ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

גירשו אותנו, ואני לא מכירה עוד את אמי

תאריך: 14.1.18 מקור: הארץ, כריסטינה בטיסטה

הגענו לישראל ממצרים כשהייתי בת שש, ואחותי ויולה היתה בת 12. זה היה ב–2007. צעדנו ברגל דרך המדבר. אמא היתה בהריון, ואבא תמך בה; ההליכה היתה קשה.

התגוררנו בבאר שבע, ומשם עברנו לערד. בערד נולד אחי, ואחותי ואני התחלנו ללמוד בבית הספר. אמא עבדה במלון בים המלח, וגם אבי עבד. נכנסנו לשגרה, חברים, לימודים. היו לנו מה שאפשר לכנות חיים רגילים, נורמליים, אפילו שמחים.

עד שבוקר אחד אמרה המורה, שהחליטו לגרש את  הפליטים מישראל. לא יכולתי להאמין לזה, אבל כשחזרתי הביתה אמרו לנו ההורים, שניאלץ לחזור לדרום סודאן. כל מה שידעתי אז היה, שזאת המדינה שממנה ברחנו בגלל המלחמה. לא רציתי לעזוב את ישראל, אבל חשבתי שנתחיל בחיים חדשים. אמא היתה עצובה מאוד, אבל אבא השלים עם המציאות. באנומדרום סודאן ונחזור לשם, זו הארץ שלנו, אמר.

אחרי שש שנים בישראל חזרנו לדרום סודאן, והעולם שלנו התהפך. להורים לא היתה עבודה, אפילו  מים זורמים לא היו, לא היה חשמל, ומובן שגם לא טלוויזיה. את המים סחבו אמי ואחותי הגדולה בדליים. בתוך הבית התרוצצו תרנגולות, ויתושי מלריה נראו בכל מקום. לא הכרתי את המחלה הזאת. אמא חלתה, סבלה מחום גבוה, חולשה, הקאות וחוסר תיאבון, וירדה במשקל. האמא הפעילה שלי לא היתה יכולה לעמוד על הרגליים, היא היתה חולה כל הזמן. בשלב מסוים הפסקתי לספור כמה פעמים חליתי במלריה.  

אבל גרועים מכל היו בני האדם. בדרום סודאן אין שקט ואין ביטחון. בכל רגע יכולים לחדור לבית מורדים, או גנבים אוחזים בנשק, ורצח הוא עניין שגרתי. כמי שבאה מחיים רגילים בישראל, הכל נראה לי משונה כל כך — האלימות, המחלות, והעובדה שחושבים שם, כמו במקומות אחרים באפריקה, שילדות בנות 13 צריכות להתחתן. בנים הולכים ללמוד, ובנות מתחתנות, בעיקר עם גברים מבוגרים, לפעמים מבוגרים יותר מאביהן. כי גבר בן 40 יכול לתת לילדה מה שההורים אינם יכולים לתת לה: אוכל. כשהייתי בת 12 כבר יכולתי להבין, שמה שהעסיק את ההורים שלי בחיים החדשים שלנו הוא הפחד שלא יוכלו להאכיל אותנו ושלא יוכלו להגן עלינו.  

ואז, בדצמבר 2013, התחילה המלחמה. אי אפשר לתאר את הפעם הראשונה ששומעים יריות של רובה, את הפעם הראשונה שרואים אנשים מתים. ואני ראיתי דברים הרבה יותר גרועים, קשים מדי מכדי לספר עליהם. אמא היתה בטוחה שכולנו נמות, שהמורדים יעברו מבית לבית ויהרגו את כולנו. המורדים הגיעו לשכנים שלנו, ואנחנו שמענו הכל: השכנים זעקו לעזרה כשהרגו אותם, ואנחנו שמענו ולא יכולנו לעזור. כמו רבים אחרים שניסו להציל את חייהם ברחנו ליער, אבל המורדים הגיעו גם ליער והמשיכו לרצוח. אחד המורדים תפס את החברה הכי טובה שלי, אנס אותה והרג אותה, ואני ראיתי את זה. את זה לא אשכח לעולם.

אחרי מה שעבר עלינו כולנו השתנינו, בעיקר אמא. האמא שהיתה לי בישראל — זו  שתמיד מדברת אתנו, צוחקת, מספרת סודות, משתפת בבעיות שהיו בעבודה או עם חברות, זו שהיתה חברה תומכת וקשובה — אינה קיימת עוד. לפעמים אני מרגישה שאני לא מכירה את אמא שלי. עכשיו היא שקטה מאוד, ורזה. אנשים שהכירו אותה בישראל לא מאמינים שזאת היא. העליתי תמונות שלה לפייסבוק — לפני הגירוש ואחריו. מגיבים שתומכים בגירוש פליטים מישראל כתבו, שלא ייתכן שזאת אותה אשה, שאני משקרת. אבל זאת אותה אשה, זו אמא שלי. כשאני ואחותי מעזות לשאול אותה מה קרה, היא אומרת שהחיים בדרום סודאן שינו אותה.

יש דברים שאני רוצה להגיד לה, לשתף אותה, ועכשיו אני לא יכולה. אני מנסה ולא יכולה. אני מפחדת שהיא תכעס עלי, אני לא רוצה לגרום לה לבכות, אני לא רוצה להזכיר לה דברים שראתה בדרום סודאן. את המתים, את הילדות שנאנסו מול עיניה, את הפחד שזה יקרה גם לנו.

אמא הפסיקה לדבר, ואולי עדיף לה ככה. כי בפעמים הנדירות שהיא כן מדברת היא אומרת לי, שהלוואי שלא היתה מגיעה לדרום סודאן, שלא היתה רואה את מה שראתה, שלא היתה מרגישה את מה שהרגישה. ברור, שאם היינו נשארים בישראל, כל הדברים הנוראים לא היו קורים לנו. המחלות, העוני — כשאבא שבר את הרגל לא היה כסף לקחת אותו לבית חולים.

אמא שלי הפסיקה לישון. זה היה אחרי שהמורדים פרצו לבית שלנו ואיימו להרוג את המשפחה ולאנוס אותה. ההורים נתנו להם הכל, את כל הדברים שהביאו מישראל. אבל מאז היא לא יכולה לישון. בלילה היא מתעוררת וחושבת שהמורדים שוב בבית. אמא שלי אמרה לי פעם, שאולי היא פשוט נפלה מגן עדן, מישראל, שם היה לנו הכל, ללא כלום ולמלחמה ולהרג ולפחד בדרום סודאן.

אני לא מבקשת מאנשים בישראל לעזור לאמא שלי, אני רק רוצה שיאמינו לי שזאת אותה אשה. אני רוצה שיידעו: גירשו אותנו לפני שש שנים, ועכשיו אני לא מכירה עוד את אמא שלי, אבל זו אותה אשה.  

אם תגרשו פליטים אחרים, אתם שולחים אותם לחיים דומים. גם לנו אמרו שהכל יהיה בסדר, שעכשיו יש לנו מקום בטוח. אל תעשו את זה שוב, אני מבקשת. אל תגרשו את הפליטים מישראל.

כריסטינה בטיסטה לומדת, מאז גורשה, בפרויקט Come True, במסגרתו מממנים תורמים ישראלים את לימודיהם של ילדי פליטים מדרום סודן שגורשו מישראל ב-2012.

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.5726808?&ts=_1515956295059