ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

"אנחנו מבינים את תושבי דרום ת"א, אבל אין לנו לאן ללכת"

תאריך: 8.2.15 מקור: מעריב, תמר דרסלר
בוקר חמים ושטוף שמש זורח על מתקן חולות בנגב, שממוקם ועשרות מטרים בלבד מכלא קציעות, כלא לאסירים ביטחוניים, ובתוכו נמצא גם מתקן סהרונים, מתקן כליאה סגור למבקשי מקלט. אף שחולות מוגדר מתקן שהייה פתוח, ולמרות היום היפה, עשרות שוהים בלבד מתוך אלפי השוהים בו יוצאים החוצה הבוקר. "אנשים כאן כבר מיואשים", אומר פייסל, מבקש מקלט שמוחזק במקום. "אין להם רצון אפילו לקום מהמיטות".

בדיון שנערך בשבוע שעבר דן בג״ץ לראשונה בעתירה של ארגוני זכויות האדם נגד התיקון החדש לחוק למניעת הסתננות, שהתקבל בדצמבר 2014 ומסדיר את המשך פעילותו של מתקן חולות. התיקון החדש מגביל את השהייה במתקן לשנה ושמונה חודשים ומאפשר לכלוא לשלושה חודשים בסהרונים מבקשי מקלט חדשים שייכנסו לישראל.

לתיקון הזה קדמו שני תיקונים לחוק, שנפסלו בעבר על ידי בג״ץ בגין פגיעה בחירות מבקשי המקלט. בספטמבר 2013 נפסל התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות, שאפשר כליאה לשלוש שנים, ללא משפט, של כל מסתנן שייכנס לשטח ישראל מיום חקיקת החוק. לאחר פסילת החוק נחקק בדצמבר 2013 התיקון הרביעי לחוק, שקיצר את תקופת הכליאה בכלא סהרונים וקבע כי רק מבקשי מקלט שזה עתה הגיעו לישראל ייכלאו בו, ובמתקן חולות הסמוך ייכלאו מבקשי מקלט שכבר שוהים בישראל ללא הגבלת זמן. ב-22 בספטמבר 2014 פסל בג״ץ גם את התיקון הרביעי והורה לסגור את מתקן חולות בתוך 90 יום.

הדיון בשבוע שעבר הסתיים ללא החלטה, ונשיאת בית המשפט העליון החדשה מרים נאור צפויה להכריע בעתירה בחודשים הקרובים, אך מחוץ לבית המשפט התעמתו תושבי דרום תל אביב עם מבקשי המקלט שהגיעו לדיון. במקביל, בשבועות האחרונים נשמעו טענות שלפיהן למרות הקור העז שב"ס מונע ממבקשי המקלט במתקן חולות להשתמש בתנורי חימום. בשב״ס הכחישו את המצב במתקן חולות ומסרו כי ״לרשות השוהים עומדים כל היום אזורים מחוממים״ וכי״ חלוקת השמיכות והמעילים נמשכת למרות היענות מעטה״.

כעת, בתוך הדיון הציבורי והקולות הקוראים ל"הרחקת המסתננים" מישראל, מבקשי המקלט מבקשים לדבר על חוסר התוחלת שבכליאתם.

"חיים מהגוף, לא מהלב"

מתקן חולות נפתח בדצמבר 2013, ובדומה למתקן הכליאה הסמוך אליו, כלא קציעות, הוא מופעל על ידי שירות בתי הסוהר. על פי שב״ס, נכון לינואר 2015 שוהים בפועל במתקן 2,071 אנשים. לפי נתוני שב״ס, המתקן כולל שלושה אגפים, שבכל אחד מהם מקום ל-1,120 שוהים ואגף מנהלה. משעה עשר בערב ועד שש בבוקר למחרת, אין יציאה מהמתקן. בשאר שעות היממה השוהים רשאים לצאת ממנו, אך עליהם להתייצב במהלך היום לצורך רישום.

כמו כן, בשב״ס מפרסמים כי במתקן פועלים מערך טיפול שכולל קבוצות בהנחיית מנחה חיצוני ועובדים סוציאליים; חוגים כגון אמנות, ספורט ונגינה; וחינוך פורמלי - שיעורי אנגלית ומתמטיקה המועברים על ידי מורים, במימון משרד החינוך. השוהים במתקן יכולים לעבוד במסגרת המרכז בלבד, בעבודות תחזוקה, שירותים וניקיון, ובכל אגף מופעלת מרפאה אחת וניידת זמינה לרפואת שיניים.

"לימודים? חוגים? עבודה? על מה הם מדברים? אין כאן כלום, אין מורים ואין מדריכים״, אומר חסאן, אחד השוהים במקום. "אנחנו כאן מעל 2,000 איש ואין לנו כלום, שום דבר לעשות. הדיון בעת האחרונה על החימום החסר בחורף, על האוכל ועל החינוך חשוב, אבל הוא מעביר את תשומת הלב מהסיפור האמיתי כאן. אנחנו מוחזקים כאן כמו בתוך מכל, בלי שום תקווה לעתיד״.

מה אתם עושים כאן במהלך היום?
״מחכים, ישנים, ומחכים. חלק מאיתנו יוצאים החוצה קצת להסתובב ברגל, יש כאלו שנוסעים מדי פעם לבאר שבע כדי לראות אנשים, מבשלים קפה על מדורות קטנות בחוץ, מאוד שמחים כשבאים חברים לבקר. זהו. כלום. עכשיו כבר 11 ורוב האנשים עדיין במיטות, כי מה יש לעשות כאן?״

רוב השוהים בחולות הם מבקשי מקלט ותיקים, כאלו שהגיעו לארץ לפני ארבע, חמש ושש שנים ועבדו לפני הגיעם לכאן. ביוני 2014 יצאו מאות מהשוהים במתקן חולות לצעדת מחאה עד גבול מצרים בתביעה לשחרר אותם מהמקום. אחרי שהוחזרו למתקן, נשפטו בגין עזיבתם את המתקן ללא אישור ושהות מחוצה לו במהלך הלילה ונידונו לשלושה חודשים במתקן סהרונים הסגור. ״אנחנו לא מצטערים״, הם אומרים כעת, ״זו הדרך שלנו להביע מחאה, להיות חופשיים".

חסאן, פייסל, גמאר, יוסף ונורלדין היו ממנהיגי המחאה בקיץ האחרון. כל החמישה נמלטו מדארפור שבסודן לאחר הסכסוך המדמם שפרץ שם ב-2003 בין הממשלה לתושבי החבל. על פי נתוני האו"ם, כ־450 אלף אנשים נהרגו או הורעבו למוות בסודן במהלך השנים 2003־2010 ולמעלה משלושה מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם ומוגדרים פליטים. הקרבות עדיין נמשכים באזור כיום. ארגון מחנות העקורים בדארפור הכריז על 2013 בתור השנה הקשה ביותר במחנות העקורים בדארפור ודיווח על מחסור במזון ובמים, אונס מאורגן של ילדות ונשים, מחסור קריטי בשירותי רפואה ועוד.

פייסל בן ה־28 הצליח להימלט מדארפור לפני שמונה שנים. אחרי שהות קשה במצרים הגיע לישראל לפני שש שנים, עבד ולמד עברית: "כשהגיע הזימון לחולות, באתי ולא חשבתי בכלל על האפשרות שלא להתייצב. זה החוק. חוץ מזה, בלי אישור עבודה אני לא יכול לחיות בחוץ. וכאן? אלו לא חיים, גם פה אני מת, זה הסוף, אני חי כאן מהגוף, לא מהלב".

חסאן נמלט מאל־ג׳ניינה שבדארפור עם פרוץ הקרבות ב-2003 ועבר מסלול פליטות מייסר דרך צ׳אד השכנה, לוב ומשם לישראל. קרובי משפחתו מתגוררים, כמו מאות אלפי אחרים, במחנה פליטים באפריקה. "שואלים אותנו למה באנו לישראל אם כבר היינו במדינות אחרות, אבל אי אפשר לחיות בלוב", הוא אומר. "רודפים שם פליטים סודנים, שחורים. לא רציתי להיות פליט, לא בחרתי. עבדתי בבניין, בשיפוצים, שילמנו מסים, עכשיו אני כאן כבר שנה, בתחו־ שה שהממשלה מנסה להכריח אותי לעזוב, אבל לאן אלך?" שואל חסאן. "לחזור לסודן אי אפשר, אני לא חושב שהממשלה בישראל לא יודעת מה קורה בדארפור, מה קורה בסודן. לאן אני אחזור? להשאיר אותי כאן, כבר יותר משנה, בלי לעשות כלום, למי זה עוזר? את מי זה משרת?"

איך אתם מרגישים לגבי המחאה של תושבי דרום תל אביב?
"אנחנו מבינים אותם, אבל אין לנו מקום אחר ללכת אליו. במקומות אחרים לא משכירים לנו בתים, לא נותנים עבודה, כאילו הכל מכוון שנגיע לדרום תל אביב ונחיה ונעבוד שם. ממש מכוון. אנחנו משלמים שכירות, חשבונות. מה זה מועיל למדינה או לתושבי דרום תל אביב שאנחנו כאן עכשיו?"

"ב־2008 העניק ראש הממשלה אולמרט מעמד תושב לכמה מאות פליטים מדארפור, ממש כמונו", מוסיף פייסל. "הם הצליחו בינתיים לשקם את החיים שלהם כי הם יודעים שהם בטוחים פה, לא יכלאו אותם, לא יגרשו אותם, לא ישללו להם את אישורי העבודה. אנחנו מגיעים בדיוק מאותו מקום כמוהם. אם היו נותנים לנו את ההזדמנות, גם אנחנו היינו משתלבים בישראל עד לרגע שבו נוכל לחזור הביתה, כי בסופו של דבר זה מה שאנחנו רוצים, לחזור הביתה. גם האריתריאים שנמצאים כאן לא יכולים לחזור. אנחנו יודעים ושומעים מכאלו שחזרו מה קורה להם שם. זו דיקטטורה".

"לא לזה ציפינו"

לשיחה מצטרף גם נורלדין, גבר מרשים שסוגר כמעט 15 שנות פליטות מחוץ לארצו: "לא לזה ציפינו כשהגענו לישראל. חשבנו שהגענו למקום בטוח, עכשיו אנחנו כאן, באמצע שום מקום. תסתכלי סביב, זה מדבר. זה כלא גם אם קוראים לו מתקן שהייה, ליד הגבול, רחוק מכל מקום. אומרים שאפשר להחזיק אותנו כאן 20 חודשים, סתם כך. אין לנו שום דרך לחזור למדינה שלנו. אז ממשלת ישראל מבזבזת המון כסף בלהחזיק כאן אנשים שלא פשעו בתנאי כליאה".

העלות אכן עצומה. נתונים שהועברו ממשרד הביטחון ומשירות בתי הסוהר לידי התנועה לחופש המידע ביוני האחרון חושפים כי עלויות הקמת מתקן חולות הסתכמו בכ־323 מיליון שקל. בין ההוצאות: 109 מיליון שקל לבינוי, 76.6 מיליון שקל לתשתיות עפר ובינוי, 32.5 מיליון שקל - עלות הקמת תשתיות הביוב והמים. עלות האחזקה והפעלת המתקן - יותר מ־100 מיליון שקל בשנה.

בשולחן הפיקניק הסמוך יושב כל אותה עת ד', חוקר אמריקאי בעל שם בינלאומי המתמחה באריתריאה ומראיין שוהים אזרחי אריתריאה. זו אינה הפעם הראשונה שלו בישראל, אבל הפעם הראשונה שבה הוא מגיע למתקן חולות. "זה כלא לכל דבר ועניין, באמצע המדבר", הוא אומר.

על פי דוח של מוקד הסיוע לפליטים ונתוני שב"ס, מבקשי המקלט מסודן מהווים 73.9% מהשוהים בחולות, 1,529 איש, אף שהם מהווים רק 20% מאוכלוסיית מבקשי המקלט בישראל. יתר השוהים במתקן הם מבקשי מקלט מאריתריאה.

אריתריאה מכונה לעתים "צפון קוריאה של אפריקה". הנשיא המכהן, איסאייס אפוורקי, הפך את המדינה השקטה למדינה ענייה ומבודדת הנמצאת כל הזמן במלחמה עם שכנותיה. גיוס נערים לצבא לשירות ללא תאריך סיום הוא דבר שבשגרה, ועשרות אלפי אזרחים מסכנים את חייהם בניסיון להימלט מהמדינה. גם אחרי שהם מצליחים לברוח, הם מחויבים להעביר דמי כופר למ־ דינתם על מנת שקרוביהם לא יפגעו.

"אני לא מאשים את שב"ס", טוען נורלדין. "הם מחזיקים אותנו כמו שהם יודעים. הם לא הגורם המתאים להחזיק מתקן שהייה למבקשי מקלט. אין כאן שיקום, אין טיפול נפשי, אין אפילו הכשרה מקצועית לאלו שאולי רוצים לחזור".

שקלת לחתום ולעזוב? לנסות חיים אולי במקום אחר?
"איזה חיים מחכים למי שמתייאש ומסכים ועוזב לאוגנדה או רואנדה? מדינת ישראל לא באמת חתמה על הסכמים עם המדינות האלו להחזרת פליטים. מי שמגיע לשם סובל מאוד, חלקם אפילו חוזרים בלית ברירה לסודן. אנחנו יודעים על כאלו שנמצאים בכלא בסודן וכאלו שנרצחו בגלל שחזרו מישראל לסודן. ההחזקה בחולות מיועדת להפעיל עלינו לחץ כדי שנסכים לעזוב, אבל איך הם לא רואים שגם אחרי שנה כאן אנחנו לא נסכים פשוט כי אנחנו לא יכולים לחזור לשם?"

משב"ס נמסר בתגובה: "לטענות השוהים כפי שמתוארות, בדבר היעדר שירותים לרווחת השוהים, ובכללן רווחה, טיפול ותעסוקה אין בסיס עובדתי ומציאותי כל שהוא. מערך הפעילויות מופעל באופן שוטף, מפורסם לשוהים בלוחות המודעות, והם מוזמנים באופן וולנטרי ליטול בהן חלק. חלקם בוחרים להשתתף, אך מרביתם מדירים רגליהם מהפעילות וסיבותיהם עמם". 

 

http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-462690