ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

ביקשו מקלט, יקבלו כלא

צילום: אקטיבסטילס
תאריך: 19.12.11 מקור: שרון ליבנה, מגפון

"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם במצרים" – זהו הפסוק המתנוסס בראשו של דוח שמתאר את התכנית להקמת מתקן הכליאה הגדול בעולם למהגרים בסמוך למתקן "סהרונים" בנגב. הדוח מתפרש על פני כמאה עמודים. המתקן מכונה שם "מתקן שהייה" והכלואים מכונים "שוהים", אך למעשה מדובר במתקן סגור שבו ייכלאו אנשים לתקופות ארוכות, השוהים לא יורשו לצאת מהמתקן אלא באישור מיוחד, ושירות בתי הסוהר הוא שיהיה אמון על ניהול סדר יומם של עשרת אלפים השוהים, בהם גברים, נשים וילדים. רבים מאוד מהם נושאים איתם טראומות מעינויים, מאונס, מעבדות או מטבח שהתחולל בכפר שלהם.

המתקן, שמיועד להיבנות בנגב, אמור לשמש לכליאתם של תושבי מדינות אפריקה שחצו את גבול מצרים ללא אשרה, ולפיכך מכונים "מסתננים". אלא ש"מסתננים" הוא מינוח של הממשלה, המתעלם מכך שרובם המכריע של אנשים אלה הגיע לישראל ממדינות שבהן נשקפת סכנה לחייהם, והם מבקשים להכיר בהם כפליטים על פי האמנה הבין-לאומית לזכויות פליטים. ישראל היתה ביו המדינות הראשונות שחתמו על האמנה.

כיום שוהים בישראל כ-45 אלף מבקשי מקלט מאפריקה, כ-90 אחוז מהם מוצאם מסודן או מאריתריאה.

אריתריאה, שממנה מגיעים בשנה האחרונה כ-75 אחוז ממבקשי המקלט, היא אחת הדיקטטורות הגרועות בעולם, אם לא הגרועה שבהן. כך, לדוגמה, היא מדורגת במקום ה-178 והאחרון במדד חופש העיתונות. אזרחי המדינה כולם נלקחים לשירות צבאי שאינו מוגבל בזמן, הרחק מביתם, ולמעשה מוחזקים כעבדים, ללא שכר שיאפשר להם לכלכל את משפחותיהם. הם מנועים מלחיות עם משפחותיהם ולגדל את ילדיהם, ומי שנחשד בפעילות פוליטית או בהתנגדות כלשהי נאסר ומוחזק בבתי כלא, שבהם חשופים הכלואים לעינויים קשים שמובילים לא אחת למותם.

מבקשי המקלט מסודן מהווים 21 אחוז ממבקשי המקלט שנכנסו לישראל בשנה שחלפה. רבים מהם התגוררו בחבל דרפור שבצפון סודן, שבו נהרגו כתוצאה מרצח העם שביצע בהם השלטון כ-300 אלף בני אדם וכחצי מיליון נעקרו מבתיהם. קבוצות נוספות של מבקשי מקלט מגיעות מאזורים אחרים בסודן (למשל, מאזור הרי הנובה או ממחוז דרום קורדופן). אזורים אלה מותקפים על ידי השלטון הסודני הפועל בעשורים האחרונים לדכא באלימות – בין היתר בירי פגזים מן האוויר, בהרס כפרים ובמעצרים המוניים – כל מה שנדמה בעיניו כאפשרות למרי. קבוצה נוספת היא של תושבים לשעבר של דרום סודן, שבה נהרגו בשנות הלחימה כשני מיליון איש וכארבעה מיליון נעקרו מבתיהם.

75% ממבקשי המקלט מגיעים מאריתריאה, אחת הדיקטטורות הגרועות בעולם. האזרחים נלקחים לצבא לזמן בלתי מוגבל. מי שנחשד בהתנגדות נכלא וחשוף לעינויים קשים

 מאז הכריזה דרום-סודן ביולי 2011 על עצמאות כמעט ולא מגיעים ממנה מבקשי מקלט נוספים לישראל, אך בישראל עדיין שוהים דרום-סודנים שהגיעו בשנים קודמות וחוששים לחזור. המצב בדרום-סודן טרם התייצב, והלחימה נמשכת באזורים מסוימים. כמו כן, ישנו מחסור חמור במים, במזון, בתרופות ובחומרי גלם שונים כי המדינה הצעירה אינה ערוכה להתמודד עם הרבבות השבים אליה מרחבי העולם.

האו"ם אוסר על החזרה בכפייה של פליטים לסודן או לאריתריאה, ומדינת ישראל, המכבדת את עקרון אי-ההחזרה (Non-refoulment) הניצב בבסיס האמנה, אכן אינה מגרשת אותם, נכון להיום. יש הטוענים כי מדינת ישראל אינה המדינה הראשונה שאליה הגיעו הפליטים בדרכם, ולכן היא אינה מחויבת לקיים את האמנה לגביהם. אולם הוועדה המנהלת של נציבות האו"ם לפליטים  קבעה, כי במקרים שבהם פליטים ומבקשי מקלט נעים בין מדינות, אפשר יהיה להחזירם למדינה מתווכת רק אם הם מוגנים בה מפני החזרה, ואם זכויות האדם הבסיסיות שלהם יכובדו עד שיימצא פתרון קבוע. מאחר שמצרים מפִרה את הוראות האמנה ואינה בטוחה למבקשי מקלט, אסר האו"ם להחזיר אליה פליטים.

המדיניות הנוכחית – לא גירוש ולא פרנסה

מבקשי המקלט שוהים כאן כחוק, ובידיהם אשרה ממשרד הפנים שעליהם לחדש כל שלושה חודשים. אולם אשרה זו אינה מקנה להם זכויות, אף לא את הזכות לעבוד לפרנסתם. אלפים מהם מחוסרי עבודה, חשופים לניצול של מעסיקים מזדמנים, לסכנת הרעב ולחיים ברחוב.

באוקטובר 2009 יזמו שמונה חברי כנסת הצעת חוק שדרשה לעגן את אמנת הפליטים הבינ"ל בחוק הישראלי. חברי הכנסת הם: שלמה מולה, אברהים צרצור, מירי רגב, ניצן הורביץ, דב חנין, יולי תמיר, חיים אורון ואיתן כבל. כך נכתב בהצעה:

הצעת החוק נועדה לתקן מחדל רב שנים, שבמסגרתו נמנעה מדינת ישראל מלעגן בחקיקתה את הוראות האמנה הבינלאומית משנת 1951 בדבר מעמדם של פליטים. ישראל, יחד עם ארגונים יהודים רבים, הייתה בין המדינות שניסחו את אמנת הפליטים, אמנה שנגזרה באופן ישיר מלקחי השואה וממצוקתם של הפליטים היהודיים אשר ניסו להימלט מאירופה בתקופת המלחמה ומצאו עצמם מול דלתות נעולות. מדינת ישראל הייתה גם בין המדינות הראשונות שחתמו ואשררו את האמנה (בהמשך אשררה מדינת ישראל גם את הפרוטוקול לאמנה משנת 1967). למרות כל אלה, לא עיגנה מדינת ישראל את האמנה בחקיקתה הפנימית, בניגוד לאמור בסעיף 36 באמנה. מחדל זה הביא לכך שלמעלה מחמישים שנה לאחר הצטרפותה לאמנת הפליטים, אין בישראל דין המסדיר את זכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט. העמימות החקיקתית הפכה כר נרחב להפרת זכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט, ובין היתר למאסר ארוך טווח של פליטים או לגירוש מבקשי מקלט פוטנציאליים אל גבולה של המדינה בסמוך לזמן הגעתם, מבלי לערוך הליכים כלשהם כדי לברר האם מדובר במבקשי מקלט שהגירוש עלול להעמידם בסכנת חיים.

הצעת החוק נגדעה באיבה. ח"כ דב חנין מספר, שוועדת השרים לענייני חקיקה פסלה את ההצעה על הסף, בלי לנמק: "אחת הבעיות הגדולות היא, שוועדת השרים מנהלת את הדיונים שלה בדלתיים סגורות ולא מפרסמת פרוטוקול. אנחנו לא יודעים להגיד למה הם מתנגדים לחוק, הם מתנגדים כי הם טוענים שזה לא מתאים לישראל".

ח"כ מירי רגב מהליכוד דורשת להפריד בין פליטים למסתננים: "יש כאן הרבה מאוד אנשים שהם לא פליטים, שהם מסתננים והמדינה הזאת לא יכולה לקלוט אותם. העמדה שלי היא שצריך לעשות הפרדה בין פליטים לבין מסתננים. כל מי שהוא פליט אנחנו נקלוט והוא יקבל את כל הזכויות המגיעות לו על פי האמנה, וכל מי שהוא מסתנן אנחנו נחזיר לארץ מוצאו."

עמדתה של ח"כ רגב, שרבים שותפים לה, היא בעייתית, מכיוון שהיא מתעלמת מכך שאי-אפשר להחזיר מבקשי מקלט לסודן או לאריתריאה. סודן נחשבת מדינת אויב ואין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. כמו כן, האו"ם אסר להחזיר אליה מבקשי מקלט בגלל הסכנה לחייהם. לאריתריאה דווקא יש יחסים דיפלומטים עם ישראל, אך ישראל מכבדת את המלצת האו"ם ואינה מחזירה לשם מבקשי מקלט כי הם עלולים להירצח שם.

דב חנין: "אי אפשר להחזיר אותם כיוון שהם זוכים להגנה בינלאומית. למה? כי מסוכן להם שם. אם מסוכן להם שם סימן שהם זכאים להכרה בפליטותם"

סגן שר החוץ, דני איילון בוועדת הכנסת: "אריתריאה – כרגע אי-אפשר לעשות, כי אנחנו מוגבלים, כי באריתריאה יש שם שלטון שמוגדר על-ידי כל הקהילה הבין-לאומית כשלטון שלא שומר על זכויות אדם, ומי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות, ולכן אנחנו פה הרבה יותר זהירים. היה רעיון להעביר אותם למדינות שלישיות. משרד החוץ לקח על עצמו לבדוק את העניין הזה. התוצאה היא שאי-אפשר לעשות את זה – אני חושב שכולם היום מבינים את זה." מכאן, שלפחות בנוגע ל-90 אחוז ממבקשי המקלט האפריקאים – אי אפשר נכון להיום להחזיר אותם למדינות שמהן באו, מאחר שנשקפת סכנה לחייהם.

ח"כ חנין: "אי אפשר להחזיר אותם כיוון שהם זוכים להגנה בינלאומית. למה? כי מסוכן להם שם. אם מסוכן להם שם סימן שהם זכאים להכרה בפליטותם. אי אפשר לעצום את העיניים ולצפות שהבעיה תיפתר לבד. מצד אחד המדינה אומרת 'אנחנו לא יכולים להחזיר אותם' – כלומר הם נמצאים באיזושהי בעיה. מצד אחר, היא לא מוכנה לבדוק את המקרה שלהם. אז מה זה אומר? הם תלויים בין שמים לארץ. וזו לא נראית לי מדיניות מתקבלת על הדעת. מה שקורה עכשיו הוא מאוד לא בסדר. אני חושב שזה רע מאוד שהפליטים מוטלים על השכונות הכי עניות, הכי חלשות, בשולי הערים הגדולות. זה רע מאוד שהמדינה לא מתגייסת לתת פתרונות אמיתיים. האחריות למחדל הזה מוטלת כולה על הממשלה. היא עוצמת את עיניה לא מוכנה לייצר מנגנונים שיבחנו מי זכאי לעזרה ואיזו עזרה, אז ודאי שכולם תקועים פה, לא לבלוע ולא להקיא".

ב-2007 העניקה ממשלת אולמרט, בעקבות לחץ ציבורי, מעמד של תושבות ארעית ל-600 פליטים מדרפור. מאז לא הכירה מדינת ישראל אף לא במבקש מקלט אחד מסודן או מאריתריאה כפליט, גם לא בפליטים אחרים מדרפור. במשרד הפנים פועלת זה יותר משנתיים יחידה לטיפול בבקשות מקלט, אך היא אינה מטפלת בבקשות של נתיני סודן או אריתריאה המבקשים להכיר בהם כפליטים, בטענה  שממילא אי-אפשר לגרשם מישראל. כלומר, משרד הפנים אינו מקיים הליך של בירור מעמד לרוב המוחלט של מבקשי המקלט. לפיכך, אין שחר לטענה הנשמעת תדיר כי הרוב אינם פליטים, ולמעשה, איש אינו יודע כמה מהם זכאים להיות מוכרים כפליטים ע"פ האמנה.

אוכלוסייה שלמה של אנשים נטולי מעמד וזכויות

המדד היחיד נכון להיום הוא שיעורי ההכרה בעולם: מדו"ח נציבות האו"ם לפליטים עולה כי בשנת 2009 הוכרו בממוצע ברחבי העולם כפליטים 92% ממבקשי המקלט מאריתריאה ו-66% ממבקשי המקלט מסודן. לפי נתונים אלה אפשר לשער, כי רבים מאוד ממבקשי המקלט אמורים היו להיות מוכרים כפליטים.

אף שהגעת גל מבקשי המקלט החלה כבר ב-2006, עד היום טרם גיבשה ישראל מדיניות בנושא. מחד גיסא על אשרת השהייה שלהם רשום כי היא אינה מהווה רישיון עבודה, מאידך גיסא הוחלט שלא לאכוף את האיסור על העסקתם. מצד אחד אין להם אפשרות לרכוש ביטוח רפואי הולם, מצד אחר בתי החולים נושאים ב"חובות אבודים" של מאות אלפי שקלים בשנה בעבור טיפול במקרים דחופים של אנשים מחוסרי ביטוח. מצד אחד ילדיהם של מבקשי המקלט משולבים במערכת החינוך, מצד שני הם אינם זכאים לשירותי משרד הרווחה ולביטוח רפואי כמתחייב מהאמנה לזכויות הילד. היעדר המדיניות יוצר אוכלוסייה שלמה של אנשים נטולי מעמד וזכויות, אשר מתקבצת בשכונות מוחלשות ובערי פריפריה שאינן ערוכות להתמודד עימה.

"אדם מדרום-סודן שכפרו נשרף, חיילים אנסו את אשתו מול עיניו, עבר עינויים קשים בכלא בצפון-סודן… ברח למצרים ואחרי שהמשטרה הרגה עשרות פליטים במוסטפה מחמוד ברח לישראל – לא מוכר כפליט"

אורית רובין, מנהלת התחום הפסיכו-סוציאלי באס"ף (ארגון סיוע לפליטים) מספרת על ההתמודדות היומיומית בשטח עם אלפי מבקשי המקלט: "ראש הממשלה טוען שרק פרומיל הם פליטים, אך כל מי שעובד בשטח עם מבקשי המקלט פוגש מציאות אחרת לגמרי. רבים מאוד סוחבים איתם טראומות מעינויים, מאונס, מעבדות, מטבח שהתחולל בכפר שלהם. צעירה מאריתריאה שסיפרה שאבא שלה, שהיה עיתונאי, נעלם, ואחרי שנים הם קיבלו מכתב מהממשלה שהוא מת בכלא. כשהמשפחה התחילה לשאול שאלות השלטונות לא אהבו את זה, היא הבינה שגם לחייה נשקפת סכנה וברחה.

"אדם מדרום-סודן שכפרו נשרף, הוא ראה את החיילים אונסים את אשתו מול עיניו, עבר עינויים קשים בכלא בצפון-סודן עד שאיבד את השמיעה כתוצאה מהם, ברח למצרים ואחרי שהמשטרה הרגה עשרות פליטים סודנים במוסטפה מחמוד ברח לישראל. יש עוד המון סיפורים כאלה, וכל האנשים האלה לא רק שלא מכירים בהם כפליטים, אפילו לא מוכנים לבדוק את הבקשות שלהם. אלה אנשים שמאחר שאין להם שום רשת ביטחון חברתית, בכל מקרה של מחלה או של העסקה פוגענית מגיעים לרחוב, לרעב. אמהות חד-הוריות, שבעליהן נהרגו, לא מסוגלות לפרנס את ילדיהן."

- האם ארגוני הסיוע יכולים באמת להגיש עזרה לפליטים?

רובין: "ישנם מקרים שבהם מגיעים אלינו אנשים שבגלל שאין להם ביטוח בריאות אין לנו אפשרות לעזור להם והם פשוט מתים. רבים מאוד חשופים להעסקה פוגענית, יש אנשים שנפצעים בעבודה, מאבדים אצבע או יד והמעסיק פשוט משאיר אותם בבית החולים ונעלם. יש ילדים בסיכון שאף אחד אינו מטפל בהם. המדינה צריכה לקחת אחריות, לערוך להם תהליך הוגן של בירור מעמד ולהקנות להם זכויות בסיסיות. ארגוני הסיוע אינם מסוגלים להחליף את רשויות המדינה. אין לנו יכולת לטפל בכל כך הרבה אנשים שאין להם שום מעמד וזכויות."

נכון להיום, הממשלה מתמקדת אך ורק בניסיון לעצור את הגעתם של אנשים נוספים לישראל דרך הגבול. תכנית ההרתעה מורכבת מכמה יוזמות: הקמת גדר לאורך הגבול המצרי, הקמת מתקן כליאה וחוק ההסתננות. עד היום נבנו כ-65 קילומטרמתוך 240 ק"משל גדר הגבול. לצורך ההקמה הוקצבו  1.35 מיליארד שקל, והיא עתידה להסתיים באוקטובר 2012.החלטת ממשלה שהתקבלה בנובמבר 2010 קובעת כי יוקם "מתקן שהייה" למסתננים ובו ייכלאו מבקשי מקלט למשך שלוש שנים".

מילון לשפה כפולה

כשמדברים על:

"מסתננים" – אנשים שנכנסו לישראל דרך גבול מצרים שלא דרך מעבר גבול מסודר.

"מסתנני עבודה" – אותם אנשים הגיעו לכאן כדי לעבוד ולשפר את איכות חייהם.

"מתקן שהייה" – מתקן המיועד להחזקתם של עשרת אלפים "מסתננים" ויופעל ע"י שב"ס.

 בעצם מדברים על:

"מבקשי מקלט" – אנשים שמבקשים מישראל מקלט מדיני מחשש לרדיפה במדינות מוצאם.

"פליטים" – על פי האמנה, "פליט" הוא מי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת או להשקפה מדינית מסוימת ואינו יכול לקבל הגנה מאותה ארץ. חלק ניכר ממבקשי המקלט אמורים  להיות מוכרים כפליטים ע"פ האמנה, אלא שבישראל לא מוכנים לבחון את בקשותיהם.

"מתקן כליאה" – תחת זאת, מוצע פיתרון לכלוא אותם בכלא הגדול בעולם למהגרים, בניגוד לחוק הבינ"ל ולערכי היהדות.

לכתבה: http://megafon-news.co.il/asys/archives/2654