ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

אלוהים לא מרחם על נערות מסודן

תאריך: 31.1.18 מקור: הארץ, צפי סער

היא גדלה בישראל ולפני כמה חודשים סיימה כיתה י"ב. השבוע, ביום השואה הבינלאומי, היא כתבה: "כבר 10 שנים אני בארץ ורק עכשיו נפל לי האסימון למה ביום השואה אני מתמלאת בכעס וזעם כשאנשים לא עומדים בצפירה ומקדישים 'דקה' מהחיים שלהם לכבד את הנשמות שנספו בשואה. בכל שנה כשיש את הצפירה אני נעמדת במקום ונזכרת בכל הזוועות שהיהודים עברו. הפעם הראשונה ששמעתי את הצפירה היתה בכיתה ה׳. בזמן שהמחנכת שלנו הסבירה לנו מה זה התחילה הצפירה ולא יכולתי להכיל את כל התמונות שרצו לי בראש. זה ממש הזכיר לי את העינויים האיומים שחווינו, אם זה את הצינור פלסטיק ששרפו והדביקו על גופינו, שאנסו את חברת הילדות שלי לנגד עיני וירו בחברה של אמי כשהיתה בהריון.

"לא מזמן יצא חוק גירוש 'מסתננים' מהארץ למדינות עולם שלישי. רואים בנו מסתננים מכיוון שהבקשות מקלט שלנו לא נבדקו על ידי משרד הפנים. כל המדיניות כלפי הפליטים והגישה שמתנהלים איתנו גורמות לי להזדהות עם ניצולי השואה כשהגיעו לארץ. קראו להם אז הסבונים כמו שלנו קוראים מסתננים, לא האמינו למה שהם סיפרו על הזוועות שעברו וחוו, כמו שלנו לא מאמינים שברחנו מטבח ורצח עם. זה עצוב שמדינת יהודים, אחרי ששישה מיליון יהודים נספו בשואה, מגרשת פליטים שאין להם לאן לחזור לעבדות, עינויים ומוות. חחח לפעמים אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות מזה שאני מצפה לקבל יחס ממדינה שבקושי מתייחסת ומכבדת את ניצולי השואה שזה אנשים שלה ולא עוד איזה 'זר'. השאלה שלי היא ל־מ־ה? למה אני צריכה לשמוע על כל העינויים והרצח של אחי המגורשים מהארץ? למה אני צריכה לבכות על ילדים שנרצחים? למה אני צריכה להגיע למחשבות אובדניות? למה אני צריכה כל הזמן לצמצם חלומות ותקוות? כשמה שלימדו אותי בבית ספר זה שהרצל אמר ש'אם תרצו אין זו אגדה'״.

הכותבת היא אחת מנערות לא מעטות, שחרב הגירוש מרחפת מעל ראשן בימים אלה, כמו מעל ראשיהם של מבקשי מקלט רבים אחרים. בישראל חיות יותר מ–7,000 פליטות, כמעט מחציתן אמהות. שיעורן פחות מ–20 אחוז מכלל מבקשי המקלט, שרובם גברים, והן חיות במצב פגיע במיוחד. הן נמלטו ממדינות מוצאן על רקע מלחמה או רדיפה, ורבות מהן שרדו במחנות העינויים בסיני. בישראל הן חיות ללא זכויות ומעמד. כפי שאמרה אסמאית מהרציון, מבקשת מקלט מאריתריאה ופעילה חברתית, "קשה להיות פליט. הרבה יותר קשה להיות פליטה. כל המצוקות שחווה פליט מוכפלות אלפי מונים כשאת אשה. פליטות חשופות יותר לאונס ואלימות, וקל יותר לנצל אותן ולהשתיק אותן".

אחת המתנדבות בא.ס.ף, ארגון הסיוע לפליטים ומבקשי מקלט, אומרת כי "מסע הפליטות מבחינת נשים עובר כמעט תמיד באונס, בנתיב הבריחה בעזרת כנופיות מבריחים או סוחרי אדם. האונס הוא חלק מובנה בעסקה כאשר את נמלטת, ללא הגנה, רק בגדייך לגופך, תלויה לחלוטין בחסדי המבריח, השוטר או החייל שתפס אותך. לפעמים בנך או בתך נמצאים איתך, ואת חייבת להגן עליהם בכל מחיר. לוקח להן זמן לספר. גם זו שהכרתי שנים סיפרה בלחש, במלים מדודות, אחרי זמן רב, איך השוטרים במצרים לקחו ממנה את בתה ואמרו שאם היא רוצה לשוב ולראות אותה אי פעם היא צריכה להסכים לבוא איתם אל חדר האמבטיה בלי להוציא הגה".

לדבריה, "שיעור הנשים מבין הפונים לא.ס.ף גבוה בהרבה משיעורן בקהילת הפליטים. הן במצוקה אדירה, כפולה ומכופלת בשל היותן נשים ואמהות. קבוצות התמיכה לנשים שהעמותה מקיימת מדי שבוע – לקורבנות עינויים, נשים נפגעות אלימות ועוד – הן לפעמים המקום היחיד שבו הן מעזות לשתף. ועכשיו הן רועדות מפחד. השעון מתקתק והן יודעות שתורן מתקרב. ישראל מתחילה לגרש את כולם – כל הפליטים הסודנים והאריתריאים – אל מדינה זרה שאינם מכירים, בלי תעודה, מסמכים, נייר שיקנה להם הגנה מפני כליאה וגירוש נוספים. זה אומר שהם שוב ייאלצו לברוח. בחזרה אל נתיב הפליטות. ועבור הנשים – בחזרה אל האימה שבלהיות חסרת קורת גג, חסרת מעמד וקהילה. ואפילו אם בעלך יהיה לצדך, זה לא יעזור. הוא יהיה לא יותר מעבד שלהם, ואם צריך הם יכו אותו למוות. מעדויות רבות שאספנו אנחנו יודעות – זה לא הפריע להם מעולם לאנוס נשים מול בני זוגן, מול ילדיהן. חשוב לנו לדבר על הזווית הזאת, המושתקת – מסע הבריחה של הנשים הפליטות הוא מסע שסכנת האונס אורבת בו בכל פינה. ולזה הממשלה שלנו עכשיו שולחת אותן. אל התופת שממנה הצליחו להיחלץ בעור שיניהן. הן רק ביקשו מאיתנו הגנה. לא יותר. הזדמנות לשקם את חייהן".

לנוכח המחאה הציבורית שהתעוררה לאחרונה טען פרופ' שלמה מור־יוסף, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, שרק גברים בגיל העבודה יגורשו; אבל לדברי עו"ד מיכל פינצ'וק, מנכ"לית א.ס.ף, על פי נוהל הגירוש הקיים ועל סמך התבטאויות סותרות בתקשורת מצד שר הפנים ואנשי רשות האוכלוסין וההגירה, אין מדובר בהחרגה קבועה של נשים וילדים, אלא זמנית בלבד. לדבריה, כל עוד אין החרגה רשמית ומפורשת, אף אחד אינו מוגן מפני הגירוש.

בכל מקרה, גם גירוש גברים בגיל העבודה אל מותם בעינויים הוא מעשה שדגל שחור מתנוסס מעליו.

עו"ד תמי לימון, המייצגת פליטים ומבקשי מקלט מול משרד הפנים ובערכאות השיפוטיות, מציינת כי מספרן של הנשים מקרב מבקשות המקלט, המעורבות בפעילות הציבורית נגד הגירוש, קטן במידה ניכרת מזה של הגברים. "מטבע הדברים, מספרית, יש בארץ הרבה יותר פליטים גברים מאשר נשים", היא מסבירה. "רבים עזבו את ביתם באריתראה ובסודן, לאחר שהיו נתונים לסכנה ישירה לחייהם ולחירותם, וברחו כשהם מותירים מאחור את נשותיהם ואת ילדיהם. אותן נשים שהגיעו לכאן כנערות בוגרות וכבגירות צעירות לפני כשמונה שנים, רובן ככולן נשואות ומטופלות בילדים, ובעיות היומיום, הצורך להתפרנס ולטפל בילדים, דוחקות את האפשרויות המעשיות שלהן להתערב בעניינים הפוליטיים והקהילתיים. עם זאת, קיימת תופעה חדשה ומיוחדת, של נערות ממשפחות מבקשי המקלט, בנות עשרה, שכבר שולטות היטב בשפה העברית ומתבטאות בכתב, בעיקר בפייסבוק אך גם באירועים ציבוריים, כותבות את אשר על לבן ומשתפות בקשיים הספציפיים של המשפחות ובפחדים הנלווים לסוגיית הגירוש. זו תופעה מרשימה והיא מדגישה עד כמה המשפחות האלה הן כבר חלק מהמרקם החברתי בישראל. כבר בדור הראשון שלהן כאן, כמעט בניגוד לכל תיאוריה סוציולוגית מקובלת, הן מראות היטמעות כפולה: הן תרבותית, דרך השימוש בשפה המקומית, והן מבנית, דרך השימוש בפייסבוק ובדלת הפתוחה של ארגוני הסיוע. אין לזה אח ורע בעולם. ומי שמוביל את הגל הזה הן נערות צעירות". הנערות האלו חיות כעת בפחד ומבקשות להישאר בעילום שם.

לאחר סיבוב קודם של גירוש פליטים מישראל, ב–2012, התגייסו ישראלים וישראליות לטובת ילדים וילדות שנולדו וגדלו כאן, וכ–170 מהם לומדים כיום בפנימייה בקמפלה שבאוגנדה, במימון פרטי של ישראלים אלה. את הפרויקט הזה, "Come True", הקימו לאה פורשטט מילר ורמי גודוביץ. פורשטט מילר הגיעה לפעילות הזאת לאחר שחבר טוב של בנה מבית הספר גורש לדרום סודן, שממנה באו הוריו. "אנחנו רואים בעצמנו פרויקט חינוכי, לא פרויקט הומניטרי, אבל בלית ברירה הוא גם הומניטרי, כי כל הזמן אנחנו עסוקים במצב בדרום סודן, במחנות הפליטים שם, ובצרכים המיוחדים של הילדים שנובעים מהעובדה שהם נקלעו לשם", היא אומרת.

לדבריה, התרבות שילדים וילדות דוברי עברית אלה חיים בה עכשיו שונה לחלוטין מזו שבה הם גדלו בארץ. כשמדובר בנערות, "פה אף אחד לא חושב שבגיל 15 זה לגמרי לגיטימי שתתחתני. שם אשה היא מטבע עובר לסוחר, יש לה שווי כלכלי. בדרום סודן לילדה בת 13 יש יותר סיכוי להיות בהריון מאשר ללמוד בכיתה ז'. 76% מהבנות בגיל בית ספר לא לומדות. יש גם מספרים מזעזעים לגבי בנים, כי זה חלק מהמלחמה שם, אבל אצל בנות האחוזים אפילו יותר גבוהים. במשפחות שאנחנו עובדים איתן, חלק מההורים לא משכילים ויש ביניהם גם אנלפביתים, אבל אלה אנשים שמראש עשו בחירה בחיים ולא במלחמה. בשלום, בחינוך לילדים שלהם. הם מציבים את החינוך בראש סדר העדיפויות שלהם ולמעשה הקריבו את עצמם כדי להשיג עתיד טוב יותר לילדים שלהם. זה מאוד מאפיין את הקהילה הזאת שגורשה מישראל: התקווה לעתיד אחר לילדים. וזה משמעותי יותר בנוגע לבנות, כי אמנם נשים מוחלשות גם בחברות המודרניות המערביות, אבל בחברות יותר מסורתיות המצב הרבה פעמים יותר גרוע".

פורשטט מילר מספרת כי הנערות שלומדות בפנימייה "דעתניות ונחושות ולא פחדות להתבטא במלים חריפות על מה שהן תופשות כעוולות חברתיות. הן מוחות על היחס של המורים, על כך שדורשים ציות עיוור בלי לתת לקול שלהן להישמע. הן משמיעות קול יותר מהבנים. באחד מהתיכונים הן עשו משלחת למנהל ואמרו לו שאינן מוכנות שמורים ירביצו לתלמידים. באופן מפתיע, המנהל הסכים ואמר שהוא יצטרך למצוא עונש אחר".

גודוביץ מציין כי הנערה שצוטטה בתחילת הטור תרמה גם היא לפרויקט "Come True", "לטובת חברותיה וחבריה שגורשו. יש לנו מאות תורמים, אבל זו התרומה שהכי ריגשה אותי מכולן".

אחת הנערות הלומדות בפנימייה, סופיאנה אטוץ', שגורשה ב–2012, כתבה לאחרונה לנוכח החשש שפליטים יגורשו שוב מישראל: "פליטים הם בני אדם, לא? אף אחד לא רוצה להיות פליט, אבל נסיבות חיינו אילצו אותנו לכך: רעב, מחלות, בעיקר מלחמות ועוד דברים רעים רבים שאתם יכולים לדמיין. בני אדם זקוקים זה לזה". כפליטה, היא כותבת עוד, היא אינה ישראלית וגם לא סודנית. היא מספרת על אחותה, שהיתה נערה חזקה ואמיצה, אך לאחר הגירוש רוחה נפלה והיא בכתה ללא הרף. מכיוון שכך, כותבת אטוץ', "הרגשתי שצריך להיות אדם חזק אצלנו במשפחה. אז כשראיתי גופות לא בכיתי, כשהייתי רעבה לא ביקשתי אוכל. הכרחתי את עצמי להיות מה שאני לא. נשארנו בלי כלום, אנחנו פליטים. בבקשה! אני מתחננת בפניכם: אם אתם בני אדם, אל תעשו להם מה שעשיתם לנו".

https://www.haaretz.co.il/gallery/mejunderet/.premium-1.5782701