע אחרים שלא לצאת לדרך הזאת, למרות שקשה בישראל".

לדבריה, העובדה שכולם מתעקשים לדבר איתן בעברית מעידה על הקשר שלהם לישראל. "אלה אנשים שחיו בארץ חמש־שש שנים וחלקם אפילו יותר. חלקם מרגישים געגועים למקום, ואפילו שומרים על קשר עם אנשים שהכירו בישראל ומתכתבים איתם, ובשביל חלקם זה קשר של כעס ואכזבה מזה שלא יכלו להישאר כאן ושהמדינה בעצם זרקה אותם".

כשהוא נשאל מה היה אומר לחבר בישראל שהיה שואל אם להישאר בחולות או לעזוב, עונה צגאיי בצורה חד משמעית שלהישאר. "אני אומר לו אתה הולך לחולות. אם הוא יוצא מישראל חיים שלו זבל. יותר טוב בישראל מלמות. חשבתי לפני שישראל מקבלים אותנו... אבל עכשיו אני חושב שישראל שכחה את ההיסטוריה שלה". דניאל אומר שהוא מייעץ לחבריו בישראל שלא לעזוב אותה, גם אם הברירה היחידה שלהם היא להיכלא בחולות. "אני לא רוצה שאף אחד יעבור את מה שאני עברתי".

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.4626317