ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

אין הצדקה ל"מחנות פליטים" בישראל

תאריך: 3.2.15 מקור: וואלה, יותם גדרון

שופטי בג"ץ התכנסו הבוקר בפעם השלישית בכדי לדון בחוק המאפשר לכלוא מבקשי מקלט ללא משפט. בכל סבב נוסף של חקיקה מבקשת הממשלה לרכך כביכול את החקיקה כנגד מבקשי מקלט בכדי להפוך אותה ל"מידתית" יותר, אך מהות החקיקה נותרת בעיינה: כליאת בני אדם חפים מפשע על מנת למרר את חייהם.

אחד הטיעונים החוזרים של התומכים בכליאת מבקשי המקלט הוא שגם אם מרביתם אכן פליטים, כליאתם מוצדקת משום שמקומם של פליטים הוא בכל מקרה במחנה פליטים, ומתקן "חולות" הוא מעין מחנה פליטים, שהרי כל צרכיהם של ההומניטריים של המוחזקים בו מסופקים להם. הנחה דומה עומדת בבסיס טיעוני הממשלה, שמדגישה שוב ושוב כמה הומני ונעים הוא מתקן חולות. במילים אחרות: אין להם מה להתלונן.

תפיסה זו מבוססת על הנחות יסוד שגויות ומעוותות. ראשית כל, למרות שלמחנות פליטים עדיין מקום מרכזי במדיניות המקלט של מדינות רבות, מרבית הפליטים בעולם אינם חיים במחנות. שנית, מחנות פליטים רחוקים מלהיות הפתרון האידיאלי למצבים של הגירה כפויה. למעשה, ישנה הסכמה רחבה כיום, לה שותף גם האו"ם, כי יש לשאוף להימנע משימוש במחנות פליטים עד כמה שאפשר.

בשל התפיסה הנפוצה שפליטים מהווים "בעיה" הומניטרית, במשך עשרות שנים היו מחנות פליטים הפתרון המקובל למצבם. מחנות כאלה, כך האמינו, מאפשרים לנהל את הצרכים ההומניטריים של פליטים בצורה היעילה ביותר. הם מאפשרים למדוד את גודל האוכלוסייה באופן קבוע ומדויק יחסית, לוודא שיש לה די אוכל ושתייה, שהתנאים הסניטריים אינם מסוכנים, ושלכל אדם קורת גג (או, במרבית המקרים, אוהל מסוג כזה או אחר).

בטווח הארוך, המציאות לא בהכרח תמכה בתפיסה הזו. במקום לספק ביטחון ויציבות, מחנות פליטים הפכו למוקדי מתיחות ומצוקה מתמשכת; פליטים שחיו במחנות הפכו לתלויים בסיוע ללא יכולת לסייע לעצמם, ועם התפוגגות העניין הבינלאומי במשברים הפוליטיים שיצרו את הפליטים מלכתחילה, התפוגגו גם המשאבים שנועדו לסייע להם.

מעבר לכך, מחנות פליטים, שנועדו להבטיח את עצם חייהם של בני אדם, הפכו למרחבים בהם כל שאר חירויותיהם הושהו: מרחבים בהם אין משמעות לבחירותיהם; מרחבים בהם לאיש אין עניין בשאיפותיהם ולהם אין כל אפשרות לממש אותן; מרחבים ללא מוצא וללא עתיד; מרחבים בהם האפשרות היחידה היא להמתין. לעתים במשך עשרות שנים.

לא בכדי על פני זמן, פעמים רבות פליטים שבחרו לחיות מחוץ למחנות, תוך ויתור על סיוע הומניטרי, הפכו עצמאיים, ובסופו של דבר סיפקו את צרכיהם בעצמם ולא נותרו תלויים במשך שנים בממשלות המארחות או סוכנויות הסיוע.

ואכן, בקיץ האחרון פרסמה נציבות האו"ם לפליטים – מי שאין דימוי המקושר עמה יותר ממחנות פליטים ואוהלים – מסמך מדיניות חדש לפיו האו"ם שואף מעתה, בכל מצב ועד כמה שניתן, להימנע משימוש במחנות פליטים. מחנות פליטים, כך נקבע, אפילו במקרים חירום חריגים בהם יש צורך בהקמתם או בשימוש בהם, הם פתרון זמני בלבד, שיש להחליף בהקדם. מדיניות השואפת להימנע ממחנות פליטים, יש להדגיש, נועדה להיטיב לא רק עם הפליטים עצמם, שמחנות מגבילים את זכויותיהם, אלא גם עם ממשלות מארחות וארגוני סיוע, שמחנות פליטים הפכו לעול כלכלי ולוגיסטי מתמשך עבורם.

 

אך הטיעון המצדיק את קיומו של מתקן חולות – מתקן כליאה מוקף גדרות המנוהל על ידי השב"ס - באמצעות השוואתו למחנה פליטים, לא רק מבוסס על תפיסה שגויה של מחנה פליטים כפתרון ארוך טווח למצבם של בני אדם שנאלצו לברוח מביתם, הוא גם מחמיא למתקן חולות, אופי ניהולו ומטרותיו המוצהרות.

ישראל אינה מתמודדת, ומעולם לא התמודדה, עם היקף הגירה המצדיק הקמת מחנה פליטים. בשום שלב לא חצתה את הגבול אל תוך ישראל אוכלוסייה של מאות אלפי פליטים תוך שבועות או חודשים ספורים באופן שלא אפשר להתמודד עמה אלא באמצעות הקמת מחנות, כפי שקרה לאחרונה באוגנדה, אתיופיה או קניה, לאור המשבר בדרום סודאן. הגבול היחיד ממנו תיאורטית יכולה הייתה להיכנס אוכלוסייה בהיקף כזה לישראל בשנים האחרונות הוא הגבול עםסוריה, אך בעוד שכנותיה של ישראל מארחות מאות אלפי פליטים סורים, הגבול הזה נותר כמעט אטום לחלוטין.

עצם העובדה שמבקשי המקלט בישראל נשלחים מהערים, בדרך כלל מחיים עצמאיים (גם אם רוויי קשיים ומכשולים) אל מתקן "שהייה" מבודד ומרוחק, באופן שרירותי כמעט, ומבלי שניתנת להם כל אפשרות בחירה, מוכיחה שמטרתו של המתקן איננה לספק את צרכיהם. מטרתו של מתקן חולות – מטרה שהחוק למניעת הסתננות "ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל" מצהיר עליה במפורש – היא לגרום לבני אדם שיש להם זכות להישאר בישראל, לוותר על זכות זו. מטרתו היא לא לספק את צרכיהם של בני אדם בכדי להצילם, כפי שעושים מחנות פליטים בעתות חירום, אלא לרוקן את עולמם של בני אדם ולא להותיר להם דבר מלבד החיים עצמם - חלולים ודוממים כל כך, שיהיו מוכנים להמר עליהם לפחות עוד פעם, בתקווה להתחיל מחדש במקום אחר.

השאלה איננה שאלה של מידתיות כאשר עצם המטרה היא פסולה, ומטרתו העיקרית של החוק למניעת הסתננות היא מטרה פסולה. על בג"ץ לפסול את החוק בפעם השלישית.

 

http://news.walla.co.il/item/2826084