ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

"אם אני חוזר לכפר, יורים לי כדור ברגליים": הומואים פלסטינים נחשפים

תאריך: 15.5.20 מקור: מאקו, תומר אלדובי

כשהמשפחה של אחמד גילתה שהוא הומו, הוא התחיל לרוץ לכיוון המקום היחידי שיציל אותו ממוות. תוך פחות משעה, בזמן שהמשפחה שלו מחפשת אותו בכל הכפר, הוא כבר הגיע ליחידה של המנהל האזרחי. במשך ארבע שעות, הוא פירט ככל שנדרש בידי מתאם הרווחה על להט החרב המתהפכת מעל ראשו. הוא מעולם לא סיפר לאדם אחר על נטייתו המינית, אבל הייתה זו הדרך היחידה להישאר בחיים. חרף הסגר שהוטל בזמן מגפת הקורונה, אושר לו לעבור לשטח ישראל והוא נכנס לירושלים. לאחר כמה ימים, הוא חשש שמישהו מהמשפחה שלו עלול לחפש אותו בירושלים או שתושב העיר יזהה אותו ויפגע בו והוא עזב למרכז הארץ.

  • "אני מפחד להתקרב לערבים ואני לא סומך עליהם כי זה שווה את החיים שלי", משתף אחמד (שם בדוי) בן ה-32, "אז נסעתי והייתי כמה ימים בבית חולים, שזה המקום היחיד שאפשר לישון על הכיסא כמה שעות. עשיתי כאילו אני חולה או מלווה חולה אבל גירשו אותי משם בגלל הקורונה. מאז אני ישן ברחוב". בעברית שאחמד הספיק ללמוד בחודשיים מאז שנכנס לישראל, הוא מספר לי את הסוד שהצליח להסתיר מסביבתו במשך שנים, "בתקווה שהכתבה תעזור לכל מי שבמצב כמו שלי".

"חשבתי שאני יכול להסתיר את זה כל החיים שלי. אף פעם לא הגעתי לנקודה שחשבתי שהם יגלו, אבל זה קרה. אני לא רוצה לדבר על איך הם גילו, כי זה מאוד קשה. אבל עכשיו הם רוצים את הראש שלי. רק אלוהים עזר לי לברוח, אחרת מזמן הייתי בקבר". לפני כחודש, הוא יצר קשר עם מחלקת מבקשי מקלט להט"ב באגודה למען הלהט"ב. האגודה מצאה לו מקום לינה במשך מספר לילות, בזמן שהוטל סגר במהלך חג הפסח. אך ללא שום יכולת כלכלית, הוא חזר לחיות ברחוב.

אחמד ברחוב. "אני רעב, אבל אם מישהו ברחוב שואל אם אני צריך עזרה, אני אגיד שלא צריך" | צילום: צילום פרטי

למה המשפחה והחברה בכפר לא מקבלת אותך?
"זה לא כמו אנשים שגרים בתל אביב שהשכל שלהם פתוח. בשביל מוסלמים, אם גנבת זה מקובל, אם עשית כל פשע זה מקובל. בעיר הגדולה שם אם מגלים שמישהו שהוא גיי, אולי יקבלו את זה. אבל בכפרים זה ממש ממש מסוכן. הם רוצים להרוג הומואים כדי להגיד לכל העולם שהם פתרו את הבעיה, ושאין להם במשפחה ובכפר שום קשר עם הבן אדם הזה. גם במקום שאני נולדתי חושבים שגיי מלכלך את כל המשפחה ואף אחד לא יתחתן עם האחיות שלי. המשפחה שלי חייבת לנקות את שם המשפחה ועד שלא יהרגו אותי, זה לא יסתדר אצלם".

ניסית לבקש עזרה מהרשות הפלסטינית?
"מי שהולך אליהם ואומר שהוא גיי, הם בטוחים שהוא משקר וששב"כ שלח אותו. אז ברשות תופסים וחוקרים אותו, והמון נהרגו בגלל שהם אמרו שהם גייז וחשבו שהם סייענים לישראל. אני לא פושע ולא עשיתי משהו נגד החוק ולא צריך להביא אותי לחקירה".

אתה רוצה להישאר לחיות בישראל?
"אפילו כלב חי יותר טוב ממני. כלב יש לו בית ויש לו מי שדואג לו. הוא יכול לקבל אוכל ומקום לישון ולהתקלח. אני לא מקבל שום דבר. בחיים לא הגעתי למצב כזה, אני מתבייש לבקש עזרה. אני רעב, אבל אם מישהו ברחוב שואל אם אני צריך עזרה, אני אגיד שלא צריך".

הקצין אמר לי: "אם היית הילד שלי, הייתי הורג אותך"

אמיר (שם בדוי), בן 25, נמצא בישראל מאז שהמשפחה שלו גילתה שהוא הומו לפני יותר משלוש שנים. הוא שוהה במדינה לרוב ללא אישור ונודד ממקום למקום. "אמרתי למשפחה שזה מחלה, כמו שמישהו שיכור, ושאני אצא מזה אבל זה לא עזר. אחותי רבה עם בעלה והיא נפגעה בגללי". הוא תכנן לעבור לגור בעיר אחרת בשטחי הרשות, אבל תמונות שלו לצד חייל צה"ל, חיזקו את החשד בקרב גורמים ברשות, שהוא מסייע לגורמי הביטחון הישראלים.

"רציתי לשכוח את מה שעברתי, אבל אני לא מצליח" | אילוסטרציה | צילום: Jasminko Ibrakovic, shutterstock

"עצרו אותי וחקרו אותי במשך המון ימים, חקירות קשות מאוד ולא ישנתי הרבה ימים ברצף", הוא משחזר, "אמרתי לקצין 'למה אתה מתנהג אליי ככה, אני בגיל של הילד שלך'. אז הקצין אמר לי ש'אם היית הילד שלי, הייתי הורג אותך'. הצלחתי להשתחרר רק אחרי שהסכמתי שאני אלשין למשטרה על כל מי שהוא הומו ואז ברחתי לישראל. היינו ארבעה פלסטינים במחסום והצענו לחייל אלף שקל לכל אחד. הוא קיבל 4,000 שקל, שזה כסף שהוא לא יקבל עד שהוא יהיה אחרי הצבא. נכנסו לרכב שנהג בו ישראלי והחייל העלים עין כשעברנו במחסום".

בזמן ששהה בישראל, אמיר היה בקשר עם גורמים בשב"כ שלדבריו, הבטיחו לעזור לו בהיתר שהייה בתמורה לשיתוף פעולה מודיעיני. "הם הבינו שאני יכול לעזור להם כי גרתי במקום שחסר להם מישהו. אז עזרתי להם בכל מה שהם רצו' אבל בסוף הבנתי שהם רק ניצלו אותי ולא נתנו לי את האישור". באחת הפעמים שנאלץ לחזור לרשות, קרוב משפחה שלו ירה לעברו ארבע יריות כשכבר היה בדרך חזרה לישראל.

לפני כשנה, הטראומות מהחקירות ברשות ומניסיונות התקיפה של משפחתו חזרו, והוא ניסה להתאבד בעזרת כדורי שינה. "רציתי לשכוח את מה שעברתי, אבל אני לא מצליח", הוא מעיד, "זה עושה לי רע להיזכר ולדבר על זה". כשהבין שהוא לא יכול להסתכן בכך שיגרשו אותו לשטחים ושהוא חייב היתר שהייה חוקי, בן זוגו לשעבר פנה לאגודה למען הלהט"ב, שעזרה לו בהנפקת ההיתר.

במשך זמן רב הוא לא קיבל היתר בשל מניעה של השב"כ. לאחר שקיבל את ההיתר, חידושו לא אושר והוא נעצר כשוהה בלתי חוקי. הוא שוחרר בערבות ולבסוף קיבל אישור לפרק זמן ארוך יותר. גורמים שונים בארגוני הסיוע מסרו כי ככל הנראה, סירובו לשתף פעולה עם קצין השב"כ ולהעביר לו מידע, הובילה למניעה. "הסרת המניעה ושחרורו בערבות מראים עד כמה לא רצינית המניעה הייתה מלכתחילה", מסרו.

אפליקציות ההיכרויות עוזרות לו להרגיש חלק מהקהילה הגאה. "הלכתי לאפטרים כדי להכיר אנשים חדשים, ומלא בארץ מכירים אותי", הוא מספר, "הציעו לי המון כסף תמורת יחסי מין וגם הסכמתי לפעמים. אני יודע שאני יכול להמשיך עם זה ולהיות עשיר. כבר רציתי להתאבד ועם סמים בטוח אנסה שוב, כמו עוד הומואים שהתאבדו בגלל זה. אני לא רוצה לחיות שנתיים מיליונר ואז למות. אני מעדיף לחיות חיים שלמים איך שאללה נתן לי לחיות אותם".

אמיר המציא זהות חדשה ובפני כל מי שהכיר, סיפר שהוא ערבי ישראלי שנולד פה וסיים בגרות. "כל זמן שאני פה, אני מנסה להבין איך אנשים גדלים פה, איך הם מדברים וחיים. אפילו הייתי בזוגיות עם ישראלים, אבל זה לא התקדם בגלל המצב שלי. פעם היה לי חלום להיות בזוגיות אמיתית ואוהבת".

אתה מפחד לספר שאתה פלסטיני?
"כמעט אף אחד לא יודע את זה וגם לא מה השם האמיתי שלי. זה יגרום לאנשים להרגיש שאני חלש, אחד שאפשר לנצל. מספיק אנשים כבר הציעו לי סמים, כסף וסקס וניסו לפגוע בי, אבל אני חזק ולא פראייר. אני בחיים לא אתן למישהו להרגיש שהוא מעליי ושהוא יכול לנצל אותי. יש איזה אחד ששם לי ג'י כשלא רציתי, אבל אני לא יכול להגיש עליו תלונה במשטרה".

האוכלוסייה המודרת והמוחלשת ביותר בישראל

אחמד ואמיר הם שניים מעשרות רבות של פלסטינים להט"בים שמוצאם בשטחי יהודה ושומרון ולא נותרה להם ברירה אלא לנוס על נפשותיהם. הם נכנסים למדינה בדרכים לא חוקיות ונאלצים לחיות הרחק מביתם, ממשפחותיהם וממקור פרנסתם בתנאים בלתי אפשריים ובלתי אנושיים. הפלסטינים הלהט"בים, רובם הגדול הומואים, וככלל הפלסטינים המאוימים, הם האוכלוסייה המודרת והמוחלשת ביותר בישראל. הם מופלים לרעה אפילו ביחס לחסרי מעמד אחרים בישראל, כמו מבקשי המקלט מאפריקה. מספרם המדויק אינו ידוע, אך לפי המדינה הוא אינו עולה על 150 וגדל משנה לשנה. מתוכם יש מי ששוהים בישראל 15 וגם 20 שנה ללא זכויות מלבד אישור שהייה.

לאחר שנכנסו לישראל, הם נעזרים בארגונים שונים ומגישים בקשה להיתר שהייה. בקשתם נבחנת על ידי מתאם הרווחה במנהל האזרחי, שאמון בין היתר על מענה לאוכלוסייה הפלסטינית במקרים שבהם ישנו איום קונקרטי על חייהם או על חירותם הבסיסית. במידה ואין מניעה ביטחונית, המנהל האזרחי, שפועל תחת היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), מנפיק להם היתר "שהייה לצרכי רווחה".

היתר זה מונפק לפלסטינים שטוענים למאוימות מטעמים של חשדות לשיתוף פעולה משנת 1999. לפני כעשור החלו לפנות פלסטינים בבקשות למתן היתרי שהייה, בטענה למאוימות מטעמים של נטייה מינית או זהות מגדרית. בשנת 2014 פרסם צוות בין משרדי בהנחיית מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כי "עמדתה העקבית של המדינה היא שאמנת הפליטים אינה חלה על פלסטינים. עם זאת, מדינת ישראל מחויבת לעקרון אי ההחזרה, שלפיו למדינה אסור לגרש מתחומה אדם למקום שחייו או חירותו נתונים בסכנה". מאז, מונפק ההיתר גם לפלסטינים להט"בים, שמוכיחים "אינדיקציה למאוימות או סכנה לחיים" ושאינם מהווים "סכנה שעלולה להישקף לשלום הציבור בישראל ולביטחונו". למרות שהמדינה מנפיקה היתר ללהט"בים, היא קבעה כי "אין בסיס עובדתי לטענה למאוימות באזור על רקע נטייה מינית" וכי הבקשות "נובעות מרצונם ליהנות מאורח החיים הליברלי יותר במדינת ישראל".

בחסות ההיתר, הם יוכלו להישאר בישראל עד לחצי שנה, במקרים רבים רק לחודש עד שלושה חודשים. במהלך תקופה זו הם מתבקשים להידפק על שערי המנהל האזרחי להארכת ההיתר ולהסביר מדוע הם אינם מהגרים למקום אחר. הגעה למנהל האזרחי, שנמצא בצד הישראלי של המחסום, מהווה סכנה עבורם בשל המפגש האפשרי עם האוכלוסייה הפלסטינית. בזמן מגפת הקורונה, המנהל האזרחי האריך את ההיתרים באופן אוטומטי ללא צורך בהתייצבות פיזית. לפי גורם במתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), "מדובר בהיתר ביניים שמטרתו הצלת חיים שמוענק מתוך כוונה שפלסטינים לא ישתקעו בישראל. במהלך שהותו נדרש הפלסטיני למצוא פתרונות הגירה למדינה שלישית.  פלסטינים שיבקשו להישאר בישראל מטילים בספק את המאוימות שלהם, שבגינה זכו לאישור מלכתחילה".

לדברי מירב בן זאב, עו"ד בארגון היא"ס ישראל, שפועל להגן על פליטים שנאלצו להימלט ממולדתם, "המדינה טוענת שכל פלסטיני באשר הוא פלסטיני מודר מאמנת הפליטים לאור העובדה שהוא בסמכות ארגון אונר"א. אבל הפלסטינים הלהט"בים ששוהים כאן לא מבקשים פליטות על רקע אירועי 48, אלא על רקע הנטייה המינית. לכן, הסיוע שנותנת אונר"א אינו רלוונטי בכלל למצבם, מה גם שהסיוע ניתן בתוך שטחי הרשות הפלסטינית שמשם ברחו".

ד"ר יעל ברדה, חברת סגל בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, סבורה כי "המתפ"ש והמנהל האזרחי עושים הרבה יחסי ציבור להראות שהם גורמים הומניטריים שעוזרים לפלסטינים. אבל בפועל, המערכת הישראלית מספקת מעט מאוד היתרי כניסה ושהייה". ברדה, שפרסמה ספר בנושא משטר היתרי התנועה בגדה המערבית, טוענת כי "מדינת ישראל מקבלת את הפלסטינים בתנאי שהם יעזבו את המדינה - וזה אינטרס ישיר של המנהל".

"עבדתי שחור 12 שעות ושילמו לי 200 שקל"

רבים מהפלסטינים השוהים בישראל מוטרדים כיצד יצליחו לחיות במדינה שלא מאפשרת להם לעבוד ולכלכל את עצמם באופן עצמאי. בניגוד למבקשי המקלט האפריקאים שעובדים באופן בלתי חוקי ולא מתבצעת אכיפה כלפיהם, אסור להם לעבוד בישראל. "אני מסתדר מכלום. עבדתי באופן בלתי חוקי בתל אביב וגם בחיפה. כולם ניצלו אותי, שילמו לי 200 שקל ל-12 שעות אבל הייתי צריך את הכסף", משתף אמיר, "עבדתי במסעדה וקיבלתי רק פחות מחצי ממה שמגיע אליי. בגלל שלא היה לי אישור, לא הייתי יכול לעשות כלום ורק לסתום את הפה".

"הממשלה לא נותנת לנו לעבוד רק בגלל שאנחנו פלסטינים, והדם שלנו מלוכלך וכמו זבל בשבילם. הם לא רוצים שאף אחד מאיתנו יישאר בישראל. אבל ממה אני אחיה עד שיהיה אפשר לטוס שוב? זה ייקח הרבה זמן ובינתיים האישור שלי תקף עד יולי, ואז מה יקרה? יחזירו אותי ויהרגו אותי?", מעיד שריף (שם בדוי), "חיפשתי המון זמן עבודה, אבל המעסיקים מסרבים לקחת סיכון, בטח בזמן קורונה. אם תופס אותו שוטר, הוא ישלם קנס מאוד גדול", מוסיף אחמד.

לטענת המנהל האזרחי, פלסטיני להט"ב ששוהה בישראל, יוכל לקבל היתר עבודה אם ימצא מעסיק שירצה להעסיקו. "פלסטיני שחייו בסכנה לא ירצה לעבוד עם עשרות פלסטינים אחרים שחיים בשטחים ועלולים להכיר את המשפחה ממנה הוא בורח. כך גם במקרים שבהם ניתן לזהות את הנטייה המינית שלו", טוענת בן זאב, "ובכל מקרה, לא ידוע לנו שהונפק היתר עבודה אפילו לאחד הפלסטינים שאנחנו מלווים. ככל הידוע לנו, כל הבקשות שהגשנו להנפקת היתר עבודה נדחו על ידי המנהל האזרחי באופן לקוני, וללא כל התייחסות לנסיבות הספציפיות שהצגנו".

לפי עמית מאיר, רכז פניות הפלסטינים במחלקת מבקשי מקלט באגודה למען הלהט"ב, "המדינה משאירה אותם בלי שום פתרון הגיוני, פרט להגירה למדינה שלישית. אבל האו"ם מצליח למצוא מדינה שלישית לשניים עד שלושה מקרים בשנה, לכל היותר". בן זאב מצטרפת לדבריו: "האבסורד הוא שמצד אחד אומרים להם 'תמצאו את הדרך החוצה', ומצד שני אין להם ברירה אלא להישאר כאן לתקופה שלא ברור מתי היא תסתיים. לכן, הפתרון של יישוב מחדש בעייתי מפני שכל זמן שהם שוהים בארץ גם הפתרון הזה מתפוגג: הדרתם ממעגל העבודה מציבה אותם בסיכון גבוה ליפול קורבן לעברות פליליות, זנות, ניצול מיני וסמים, ובמצב כזה האו"ם לא יאשר להם מדינה שלישית".

לפי גורמים במשרד הרווחה, המדינה פועלת למציאת קורת גג לכל פלסטיני ופלסטיני השוהה בישראל במקלטים שונים. גורמים במשרד ציינו כי הם משקיעים זמן ומשאבים רבים על מנת שאף פלסטיני לא יישאר ברחוב. לטענתם, גם בתקופת השיא של מגפת הקורונה, נעשו כל הצעדים הדרושים למציאת פתרון הולם וקורת גג לכל השוהים במדינה ללא יוצא מן הכלל.

אך גורמים שונים בארגוני סיוע מציגים מציאות שונה לחלוטין. לטענתם, הם לא מכירים מקרה אחד בו המנהל האזרחי פנה מיוזמתו לפלסטיני והציע לו קורת גג. "מספר המקומות הפנויים במקלטים של משרד הרווחה הוא נמוך מאוד. כמעט כל הפלסטינים שפנו אלינו בבקשה לעזרה ישנו ברחוב לפחות כמה לילות אם לא תקופה ארוכה יותר. מהרגע שהם פונים אלינו, אנחנו מנסים למצוא להם קורת גג גם בעזרת משרד הרווחה. אך רוב הפלסטינים בישראל חיים ברחוב, או גרים עם אנשים שהם מכירים. חלקם מצליח לחסוך כסף לסבלט דירה".

בכל משך זמן שהותם בישראל הם אינם רשאים לקבל עזרה סוציאלית או ביטוח בריאות ממלכתי. האפשרות היחידה העומדת בפניהם היא תשלום לביטוח פרטי, שעולה מאות שקלים. חלק מהמרואיינים סיפרו שהם מקיימים יחסי מין ויחסים רומנטיים עם ישראלים. בעוד שהתכנית הלאומית לטיפולי בנשאי HIV חסרי מעמד אינה מטפלת בפלסטינים, מי שמסייע להם בבדיקות HIV הוא הוועד למלחמה באיידס. בהיעדר יכולת כלכלית רבים נותרים ללא כל מענה רפואי כשהם נותרים בסבלם ובכאבם, וחשופים להידרדרות ממשית עד לכדי סכנת חיים.

לפי ד"ר זואי גוטצייט, מנהלת מחלקת חסרי מעמד בארגון "רופאים לזכויות אדם", שמטפל מזה שנים בפלסטינים להט"בים במרפאה הפתוחה, "רבים מהם חווים בושה וסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית עקב אלימות קשה שחוו, חלקם גם מאובדנות. מרביתם מפחדים מאוד לפנות לקבלת עזרה מחשש שיחזירו אותם לרשות ומעדיפים לסבול כאבי תופת. הם אינם זכאים לאף טיפול החל מאנטיביוטיקה ותרופות מרשם ועד לאשפוז בבית חולים. אפילו במצב חירום, הם מקבלים טיפול רפואי מצומצם. בזמן מגפת הקורונה הקשיים שלהם רק התעצמו – הם חששו לפנות למד"א ונמנעו מלהגיע לבתי החולים ולמתחמי הבדיקות. ההשלכות הבריאותיות של התקופה הזו עוד יתגלו בהמשך".

"פנינו למדינה על מנת להגיע לפתרון, ולו פתרון זמני למצוקה הזו, ולאפשר להם שירותי בריאות אולם לא זכינו לכל מענה", מציינת עורכת דין עדי לוסטיגמן שמייצגת את הארגון, "האטימות ועצימת העיניים מצד המדינה נמשכת כסדרה, אפילו בימי הקורונה. טוב עושה מדינת ישראל כשהיא מקיימת באופן חלקי אחר מחויבותה במשפט הבינלאומי, ונותנת מקלט לאנשים העומדים בפני סכנה לשלום גופם ולחייהם".

עו"ד לוסטיגמן הגישה עתירה לבג"ץ בשם "היא"ס", "רופאים לזכויות אדם", "המוקד לפליטים ולמהגרים" ו"קו לעובד" באוקטובר 2019, בבקשה לאפשר להם לקבל אישור עבודה בישראל וביטוח בריאות ממלכתי, בדומה להסדר שחל עם קופת חולים "מאוחדת" לגבי עובדים זרים וילדיהם. לפני כחודשיים, המדינה הגיבה כי בשל תקופת הבחירות לא הייתה להם הזדמנות להידרש לנושא, וכי יש למצות הליכים לאחר כינונה של ממשלה חדשה. יחד עם זאת, באותו החודש, ממשלת המעבר התירה לקורבנות סחר פלסטינים לקבל היתר המאפשר עבודה בישראל אצל כל מעסיק.

"כל לילה חלמתי שאנשים מחפשים אותי ויבואו להרוג אותי"

לפני 8 שנים, כששריף היה בן 14, משפחתו גילתה שהוא קיים יחסי מין עם גבר. המשטרה הפלסטינית הכניסה אותם למעצר ושחררה אותם כעבור יממה. בכפר התחילו לדבר עליהם ועל המשפחות שלהם, אביו של שריף ותושבים אחרים חיפשו אותם ורצו להרוג אותם. הוא הצליח לברוח לישראל ובמשך חודש וחצי ישן ברחובות תל אביב. "במקום שאני בא ממנו, אם מגלים שמישהו גיי, כולם ידעו וידברו על זה וירצו להרוג אותו. אז ברחתי לישראל אבל לא הסתדרתי שם", הוא נזכר, "חזרתי לרשות וגרתי ברמאללה עד שאבא שלי נפטר אחרי כמה שנים, ואז חזרתי לאיפה שנולדתי. בתור אח בכור, הייתי צריך לעזור לאמא ולאחים שלי במקום אבא שלי, ודאגתי למשפחה לאוכל, לבגדים, לחשבונות".

לפני שלוש שנים, כשהיה בן 19, תושב הכפר ראה אותו שוכב עם בן זוגו וצילם אותם. בן זוגו הצליח לברוח לאירופה עם קצת כסף שהיה לו ולא ניסה לעזור לשריף. "כולם רצו להרוג אותי", הוא מספר, "רצו לדקור אותי בפנים כדי שכל מי שיסתכל עליי ידע מה קורה למי שהוא גיי. אז באותו יום עזבתי לרמאללה. אבל גם שם חיפשו אותי, אז עברתי למקום אחר ולעוד מקום ולעוד מקום. כל לילה חלמתי שאנשים מחפשים אותי ויבואו להרוג אותי".

לבסוף, שריף החליט לעבור לירדן בעזרת הדרכון הירדני. הוא טס מיריחו לירדן ומשם לטורקיה וליוון. הוא עבד שם אבל לא הצליח להסתגל לשפה, לאנשים ולתרבות וגם פחד שייעצר כמהגר בלתי חוקי. אנשים שהציעו עזרה באוכל או במקום שינה, דרשו לשכב איתו והוא חזר לרמאללה, והחליט שיעשה הכל כדי לשהות בישראל כמה שיותר שעות. "בשטחים מוכרים אישורי כניסה לישראל בפייסבוק ובאינסטגרם. זה אישורים שאפשר לקבל בחינם, אבל זה קל ומהיר יותר כשמשלמים. אז קניתי אישור להיכנס רק לישראל בלי ללון או לעבוד למשך חודש שלם שעלה 2,600 שקל. מהחודש השביעי קניתי עוד אישור כל חודש ומאז לא חזרתי לשם".

ד"ר ברדה מעידה כי "לפלסטינים קשה מאוד לקבל היתר כניסה לישראל. לכן במקרים רבים, ברשות מסתכלים על מי שמקבל היתר כניסה כמלשן וסייען. השב"כ מנצל את הפנייה לחידוש ההיתר כהזדמנות להציע לפלסטינים עסקאות שונות. לפלסטינים אין שום ברירה אחרת אלא לשתף פעולה, והם נאלצים בעל כורחם לבחור בעזרה שהשב"כ מציע להם, תוך בגידה בחברה הפלסטינית ובמשפחות שלהם שחיות בגדה".

בזמן ששריף שהה בישראל, המשפחה הרחוקה החליטה לנתק קשר עם אמו ואחיו, והפסיקה לעזור להם. הוא שמר על קשר טלפוני עם אמו בזמן שאחיו הקטן דאג לכלכלה ולניהול הבית. "היא בת 60 ואני רוצה להיות איתה. אני מתגעגע אליה, אבל אני יודע שאני לא יכול לחזור לשם. אם אני חוזר לכפר, יורים לי כדור ברגליים ואז אני כל החיים יושב על כיסא". 

אמא שלך שמחה שאתה נמצא בישראל?
"היא עצובה מאוד בגלל שהייתי צריך לברוח ובגלל החיים שאני חי. אני תמיד מספר לה שהכל בסדר ושאני עובד ומבסוט. אם אני אגיד לה שאני במצב חרא היא תמות. היא מבינה למה ברחתי ולא אוהבת את זה שאני גיי, אבל אין לה ברירה. היא אוהבת אותי ואני אוהב אותה וזה הכל, והיא לא תפסיק לדבר איתי בגלל מי שאני".

ככל שחלף הזמן, הוא למד עברית ובמשך חודשיים וחצי ישן ברחוב ובהוסטלים. הוא גם הכיר חברים מהקהילה הגאה ויצא קצת לברים ולמסיבות. הוא הרוויח סכומים זעומים במזומן מעבודה בניקיון וגם בבית קפה. הוא פוטר מבית הקפה אחרי שהמשטרה גילתה שעבד שם ללא היתר, ומאז הוא מתקשה למצוא עבודה חדשה. הוא עדיין לא קיבל את אלפי השקלים שהתחייבו לשלם לו. במשך שלושה חודשים האגודה למען הלהט"ב עזרה לו בהנפקת היתר שהייה לצרכי רווחה, ובמציאת מקום לינה במסגרת החוץ ביתית "הגג הוורוד".

מסגרת זו הינה אחת ממספר מסגרות חוץ ביתיות שפועלות תחת עמותת "אותות". הן מיועדות לבני נוער וצעירים וצעירות מהקהילה הלהט"בית בגילאי 13-26. חלקן מיועדות לשהות קצרת מועד ואחרות לשהות ארוכת מועד, והן מופעלות בפיקוח ובמימון משרד הרווחה ומכספי תרומות. לדברי אלון ברמי, מנהל תחום קהילה ושותפות בעמותת אותות, "בשנה האחרונה הגיעו למסגרות השונות יותר מ-300 חברי הקהילה הגאה, מתוכם כשליש מהחברה הערבית בישראל וכמה עשרות פלסטינים. הם זוכים למענה על צרכים רבים, כמו מיטה, ארוחות, מקלחת, הגנה וסיוע חירום. המסגרות האלו מאפשרות להם הפוגה מהמצב ההישרדותי בו הם נמצאים ושהות לתכנן ולעצב את המשך דרכם".

דני (שם בדוי), אחד המתנדבים הוותיקים ב"גג הוורוד" שהכיר את הסיפור של שריף, הציע לו לגור אצלו. מאז הוא חי שם יותר מחודש. "חששתי מאוד בהתחלה, כי כבר היו פעמים שהציעו לי לישון ורצו ממני סקס. אבל הוא לא כזה. עכשיו סוף-סוף אני ישן טוב, חולם טוב, בלי לפחד שיחפשו אותי או יהרגו אותי. אני בביטחון כאן ואף אחד מהכפר לא מכיר אותי או יודע איפה אני".

אתם מצליחים לתכנן את העתיד שלכם?

אחמד: "רציתי להישאר בכפר, עדיף לי להיות שם. אבל עכשיו אני פה ואני רוצה לצאת מהארץ. במדינה אחרת יעזרו לי יותר. אני מוכן למכור כליה מי שרוצה. אני מוכן לעשות הכל כדי לסדר את החיים שלי".

אמיר: "הגיע הזמן שלי לסיים את המצב ולצאת מישראל. בישראל זה פתרון זמני ואני רוצה משהו קבוע. אני מתכנן לנסוע לדובאי. אם זה לא יצליח, אני הולך להגיד למשפחה שלי שיצאתי מהמחלה הזו, שירדו ממני. אני אחזור לרשות אפילו אם זה יסכן את החיים שלי ויענו אותי ויחקרו אותי. אז אני אתחתן עם מישהי שאני מכיר, שיודעת שאני הומו ולא תהיה לה בעיה להתחתן. ואז נסע לירדן ונחיה ביחד".

שריף: "יש לי עכשיו אוכל, מקום לישון ואני מרגיש טוב. אבל אני לא יכול להישאר בישראל במצב כזה. אני רוצה לחיות חיים טובים ופשוטים עם בן זוג וילדים. אני מקווה שהאו"ם יעזור לי לטוס לקנדה, לאירופה או לכל מקום. אני רוצה לחיות כמו בן אדם רגיל ולהיות רחוק מפה".

"כדי להיטיב עם הפלסטינים ועם הלהט"בים בגדה ובעזה, עדיף שנקודת המבט תהיה אזרחית ולא ביטחונית גרידא כפי שהיא כיום ושתשלב באופן משמעותי ארגוני חברה אזרחית פלסטינים וישראלים", מציעה ברדה, "כדאי גם שמדינת ישראל תכיר במורכבות הקיימת בחברה הפלסטינית, ובתהליכים החלים בה בכל הקשור לקהילה הגאה ובכלל ותפעל לפיהם".

ניתן לשער שלהט"בים רבים בשטחי יהודה ושומרון ובעזה חיים בפחד שנטייתם המינית וזהותם המגדרית ייחשפו יום אחד, וסביר שרבים מהם עוד ינסו להינצל מהתופת ולהיכנס לישראל. סיפור חייהם ודאי נוגע לליבם של עובדים סוציאליים וקצינים אמפתיים שמשקיעים מזמנם וממרצם כדי לסייע, אך אין ביכולתם להביא לשינוי מדיניות.

בין אם מצבם נגרם במעורבות המדינה ובין אם מסיבה אחרת, משעה שהמדינה אפשרה להם לחיות כאן, הרי שיש לאפשר להם לחיות בכבוד וכחוק. אך מדינת ישראל מסרבת להגן על זכויותיהם הבסיסיות, והם נאלצים לחיות ללא תקווה או עתיד. עבור המדינה, הגירה למדינה שלישית היא המוצא היחיד, ועבור הפלסטינים - חלומות באספמיה.

בחסות הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאידאולוגיה הקיצונית האסלאמיסטית, הפלסטינים שלא בחרו את נטייתם המינים וזהותם המגדרית, את דתם או את מולדתם, נותרים חסרי אונים וחסרי כל במסע ההישרדות האינסופי. ללא עזרה משמעותית מצד מדינת ישראל ביישוב מחדש או בהכרת מעמדם כמבקשי מקלט בישראל, נראה שעשרות הפלסטינים הלהט"בים החיים בקרבנו כאן כדי להישאר.

ממשרד הבריאות נמסר: "העניין נשוא הכתבה נדון במסגרת עתירה תלויה ועומדת בבג"ץ. משהעניין תלוי ועומד בבג"ץ, כל שינוי מהמתווה הקיים אשר נושא בחובו השלכות אפשריות על גורמי ממשלה לבד ממשרד הבריאות, ידון במסגרת העתירה ועל פי החלטת הדרג המדיני. המענים במסגרת התכנית למניעה וטיפול בקרב נשאי HIV ללא ביטוח רפואי של משרד הבריאות, ניתנים לכל אדם על בסיס רפואי בלבד, ללא קשר למעמדו האזרחי ומוצאו. יודגש שבדיקות ל-HIV בקרב אנשים ללא אזרחות ישראלית מבוצעות גם על חשבון משרד הבריאות, כאשר הבדיקות המבוצעות באמצעות הוועד למלחמה באיידס נעשות גם הן בפועל בתקצוב משרד הבריאות. בהתאם לדברי מנהל המחלקה לשחפת ואיידס, כעת ישנם 3 פלסטינים הרשומים בתכנית".

"משרד הבריאות נותן מענה לאוכלוסיית חסרי המעמד ובכלל זה לאוכלוסייה שבנדון, בהקשר מגפת הקורונה, בכמה מישורים", הם מציינים ומפרטים, "בין היתר, כדלהלן: הנחיית מנהלי בתי החולים ומנכ"ל מד"א לקבל כל פונה החשוד כנשא קורונה לטיפול רפואי ללא קשר למעמדו האזרחי; תרגום ההנחיות הרלוונטיות לשפות רבות לרבות ערבית, פרסומן והפצתן; שהייה במתחמי בידוד במימון המדינה; קשר שוטף עם ארגוני סיוע לפתרון בעיות פרטניות".

מתקשורת השב"כ נמסר: "הטיפול בהיתרי שהייה בישראל של פלסטינים תושבי איו"ש - הינו באחריות של מתפ"ש. בכל הנוגע לטענה כי שב"כ ממליץ שלא להעניק היתרים לגורמים אשר סרבו לסייע לשב"כ, יובהר כי לטענה זו אין שחר, וכי הטעמים היחידים למניעת כניסה הינם טעמים ביטחוניים הנוגעים לסיכון ביטחוני העלול לנבוע מכניסתו של פלסטיני תושב איו"ש לישראל".

ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "המשרד מטפל במקרים של פלסטינים ששהייתם בארץ אושרה על רקע הומניטרי על ידי הגורמים המוסמכים, וכאשר מדובר בסכנת חיים מוחשית. המענים שניתנים הם לטווח זמן קצר, על פי תקופת ההיתר, ובהתאם למצבו ורצונו של השוהה. יש לציין כי המענים שיכול משרד העבודה והרווחה לספק בטווח הארוך אינם מתאימים לרוב השוהים הפלסטינים, שכן מדובר בדרך כלל באזרחים בוגרים ולא בקטינים".

מהוועד למלחמה באיידס נמסר: "הוועד בודק באופן אנונימי כל אדם הזקוק לבדיקה, ללא קשר למעמדו האזרחי או מקום מוצאו. מאחר שהבדיקות אנונימיות, אין בידינו פילוח של מספר הנבדקים המגיעים מהרשות הפלסטינית. משרד הבריאות מפעיל תכנית לאומית המספקת טיפול תרופתי לנשאי HIV חסרי מעמד אזרחי ע"פ קריטריונים רפואיים. הוועד עובד בשיתוף פעולה הדוק עם המחלקה לשחפת ואיידס של משרד הבריאות בהפניית מטופלים לתכנית זאת. מטופלים אשר אינם עומדים בקריטריונים של תכנית זאת יכולים לפנות לוועד לבדיקת מענים פרטניים אפשריים".

תגובת יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים: "הסיוע לאנשי קהילת הלהט"ב הטוענים למאוימות בשטחי הרשות הפלסטינית נבחן באופן מקיף על ידי צוות בין-משרדי בראשות מנכ״ל משרד ראש הממשלה. ממצאי הצוות העלו כי בשטחי הרשות הפלסטינית לא קיימת תופעה של רדיפה ממוסדת על רקע העדפה מינית, אך יתכנו מקרים פרטניים של מאוימות על רקע זה. במקרים אלו, מופנים פלסטינים לקמ״ט הרווחה במנהל האזרחי, אשר מוסמך לסייע במציאת פתרונות בשטחי האזור".

"משכך, יחידת קמ״ט רווחה במנהל האזרחי פועלת ללא לאות ומשקיעה לאורך כל השנה משאבים רבים למען הצלת חייהם של תושבים פלסטינים הטוענים לרדיפה או מאוימות על רקע שייכותם לקהילה הלהט״בית", הם מוסיפים, "זאת בין היתר, על ידי מתן היתרי שהייה זמניים בישראל על רקע רווחה, הניתנים בראש ובראשונה במטרה להציל חיים, ומאפשרים לפונים לשהות בישראל עד תום ההליכים למציאת פתרון עבורם. ההיתר ניתן בהתאם להמלצת צוות גורמים סוציאליים מוסמכים אשר בוחן כל מקרה לגופו ובכפוף לאישור גורמי הביטחון.

"מלבד היתרי השהיה שניתנים על ידי המנהל האזרחי, במקרים חריגים ניתן לפנות לגורמי הרווחה בישראל, אשר מעניקים סיוע נוסף בהתאם לנסיבות המקרה - לרבות קורת גג, מזון וסיוע סוציאלי. אנו מצרים על הבחירה להשתמש באמירות חסרות בסיס אשר עלו בכתבה על ידי גורם פרטי שאינו בקיא בנתונים ובעובדות. מדובר בטענות מופרכות, אשר אינן עולות בקנה אחד עם העובדות בשטח. ובאשר לעובדות: כל פלסטיני אשר מחזיק בהיתר שהייה זמני בישראל על רקע רווחה ומבקש סיוע בקורת גג - בקשתו נבחנת כמקובל על ידי הגורמים המוסמכים לכך במדינת ישראל. בהתאם לחוקי מדינת ישראל המפורסמים לכל - בקשה להנפקת היתר עבודה מתקבלת על ידי מעסיקים מורשים בלבד. על כן בקשות שהוגשו באופן שלא מותאם למוגדר בחוק - נשללו. לכשתתקבל בקשה להנפקת היתר עבודה בדרך המקובלת היא תבחן בהתאם".

"מסירת היתר השהייה בישראל לידי הפלסטיני מתבצעת בצד הישראלי של המעבר תוך נקיטת אמצעי זהירות לשמירה על ביטחונו", הם מסכמים, "נדגיש כי במקרים חריגים בהם מתקבלות בקשות לאיסוף ההיתר במקום אחר, עקב חשש לפגיעה בחיי אדם - נבחנות ומאושרות חלופות אחרות, שמטעמי ביטחון לא נוכל לפרט על הכתב. צר לנו שגורמים בעלי אינטרסים בוחרים לפרסם מידע מגמתי וטענות ממוחזרות שאינם משקפים את המציאות בשטח, תוך הכפשת העשייה של יחידת קמ״ט רווחה אשר לא אחת סייעה בהצלת חיי אדם".

https://www.mako.co.il/pride-news/local/Article-c6508e462e21271027.htm?fbclid=IwAR1buOdNLKpHJfjePmgHm6CjYYxaH7LDj5yIDwgfNmngZaAhYZoMknLQt_M