ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

גם מחאת מבקשי המקלט חוסלה בכוח

תאריך: 4.7.14 מקור: גדעון לוי ואלכס ליבק, הארץ

למחרת בבוקר חזרה החורשה אל נידחותה ואל שלוותה. כמה פועלי קבלן בדואים ניקו את השיירים, חותכים את חוטי הכביסה שנמתחו בינות לעצים ואוספים את האשפה. גם הסודאני מוסטפא רמדאן, נושא תעודת שוהה שב"ס מספר 654, שחבריו עוד הספיקו לבקש ממנו לנסות ולהציל את מקצת רכושם שהותירו מאחוריהם, הגיע בשעת בוקר לחורשה.

הוא בא היישר מ"חולות". הלך ברגל, בחום המדבר, בצום הרמדאן, וכשפגשנו אותו בחורשה נטף זיעה. את הכסף, המשקפיים והטלפון הנייד של חבריו לא מצא, רק בקבוק סירופ בטעם תפוזים מתוצרת "אבו שקרה", כמה בגדים, שמיכות, ביסקוויטים, שקית מלח וקופסת שוקולד למריחה, שאותם אסף לתרמיל גב, שגם אותו מצא מתגולל בחורשת המחאה. את שאר הרכוש שנותר מאחור החרימה המשטרה לפני שהגיע.

"יער ניצנה" על גבול מצרים, חורש זעיר שהוקם כ"חלקת ניסיון לגידול עצים במים מליחים", הפך בסוף השבוע לחלקת ניסיון למחאה של מאות אפריקאים, עצירי "חולות"שביקשו להתקדם לגבול מצרים, אולי גם לחצותו, לאחר שנואשו ממעצרם. המדינה הדפה אותם לכיוון החורשה, נתנה להם 48 שעות מתוקות של חופש, וביום ראשון בערב הגיעו כוחות משטרה גדולים ופינו אותם בכוח רב. כך כתבה פעילת זכויות האדם חיה נח, תושבת עומר, בדף הפייסבוק שלה: "הערב ראיתי ציד אדם... ראיתי את האנשים הרגילים שפוגשים בסופר או בשוק, מתנהגים כקלגסים. הערב ראיתי עשרות שוטרי הגירה ושוטרים מיחידת יואב צדים את טרפם ואולי גם נהנים מכך. הערב ראיתי את תושבי הסביבה שבאו לצפות במחזה הנורא כאילו היתה זו תוכנית ריאליטי, הערב ראיתי רשב"צים שמנסים לצוד בני אדם כאילו זה תפקידם... הלוואי ולא ראיתי דבר מכל אלו". נח, שמלווה זה שנים את מאבקם של הבדואים בנגב, אומרת שמעולם לא ראתה מחזה כה קשה כמו פינוי מבקשי המקלט האפריקאים ביום ראשון.

אבל למחרת בבוקר לא נותר דבר מכל אלו. רמדאן המיוזע, שדווקא התנגד לפעולת המחאה, חיפש באדמה את המשקפיים של חברו הכלוא, והבדואים ניקו. בן 37, שש שנים בארץ, רמדאן כלוא זה חצי שנה במה שמכונה "מתקן שהייה". "חצי שנה שאני ב'חולות' ואף אחד לא שאל אותי מי אני ומה אני", הוא אומר. "אבל איפה הם הלכו, החברים שלי? אני אמרתי: 'לא הולך למצרים'. כאן לפחות יש לנו אוכל ומים. לא הרבה אוכל, אבל גם באפריקה אין". החזרנו אותו במכוניתנו ל"חולות". את שיירי המזון והשתייה שאסף נאסר עליו להכניס לכלא, את תעודת "שוהה שב"ס" שלו שכח בחורשה.

 

"האו"ם, אנחנו זקוקים לחופש", נכתב באנגלית על מתקן החשמל בכניסה לכלא. כמה מאות מעצוריו הועברו בלילה לכלא סהרונים הסמוך, מאחורי יער גדרות התיל הסבוך, ו"חולות" נראה שומם מבעבר. חם במושבת העונשין האימתנית הזאת שבנתה ישראל בנגב, חם ומהביל, בין "חולות" ו"סהרונים" של האפריקאים, ל"קציעות" של הפלסטינים. דגלי הלאום מתבדרים בגאווה ברוח הקדים, לתפארת מדינת ישראל, ומטוסי חיל האוויר חגים בשמים. תשדיר שירות ברדיו קורא להתגייס לשב"ס באזור הדרום. ישראל זקוקה לעוד ועוד סוהרים בנגב.

ג' מדרפור (השם שמור במערכת) יוצא אלינו מכלאו הפתוח. שש שנים בארץ, חודשיים בחולות, עברית מצוינת והופעה מרשימה. כמה דקות לפני שהכוחות עלו על חבריו, הצליח להימלט משם. הוא ראה את השיירה של מכוניות הביטחון, האוטובוסים והאמבולנסים, שהתקדמו לעבר החורשה והזהיר את חבריו בטלפון. במהלך שני ימי השהייה בחורשה הוא אסף עשרה שקלים מכל עציר בחולות וקנה אספקה למוחים בעיר הבדואית רהט. גם ביום ראשון השבוע נסע להביא חומוס, עגבניות, טחינה ולחם לחבריו. הוא הספיק עוד להכין את רשימת המכולת למחר ואז פשטו הכוחות.

הוא אומר שיעץ לחבריו שלא להתנגד למעצרם. "אנחנו חיים בישראל שש־שבע שנים, עד שהממשלה החליטה להכניס אותנו לחולות. יש לי חברים שחזרו לסודאן וברחו משם שוב, בלי דרכון, למחנה פליטים בצ'אד, לדרום סודאן או ללוב. יש כאלו שנעצרו בסודאן. אני לא חשבתי לעבור למצרים. אני עברתי מספיק גבולות בחיים שלי.

"משרד הפנים אמר לנו: תלכו לחולות. יש בחולות אוכל, חינוך, רופא, ומותר לך לבקש מקלט ואנחנו נבדוק. זה מה שמשרד הפנים אמר לי. ארבעה חודשים אני כאן - האוכל לא טוב; רופא? אתה הולך בשמונה בבוקר, מחכה עד ארבע ולא מגיע אליו. הרבה אנשים ורופא אחד; חינוך? יש מורה אחד לאנגלית ל–300 אנשים ועוד מורה אחד לאמנות ומורה אחד לתיפוף. זה ל–2,000 עצורים שרוצים ללמוד. והכי גרוע - הם לא בודקים את הבקשות שלנו למקלט. בודקים שתיים־שלוש בשבוע. מזמינים לראיון, ארבע־חמש שעות, ואחר כך לעולם לא נותנים תשובה. 'תחזור לחולות'. עד מתי? 'לא יודעים'. בגלל זה אנשים עשו הפגנות".

בטלוויזיה במועדון רואים מונדיאל. ג' אוהד את נבחרת הולנד. לא ניגריה, לא קמרון. למה הולנד? כי בילדותו היתה לאביו פרה הולנדית טובה, ששמעה יצא למרחוק בכפרי הסביבה. הפרה מתה מזמן, ג' גולה זה שנים, רק האהבה להולנד נותרה, למרות שהוא יודע שאין לו סיכוי להגיע אליה. חברו, בחולצה לבנה של "ארגון ידידי צה"ל בארה"ב", מבקש נדבה. קומץ מבקשי מקלט יושבים חסרי מעש ברחבת הכניסה, מעולפים מהחום.

בתחנה המרכזית בבאר שבע פגשנו את אנדט אפוורקי, מבקש מקלט מאריתריאה. גם הוא יצא לחורשת המחאה. "אם לא רוצים אותנו פה, נחזור למצרים ונפנה שם לנציבות הפליטים של האו"ם. אולי הם יעזרו לנו". כשהגיעו הכוחות, הרגיש שהוא עומד להתעלף. הוא בן 43. הוא אובחן כחולה סוכרת מסוג 2 בידי הרופאים מעמותת "רופאים לזכויות האדם". האוכל ב"חולות" עלול לסכן את חייו, אבל אין לו תחליף.

ב–24 באפריל שיגר "המוקד לפליטים ומהגרים" מכתב דחוף למינהל האכיפה לזרים במשרד הפנים, בבקשה שלא לכלוא אותו ב"חולות" בשל מצבו הרפואי, אך לשווא. אפוורקי נכלא. חלק מהתרופות שהוא נוטל חסרות ב"חולות" וחברים רוכשים לו אותן בתל אביב. יש לו מסמך המלצות תזונתיות, אבל כמעט כל המאכלים האסורים לו לפי הרשימה מרכיבים את התזונה ב"חולות". יש במתקן עוד לפחות שני חולי סוכרת כמותו. כבר שנה וחצי שהוא חולה, עכשיו הוא גם נואש. אדם אבוד, שבור, שדיבורו רפה. שני אחיו מצאו מקלט בקנדה, אחות אחת בהולנד ואח אחר בבריטניה.

כשהגיעו הכוחות ביום ביום ראשון, הוא חש ברע ופעילת המוקד לפליטים סיגל אביבי, הצליחה להכניסו לאמבולנס לפני שהחל הפינוי האלים. הוא אושפז למשך הלילה בבית החולים סורוקה, ועכשיו הוא יושב בתחנה המרכזית בבאר שבע, מחכה לאוטובוס שיחזירו לכלאו, בידו קופסת שימורים של גרגירי חומוס, שאותה לא יורשה להכניס לכלא, על פי התקנות.

http://www.haaretz.co.il/magazine/twilightzone/.premium-1.2366781