ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

גירוש ועזיבה מרצון

צילום: אקטיבסטילס

גירוש למדינה שלישית (2018)

תכנית הממשלה לגירוש מבקשי מקלט בכפייה למדינה שלישית קבעה כי מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה שלא הגישו בקשות מקלט עד תחילת ינואר 2018, או שבקשות המקלט שלהם נדחו, יהיו מועמדים לגירוש ל"מדינה שלישית" שהסכימה לקלוט אותם בכפייה. התכנית התבססה על כך שמערכת המקלט של ישראל איננה מתפקדת, ושבניגוד לאמות המידה הבינלאומיות נמנעת הגשת בקשות מקלט מאלפי סודנים ואריתראים, המדינה משתהה בבחינת הבקשות במשך שנים, או דוחה אותן על הסף.

מתווה הגירוש בכפייה שפורסם ב-1 לינואר 2018 קבע כי מי שייסרב לגירוש למדינה שלישית, ייכלא ללא הגבלת זמן בכלא "סהרונים". המדינות שעמדו על הפרק בתכנית הגירוש הן רואנדה ואוגנדה, אליהן שלחה ישראל אלפי פליטים במסגרת לחצים ל"עזיבה מרצון". עדויות רבות של מבקשי מקלט שעזבו "מרצון" לאוגנדה ורואנדה הבהירו כי הם לא זוכים לכל מעמד והגנה במדינות אלו; יתרה מכך, הם נתונים למאסר ולחיים קשים בשוליים, ולרוב נאלצים לעזוב למסע פליטות נוסף לאירופה דרך לוב והים התיכון, שמעמיד אותם בסכנות מרובות ואף גבה את חייהם של רבים. לאחר סגירת מתקן חולות ב-15 למרץ 2018, נכלאו בכלא סהרונים אותם מבקשי מקלט שהיו מועמדים לגירוש, אך סירבו לצאת לרואנדה ואוגנדה.

קריסת תכנית המדינה השלישית

למרות הכחשות מתמשכות של בכירים בממשל הרואנדי, ישראל חזרה וטענה כי קיים הסכם לגירוש בכפייה לרואנדה. במסיבת העיתונאים שקיים ראש הממשלה נתניהו ב-2 באפריל 2018, וכן במסגרת הליכים משפטיים, נחשף כי רואנדה אינה מכירה בהסכם וכי אין אפשרות לגרש אליה בכפיה מבקשי מקלט מישראל. כתוצאה מכך, ב-4 באפריל שוחררו מבקשי המקלט שנכלאו בסהרונים בשל סירובם לצאת לרואנדה.

נוכח סירובה של רואנדה לקלוט פליטים מישראל שגורשו אליה בכפייה, הודיע נתניהו במסיבת העיתונאים כי נחתם הסכם בין ישראל לבין נציבות הפליטים של האו"ם לפתרון משבר הפליטים בישראל. על פי המתווה, כ-16 אלף פליטים אריתראים וסודנים יזכו ליישוב מחדש במדינות מערביות, וכ-16 אלף נוספים יקבלו מעמד זמני בישראל לחמש שנים, שיאפשר להם לעבוד ולקבל זכויות סוציאליות.

פחות מיממה לאחר ההכרזה על מתווה ההבנות עם האו"ם, שהיה בעל יתרונות ברורים עבור ישראל, הודיע נתניהו על ביטולו של ההסכם הבינלאומי עליו חתם, ועל חזרה לתכנית הגירוש בכפייה. בדיון שהתקיים בבג"ץ ב-10 באפריל, טענה המדינה בפני בית המשפט כי קיים הסכם חתום עם אוגנדה לקליטת מגורשים, למרות הכחשותיה החוזרות ונשנות של אוגנדה עצמה. בית המשפט קבע שההסכם טרם הבשיל, ונתן למדינה חמישה ימים להשיג הסכם מעודכן ומאושר. הממשלה העמיקה את המגעים עם אוגנדה באמצעות שליח מיוחד, אך הוא נכשל מלהשיג הסכם מעודכן לגירוש. אי לכך, ב-15.4.18 שוחררו אחרוני מבקשי המקלט שהיו כלואים ב"סהרונים" בשל סירובם לצאת לאוגנדה.

ב-24 באפריל, בתשובה לבקשה הדחופה של א.ס.ף וארגוני זכויות אדם שותפים לקבלת מידע עובדתי על תוכנית הגירוש בכפייה של הממשלה, הודתה המדינה באופן חד-משמעי כי זו אינה קיימת יותר. פירוש הדבר הוא כי לא יחולקו זימונים לשימועי גירוש כפי שנעשה במסגרת ניסיונות המדינה לממש את התוכנית, וכי מבקשי המקלט שהיו מועמדים לגירוש יזכו לאשרות השהייה מסוג א(2)5, הניתנות בדרך כלל לתקופה של כ-60 יום.  

מה אחרי תכנית הגירוש בכפייה למדינה שלישית

מבקשי המקלט נותרים בישראל כשהם משוללי זכויות בסיסיות ודחוקים עוד יותר לשוליים מבחינה כלכלית בשל חודשים של יישום חוק קרן הפיקדון. במקום לדאוג לתכנית הוגנת וראויה לפיזור מרצון ולשילוב ברשויות מקומיות חזקות ברחבי הארץ, מדינת ישראל מתמקדת בקידום צעדים נוספים לפגיעה במבקשי המקלט, וממשיכה להזניח את נושא השיקום של שכונות דרום תל אביב - אליהן דחקה את הפליטים מאז הגיעו לישראל לפני עשור.

למדיניות זו יש אלטרנטיבה: בדיקה רצינית ואחראית של בקשות מקלט והכרעה בהן; הענקת זכויות חברתיות וגישה לשירותי בריאות ורווחה לפליטים; עידוד פיזור ושילוב של פליטים ברשויות המקומיות החזקות ברחבי הארץ, לצד השקעה ישירה בתשתיות, בשירותי הבריאות והחינוך בדרום תל אביב.

גירוש למדינה שלישית (2015)

ב-31.3.15 הודיעה רשות ההגירה כי מעכשיו תגרש בכפייה מבקשי מקלט סודנים ואריתריאים ל"מדינה שלישית באפריקה" - שאינה מדינת מוצאם - ואף החלה לחלק הודעות גירוש לכלואים במתקן חולות.  עמדת א.ס.ף וארגוני זכויות אדם שותפים הייתה כי מדובר במהלך מסוכן, אשר יהווה הפרה חמורה של מדינת ישראל את האמנות שהיא חתומה עליהן ומנוגדת לדין המנהגי הבינלאומי. זאת ועוד, כליאתם של מי שיסרבו 'להסכים' להיות מגורשים לגורל בלתי ידוע והרה סכנות מנוגדת לדין הישראלי ולשורה של פסקי דין של בית המשפט העליון.

עתירות כנגד גירוש מבקשי המקלט למדינה שלישית (אפריל-יולי 2015)

 

נוהל "עזיבה מרצון"

בהיעדר אפשרות למדינת ישראל לגרש מבקשי מקלט, מפעילה רשות האוכלוסין וההגירה לחץ בלתי פוסק על מבקשי המקלט על מנת שיעזבו את ישראל "מרצון". במשך שנים לחץ זה בא לידי ביטוי באמצעות כליאה במתקן חולות, שנפתח ב-2013 ונסגר ב-2018, בזמן נסיונות המדינה ליישם גירוש בכפייה למדינה שלישית. עם קריסתה של תוכנית הגירוש בכפייה, גורמים בממשלה פועלים להמשיך ולאיים בכליאת שווא של פליטים, ואף בפתיחה מחדש של מתקן "חולות". אמצעי נוסף שנועד להקשות את חייהם של מבקשי המקלט בישראל ולגרום להם לעזוב הוא "חוק קרן הפיקדון", המפקיע 20% ממשכורותיהם ומקשה על העסקתם. את כספי הפיקדון המצטברים יותר למבקשי המקלט לקבל רק במועד יציאתם את הארץ.

דו"ח של א.ס.ף משנת 2015, שנכתב בשיתוף המוקד לפליטים ומהגרים, חשף כי בחלק מהמקרים גורלם של מבקשי המקלט שעזבו היה כליאה, עינויים ורדיפה מצד השלטונות במדינות השלישיות אוגנדה ורואנדה.

לקריאת הדוח "באין רצון חופשי"

דו"ח עדויות מ-2018 של החוקרות העצמאיות ליאור בירגר, ליאת בולצמן ושחר שוהם, חשף את קורותיהם של מבקשי מקלט שהגיעו מישראל לרואנדה ואוגנדה ונאלצו לעזוב את אותן מדינות למסע מסוכן דרך המדבר בלוב לאירופה, שכלל חטיפות, עינויים ורעב. מבקשי המקלט המרואיינים מעידים על רבים שלא שרדו את המסע הזה, ומתו במדבר או בטביעה בים התיכון.

לקריאת דו"ח העדויות של מבקשי המקלט שעזבו למדינה שלישית וקיבלו מעמד באירופה 

כמו כן תוכלו לקרוא את סיפורו של מבקש מקלט מדרפור, שלאחר שזומן להתייצב במתקן הכליאה "חולות" הסכים לעזוב לכל מדינה שאינה סודן, שבה הוא נרדף, הובטח לו שיגיע למדינה אחרת באפריקה, אך כשנחת באדיס אבבה באתיופיה נאמר לו שעליו להמשיך לסודן.

 

הגירוש לדרום סודן (2012)

בתאריך 31.01.12 החליט שר הפנים דאז, אלי ישי, להורות לכלל הקהילה הדרום סודנית בישראל לצאת מישראל עד סוף מרץ 2012. אף שהקהילה הדרום סודנית בישראל היוותה אחוז קטן מכלל מבקשי ומבקשות המקלט בישראל (1,000-700 איש, מתוכם יותר מ-400 ילדים) גורשו חברי וחברות הקהילה החל ביוני 2012, לאחר דחיית העתירה המנהלית שהגישו א.ס.ף וארגוני זכויות אדם נוספים נגד הסרת ההגנה הקבוצתית ממבקשי המקלט מדרום-סודן ולאחר מאבק ציבורי שהובילה העמותה כנגד הגירוש.

במסגרת המאבק הציבורי פירסמנו תדיר תמונת מצב עדכנית על דרום-סודן; ניהלנו קמפיין נרחב ברשת שזכה לתהודה רבה; קמפיין בתקשורת שכלל עשרות פרסומים שונים בנושא; גייסנו אנשי רוח, תרבות ואמנות לתמוך במאבק נגד הגירוש; פעלנו מול חברי כנסת ומול אישי ציבור שונים; ביחד עם אוואז (Avaaz) גייסנו אלפי חתימות לעצומה נגד הגירוש;  אירגנו הפגנות ופעלנו עם חברי הקהילה לביטול הגירוש.
המאבק הציבורי הצליח להביא לתודעה הציבורית את סיפורם הקשה והמיוחד של הפליטים והפליטות מדרום-סודן, והצליח ליצור התנגדות לגירוש. עם זאת, במחצית הראשונה של 2012 גלי ההסתה והגזענות כנגד פליטים ופליטות הלכו וגברו, הגיעו לשיאים חדשים והיוו קרקע פורייה למימוש הגירוש לדרום סודן. 
 

מסמכי מאבק ציבורי

עתירה מינהלית נגד הגירוש לדרום-סודן

קטינים בהוצאה חוץ-ביתית שהיו מועמדים לגירוש

עם תחילת הגירוש לדרום סודן, במה שכינה משרד הפנים "מבצע חזרה מרצון", הגיעו לעמותת א.ס.ף פניות הנוגעות לילדים ולילדות ממוצא דרום סודני הנמצאים בהשמה חוץ ביתית (פנימיות), שמשרד הפנים מבקש לגרש את משפחותיהם. 

ב-20 ביוני 2012 הגשנו עתירה לבג"ץ נגד משרדי הרווחה והפנים, באמצעות עו"ד יונתן ברמן (מהחטיבה לזכויות אדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים, רמת גן), בדרישה שילדים וילדות שהוצאו מחזקת הוריהם מרצון או בצו בית המשפט לנוער יוחזרו לידיהם רק לאחר בדיקה של הגורמים המקצועיים ברווחה, או לחילופין לאחר שבית המשפט לנוער יבחן ויקבע שהם אינם קטינים נזקקים עוד.

בעקבות העתירה, הודיעו משרדי הרווחה והפנים כי ילדים וילדות הנמצאים בהשמה חוץ ביתית לא יוחזרו לידי הוריהם, אלא לאחר קיום ההליכים הקבועים בחוק, וכי רשויות הרווחה יבדקו אם נשקפת לילד או לילדה סכנה במקרה שיוחזרו לחזקת הוריהם. אנו בא.ס.ף משכנו את העתירה ועקבנו מקרוב אחר התנהלות משרדי הרווחה והפנים, על מנת לוודא כי הם עומדים בהתחייבותם.

ב-2014 כתבנו דו"ח בנושא קטינים בהוצאה חוץ-ביתית המועמדים לגירוש, והוא הוגש לבכירי משרד הרווחה ומשרד הפנים. הדו"ח חובר בעקבות החזרה של ילדים שהוצאו מהבית עקב הזנחה או התעללות והוחזרו להוריהם לצורך גירושם ללא בחינת המקרה בהליך מסודר, בלי השלמת ההליך הטיפולי ותוך התעלמות מטובת הילדים.